פרשת שמת
שפת אמת
הרב דר צבי אבינר
א גאולה כרחמים בדין או ההפך
גלות מצרים היא גלות השכינה, , גלות ישראל וגלות הנשמה. הרב מתייחס לכל השלושה
גלות השכינה
יעקב ראה את כל ז״א – קודשא בריך הוא ושכינתיה – שהם סיכום חייו, (ויחי ויעקב ), אבל משנפטר נסתתמו עיניהם של ישראל והשכינה – המלכות – נפרדה והלכה לגלות, ועמה בני ישראל. מעתה ואילך גורל ישראל וגורל השכינה כביכול כרוכים זה בזה. ישראל הם אלה שיחזירו את השכינה לדודה.
גלות ישראל
הסתר פנים
תרלג
וכאשר יענו אותו – איתא בזוהר הק׳ כי גלות מצרים ועבודה קשה היה לטובה שלא יתערבו בני בין האומות. וכ״כ הפך לבם לשנא עמו….וגם המצרים לא רצו להיות שונאים רק השי״ת הפך לבם וכ׳ לאום מלאם יאמץ.
מדרש תנחומא אומר הפרו ברית מילה, אמרו נהיה כמצרים, כיוון שראה כך, הפר הקבה את האהבה שהיו אוהבים אותם – הפך לבם לשנא עמו
לפנינו יסוד נורא לשמירת ישראל בגולה, הכתוב בתורה. בפ׳ וילך כתוב שאם ישראל יחקה בגלות את העם שבו הוא יושב וישאף להיות כמוהו, אזי יפקדו אותו נוראות והקבה יסתיר פניו מהם. והמחשב מוצא בקטע את המילה ״השואה״ בדילוג של חמישים אותיות, מהתחלת הקטע עד סופו, דבר שאין לו הסבר אלא שאלו דברי ההשגחה.
וכבר כתוב על כך בספר מכבים ב׳ שהסופר הנעלם פותח בשאלה מדוע הפכו היוונים, שאותם הערצנו, את. בנינו קראנו בשמותיהם – הרקנוס ואריסטובלוס ואלכסנדר – ואת מלבושם הפכנו למלבושנו, ובכל זאת הפכו להיות שונאי נפשינו הגרועים ביותר. והרי כל העמים מסביב שהפכו הלניסטים התקבלו באהבה, חוץ מאתנו היהודים!
אין זאת – כותב הסופר – אלא משמים, שהקבה הפך לבם לשנא אותנו, כפי שהיה במצרים!
ואנו יכולים להוסיף דוגמאות נוספות כמו גרמניה. ומי יודע מה מחכה לנו בארה״ב, שכה אהובה על ידי יהודים!
תרנ
בפ׳ מה שמו וכו׳ אהיה אשר אהיה – פ׳ רשי בשעבוד שאר מלכויות. לבאר העניין כי מרע״ה שאל באיזה שם פרטי יהיה הגאולה, והקב״ה השיב כי אין זו גאולה פרטית (רק ממצרים) אבל הוא שורש כל הגאולות וכל התורה והמצוות, ואין זה בשם פרטי. אבל שמו הגדול יתברר על ידי הגאולה. וזה אשר אהיה, כביכול שמו יתגדל אחר הגאולה, וכאילו אין השם שלם עד שיגאלו ממצרים. ואין זה חידוש כי חז״ל אמרו על עמלק הרשע ימ״ש שנשבע השם שאין שמו שלם עד שימחה את זרעו של עמלק. שעל ידי בנ״י יתגדל וישתלם שמו ית׳ בעולם
בפרשת בא כתוב כי יד על כס י-ה מלחמה ל-יהו״ה בעמלק מדור לדור. עמלק שבר את שם יהו״ה לשגנים כביכול – י-ה ו-ה. שם ה׳ יתגדל ויתקדש עם מחיית שם עמלק מהעולם
ומה פרוש אהיה?ם
וכתוב אתם עדי, ואני אל, כפי העדות של בנ״י בעולם מתגלה אלוקותו כמ שכ׳ הוצאתי אתכם מא״מ להיות לכם לאלוקים, וזה ממש כמאמר אהיה, דמצינו שלאחר הגאולה ייחד שמו עלינו כמו שכ׳ אשר הוצאתיך מארץ מצרים. …וזאת העדות לכל הדורות כי בכל הדורות נשאר קדושת שמו עלינו בכלל ישראל ולא יוכל בשום אופן להיות נפסק שאין הקבה מייחד שמו רק על מי שאין לו הפסק לעולם
תרנד
ואלה שמות – ואלה מוסיף על הראשונים. כי הנה התורה נחלקה לז׳ כמו שכ׳ עמודיה שבעה (ס׳ במדבר מחולק לשלוש על ידי ויהי בנסוע הארון שחסום בשני נונים) מול שבעה ימי בראשית, וס׳ בראשית הוא בח׳ חסד לאברהם (בהבראם אותיות אברהם) כי עולם חסד יבנה.
ואיתא כי יש כו (26) כי לעולם חסדו בהודו. על כו דורות קודם שנתנה תורה שהיה קיומם בחסדו בלבד (לאחר המבול עלתה מידת הדין הקדשה מעל הקשת כך שמידת החסד התחזקה, כפי שנח התפלל לכן הקבה עוצם עיניו מחטאי האנושות ודוחה את המבול)
וספר שמות התחיל בגלות מצרים שהוא הרקיע בתוך המים להבדיל בין ישראל לעמים. שזה היה תכלית גלות מצרים וגאולת מצרים. והוא בבח׳ יצחק ומידת הדין. ולכן ואלה מוסיף על הראשונים לומר כי זה הדין היה כלול בחסד וכמו שכ׳ והאוהבו שחרו מוסר. ואדרבא זה נקרא חסד ואמת
אמנם גלות מצרים הייתה תחת מידת הדין שפעלה לממש את הגזירה שנאמרה לאברהם, אך הדין הזה היה בתוך הרחמים כמו שיצחק היה גבורה בתוך החסד שנאמר אברהם הוליד את יצחק, וזה נקרא חסד ואמת
כי הקבה רוצה שבני ישראל יזכו במעשיהם על פי התורה והמצוות …
.הקבה מעדיף לתת לישראל טוב כשכר, ולא כחסד – כלומר לא כלחם של בושה ולכן הדין בא מתוך שליטה של רחמים
וזה הדרך התחיל בקבלת התורה שהוא בבחינת אמת ליעקב
יעקב נדר והיה יהו״ה לי לאלוקים, כלומר אעשה חסד ואעלה מעשרות ותרומות ואשמור שמיטה בארץ לא כחסד אלא כדין של האלוקים. וזה בדיוק מה שרוצה הקבה מאתנו במתן תורה. ולכן גלות מצרים הייתה דין בעולמה של מידת הרחמים
אבל בתכלית היה כדי שיזכו לתורה ויקבלו החסד של אמת. ועל זה נאמר מה יקר חסדך אלוקים -שהוא החסד שכלול בדין, (שבא בדין ) וזה בכח התורה שהוא מחבר חסד ודין. ולכן ספר ואלה שמות מתחיל בגלות ומסיים בקבלת התורה
גאולת העולם
ועוד יובן כי תכלית הבריאה נגמר בגלות, וגאולת מצרים, כי תקון מעשי בראשית הוא יותר מבריאת מעשי בראשית, לכן מוסיף על ראשון (שמות מוסיף על בראשית ) לומר שזה תכלית הבריאה,…. 0
נקודות למחשבה
הרב אומר שגלות מצרים נגזרה על ידי בית הדין של מעלה היושב בדין ברחמים. לפי הפשט, הכוונה שיש טוב בדין הזה להורידם מצרימה
אבל כדי להבין זאת בעומק הבה ונראה את מראה הסנה הבוער באש
ויבא אל הר האלוקים חרבה
וירא אליו מלאך יהו״ה בלבת אש מתוך הסנה
וירא והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל
ויאמר משה אסורה נא ואראה את המראה הגדל הזה מדוע לא יבער הסנה
וירא יהו״ה כי סר לראות
ויקרא אליו אלוקים מתוך הסנה ויאמר משה משה
עם שתי כנפים לפנינו מבנה פיוטי כמו פרפר
כנף ראשון
אלוקים
יהו״ה
כנף שני
יהו״ה
אלוקים
הכנף הראשון דן בירידה למצרים והוא דין שנעשה בתוך עולם של רחמים כפי שאמרנו לעיל
הכנף השני דן בגאולה – עליה – שתיעשה ההפך, גילוי של יהו״ה מתוך מצב הגלות שנכתבה על ידי הדין, האלוקים
במילים אחרות
הירידה היא דין ברחמים
העלייה היא רחמים בדין
והזוהר אומר שעל המטה של משה היה חקוק מצד אחד דין ברחמים, ומהצד השני רחמים בדין.
כאשר הרים המטה להכות במצרים הפנה אליהם את הרחמים בדין, כלומר שהדין נכנס למידת הרחמים נלהוציא את המכה לפועל. אך באותו הזמן המטה הראה כלפי ישראל את הרחמים בדין, שלמרות שהמכה פועלת מצד הדין, הרי לישראל יהיה הדבר כגילוי של רחמים
תרנז
במדרש יודיע דרכיו למשה לבני ישראל עלילותיו. דכתיב צדיק ה׳ בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו. ואיתא בג׳ בתחילה צדיק ולבסוף חסיד
דאיתא בראשית ברא האלוקים, שעלה במחשבתו לבראו במידת הדין וראה שאין העולם מתקיים ושיתף עמו מידת הרחמים, ובודאי לא היה זה שינוי רק שבאופן זה הייתה בריאת העולם להיות מתחילתו בדין וסופו רחמים.
יש הקבלה בין פ׳ א׳ בראשית לפתיחת ס׳ שמות, שבתחילה פועלת מידת הדין ואחר כך משתתפת מידת הרחמים….
צדיק בדרכיו בכלל, ובמעשה בפרט חסיד
לפי סיפור הבריאה הראשון העולם נברא במידת הדין בכלל, והסוף ברחמים, אבל לפי הסיפור השני שאותיותיו אברהם – בהבראם – ההפך הוא הנכון
יהו״ה אלוקים א—ב—ג—ד—ה—-ו—-יה/וה שבת
כלומר השליטה הייתה של יהו״ה אך המעשה על ידי האלוקים, בדיוק כמו הגלות למצרים שהגזירה פעלה תוך ‘נסיגת יהו״ה״ לעומק. מאחרי הקלעים
והנה בחינת משה רבינו הוא כמו שהיה בבראשית, שהוא נקרא בראשית, וירא ראשית לו, לכן הודיעו הקבה דרכיו שהוא הגאולה בבחינת מידת הדין.
הכנף העולה היא רחמים בדין כפי שראינו.
ולכן סירב משה רבנו ורצה שישלח על ידי אהרון במידת חסד, אבל הקבה השיב ידעתי כי ידבר הוא וכו׳. כי גם מתחילה היה רצונו ית׳ לשתף (את אהרון כמידת הרחמים בדומה לבראשית) אחר כך במעשה את אהרון, וזה לבני ישראל עלילותיו, כי סוף הגאולה יהיה בבחינת וחסיד בכל מעשיו. ולכן אהרון הכהן הוא בבחינת עובדה הוא החסד, ומשה רבנו הוא בבחינת מחשבה ומלולא הוא בדין ורחמים
הירידה מצרימה הייתה תחת דין שפועל בעולם של רחמים
העלייה תהיה תחת יהו״ה שתפעל בדין קשה למצרים. גם יהו״ה מקבלת ממד של נקמה, כלפי מצרים, ורחמים כלפי ישראל
משה רבנו חפץ היה שהיציאה תיעשה בחסד, ולכן סירב לקבל השליחות והציע לקבה שישלח את אהרון איש החסד
הקבה סירב, אך הסכים שבסופה של היציאה יהיה זה אהרון שיעשה את העבודה במקדש, כאיש חסד
תרנז
ובמדרש בלבת אש מתוך הסנה להודיעך שאין מקום פנוי ממנו
על הרעיון הזה החרים הגרא את החסידות.
גלות הנשמה
תרסד
דהנה עיקר הגלות הוא שהנשמה נאסרה בגוף וקול דודי דופק הוא כח הנשמה שבנפשות בנ״י, שמעורר את האדם לפתוח כחודה של מחט בגופו שתוכל הנשמה להאיר באדם
חידושה של החסידות הוא שסיפור יצ״מ הוא ג״כ סיפור הגאולה של כל אדם הרוצה לגאול את נפשו מהקליפה של החיצוניות
Top of Form
Bottom of Form