שפת אמת נשא שתי הכלות

שפת אמת נשא

רבי: ראה סוטה

רבי אליעזר: מה חטא? שציער את נפשו

שתי הכלות

תרלא 54

איש כי יפליא וכו׳ פ׳ נזיר להיות נבדל מעניני העולם הזה אף כי גם הוא עושה דברי העה״ז

הפלא הוא שבניגוד לאומות, הנזיר נבדל ומעורב גם יחד.

אבל בכח האדם להתדבק עצמו בכוח השורש של כול דבר , שהוא החיות הפנימיות ונקרא פלא

כדכתיב עושה נפלאות, שהשית נותן פלא גם בעשיה הגשמית

 

הוא חייב להמשיך  בענייני העלם הזה משום

גם בעולם הזה יש קדושה בפנימיות הדברים. וזה עצמו  פלא.

וגם היכולת של האדם להתקשר לפנימיות שבכול דבר הוא פלא

כיצד יכול האדם להתקשר לפנימיות שבכל דבר?

וכ״כ רמ״א בא״ח פ׳ ומפליא לעשות שהרכיב השי״ת נשמה רוחנית בגשם האדם

 

מפליא לעשות“ ­- מפרש הטור כמו שכתוב במדרש, כי ה’ גדול ועושה נפלאות. אם יעשה אדם בנאד (כיס) נקב (חור) כחודה של מחט, הרוח יוצאת ממנו. האדם דומה לנאד (כיס) מלא רוח, והאדם מלא נקבים ורוחו משתמרת בתוכו, לכן הקב”ה עושה נפלאות.

 והרמ”א פירש שהברכה היא על הנשמה, שה’ שומר רוח האדם בקרבו, וקושר דבר רוחני בדבר גשמי בגוף האדם. ולכן ממשיכים באלוקי נשמה שנטעת בי..

כמו שיש פלא בכל דבר שהקבה ברא, שה׳ בפנימיות,

כך בפנימיות האדם הנשמה  היא פלא

ה׳ הוא הנשמה של העולם

והנזיר מקשר את הפלא שבו, הנשמה שבו , אל הנשמה שבכול דבר

 

ובמדרש שוקיו עמודי שש זה העולם שהשתוקק השי״ת לברא העולם כמו שכ׳

 ויכולו השמים וכו׳ לשון תאווה

 

מדרש רבה במדבר י׳

]

איש או אשה כי יפליא וגו‘.
הה”ד: (שיר ה) שוקיו עמודי שש וגו‘
זה העולם, שנשתוקק הקב”ה לבראו: ועלי תשוקתו.
?
שנאמר: (בראשית ב) ויכלו השמים והארץ וגו’אין ויכלו אלא לשון תאוה, שנאמר: (תהלים) נכספה וגם כלתה נפשי וגו’. 
עמודי שש,שהעמיד כל מעשה בראשית לששה ימים, שנאמר: (בראשית ) כי ששת ימי’, הרי שלשה אמהות שמהם נבראו הכל.
מיוסדים על אדני פז, שיסודן היה שלשה דברים משובחים ואין כמותן בעולם. הה”ד: (משלי ג) ה’ בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה. 
(שם) בדעתו תהומות נבקעו, זה הים.
חכמה היא יראת ה’, כמה דתימא: (איוב כח)

 הן יראת ה’ היא חכמה וסור מר,זה המכיר את בוראו,: (הושע ד)) ואין דעת אלהים בארץ.
ואומר: השכל וידוע אותי.
כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה.

בראשית ברא אלוקים—א—-ב—-ג——ד—–ה——-ו—–יה/וה שבת

……………………………………………………………….ויכולו

…………………………………………………………………..ויכל

מתוך עשר מאמרות, או עשר ספירות שבהם נברא העולם,

 שלוש הראשונות -חב״ד – הן שלוש האמהות שהולידו כביכול את

ששת האחרות כנגד ששת ימי המעשה. השביעית היא  מלכות

 שהיא השבת -לפי ס׳ הבהיר

אלוקים =חכמה בינה (דעת)

חכמה

בינה

(דעת)

חסד………גבורה

ת״ת

נצח………הוד

יסוד

מלכות

ששת הימים מיוסדים על אדני פז, חכמה יראת ה׳, וכבינה היא סור מרע, ודעת היא המכיר את בוראו

ובאלה הבח׳ חב״ד יוכל האדם להדבק בפנימיות חיות השי״ת שברא העולם ונשתוקק לתשוקה של הנבראים על ידי שנתרחקו ואף על פי כן ויכולו...

פרק א׳ -חכמה  (בראשית, בראש)-בראשית ברא אלוקים

סיפור גן עדן –על ידי הבינה

לאחר החטא קיבלו ״דעת טוב ורע״

ומהגירוש והלאה – דעת (אדם ידע את חוה אשתו)—אף על פי שנתרחקו

הקבה משתוקק –

ויכולו -מלשון כלות הנפש, כלה. השתוקק לברא

ויכל אלוקים – חבד- השתוקק להפסיק לברא, להגיע לשבת המלכה

שתי כלות – הבריאה, והשבת (הרב סולוביציק)

שבשבת קודש יש עלייה לכול דבר שמכירים שורשם וחפצים ומשתוקקים להתבטל אליו ית׳.

 

שני תהליכים הפוכים – השתוקקות לכלה שהיא הבריאה, על ידי עשייה

השתוקקות לשבת – על ידי ביטול הכול לכבודו,  השבת היא מלכות

הנזיר מתקשר לשתי הכלות

 

הנזיר החפץ ומשתוקק לקבה – צריך מצד אחד לעשות הכול לשם שמים

ומצד שני לבטל הכול כנגד מלכות ה׳

מדובר בהשתוקקות, תאווה

וזאת הדילמה של הנזיר. אצל הגויים קיים רק ההיבט של הביטול, כניסה למנזר ובריחה מהחברה, מלבד מעשי צדקה, אבל התורה מחייבת את הנזיר לקיים נזירותו בתוך החברה על ידי שעושה הכול לש״ש

 

וזה שכ׳ שוקיו. זה העולם, שתשוקתו היא תשוקתנו, שיהיה השתוקקות לו ית׳

וזה בא על ידי הריחוק בח׳ העוה״ז השפל. וזה עלי תשׁוקתו.

אך. מעשי העוה״ז מרחיקים ומסתירים כוח הפנימיות

 

הנזיר מראה את תשוקתו של הקבה לעולם מצד אחד

ואת הביטול של הכול על ידי קבלת האיסור של יין וגידול שער

ולכן הפרדוקס מדומה

הוא ממלא את התשוקה של שתי הכלות

והויכוח בין רבי לרבי אליעזר נפתר

כיצד חבד מדריכים את הנזיר

ועל ידי החכמה, שהוא הביטול אליו , על ידי שמבין בחוכמתו שאין להשיג כוח גבורתו ית׳

נופל מאליו פחד ויראה על כל מעשי האדם שכול חפצו ורצונו בטל בהשגה להשם ית׳ ולרצונ

ו

והביטול שעושה הנזיר על ידי האיסורים הם כנגד  השתוקקות הבורא של ויכולו  לקראת שבת הכלה,

ובינה הוא שממשיך החכמה להיות נדבק בגוף האדם שעל ידי זה סר מרע בטבע שכול אבר נבדל ומרוחק מחטא על ידי שמכניס היראה בעומק חיותו ורצונו

האיסור של יין וכו׳ הוא המשך ישיר של החכמה, והיא הבינה שמבטאת את הביטול בפרטים כנגד האיברים

גן העדן מכוון כנגד האיברים ותאוותם

ודעת היא המשכת החכמה ובינה לכול מעשה ומדה, בפרט כמ״ש בכול דרכיך דעהו

הנזיר עושה הכול כרגיל אבל לשם שמים,משתוקק להתקשר לקבה דרך הבריאה

אבל האיסורים מורים שהוא משתוקק  גם לביטול הכול ולהגיע  לשבת המלכה

החכמה היא דרך שכלית, למשל איסור ע״ז וחיוב עבודת ה׳

הבינה – היא דרך התאוות של האיברים, כמו בגן העדן

הדעת – היא עבודת ה׳ במעשה, דרך שש מצוות אדם והשביעית של נח שמהן מסתעפות תרייג מצוות

לשם שמים

 

 

תרסא

כול מה שברא הקבה בעולמו, לכבודו ברא. ולכן נשתוקק לברא העולם כדי שיכירו כבוד מלכות

האדם נברא לעמוד במבחן ע״ז שנאמר נעשה אדם בלשון רבים, שנמלך בכל מה שמוזכר בפרק ועשה אדם.  נמלך מלשון מלך.  ומלך דורש כבוד, אעפ״י שהגדול צריך להימלך בקטן

שאי אפשר להכיר את הבורא רק על פי מעשיו (כפי שמציע הרמב”ם)

אבל זו ההכרה באה על ידי התורה שמלמדת לאדם איך להכיר את הבורא מתוך מעשיו

ובמשנה חביבים ישראל שניתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם

התורה נקראת כלי חמדה שעל ידי התורה באים לתשוקה אל הבורא ית׳ ולהכיר חסדיו ורחמיו ומידותיו של הקבה ולכן כ׳ ועלי תשוקתו, שבני ישראל מוציאין מהכח אל הפועל זו התשוקה

התורה היא פלא:

 שבכתב -הגוף, אצבע אלוקים

בעל פה -הנשמה, הויה שמאחרי הכול

 

 

תרמה

 

בעניין סמיכות ברכת כהנים לפ׳ נזירות, להודיע כי גם הפרטים המתעלים

במדרש שוקיו וכ׳ זה העולם שהשתוקק הקבה לבוראו. ויכולו השמים – מלשון כלתה נפשי וכו׳. ששת ימי  בראשית. אף כי התשוקה נאמר על שבת יום המנוחה, רק הרצון היה לחבר בימי המעשה כל הבריאה והמעשים לרצונו ובחול היה רצונו מלובש במעשה…

 

תרלה

במדרש שוקיו – אדני פז חכמה בינה ודעת, כי בימות החול העיקר לעשות מעשים לש״ש, שלא להדבק במעשים הגשמיים, רק להשתוקק לצאת מהם לבא לבח׳ השבת, וע״י ההשתוקקות, מתעורר הרצון  העליון, והרצון הזה מביא את השבת, כמ״ש יום השישי ויכולו השמים,

ועל ידי ההשתוקקות הזאת משיג חכמה בינה – שהיא השבת, ודעת היא בח׳ ימי המעשה

והן ג׳ סעודות שבת שסועדין הכול..

הפ׳ והיה ביום השישי והכינו את אשר יביאו, לשון שמחה, שעל ידי השמחה לקבל שבת זו הכנה לעורר הארת השבת

הדגש הוא על קבלת השבת ביום השישי, שהיא הרצון להגיע לשבת.

 

 

תרלו

הרצון להגיע לשבת

במדרש שוקיו וכו׳ שכן נאמר ויכולו לשון תאווה. אעפ״י שזה קאי על מעשי בראשית, והמדרש אמר על תשוקת הבורא ית׳ ועלי תשוקתו, אכן ביאור הדברים שביד התחתונים לעורר רצון הבורא ית׳ כמש״כ ויכולו ואחר כך ויכל אלוקים , שתשוקת הבורא ית׳ תלויה ברצון ותשוקת התחתונים לדבקה בו

 

שני שלבים בסוף יום השישי – ויכולו, הקבה משתוקק לבריאה, וכך הנזיר

. ושלב שני הוא ויכל אלוקים – השתוקקות לבטל הכול ולהכנס לשבת. מכאן האיסורים

רבי יהודה הנשיא – הנזיר ראה את הסוטה, מתרחק מהכול למען הקדושה, שבת במלכה

רבי אליעזר – אשר חטא על הנפש, שציער עצמו, משתוקק לקבה בתוך   העשייה

תרנו 66

…וזה מעלת הנזיר שנתעלה בקדושה ככוהן גדול על ידי זה שהוא נזיר ונפרש ונבדל מהבלי העולם הזה חל עליו הקדושה ביותר, לכן נאמרה פרשת נזיר אחר כל המדרגות, שנבדלו הלווים והכוהנים, וכ״ג על כולם,

אעפ״כ כל איש ישראל במקום שהוא, כפי שמירת הפנימיות, להיות סגור ונבדל ונקרא עמודי שש, נמצא בו הקדושה, וזה הנזיר יצא מן הכלל ללמד על הכלל, לכן קדוש הוא לה׳ ר״ת קה״ל.

הנזיר בתוך עמו ולא במקדש, כי הוא יצא ללמד על כלל ישראל

הכהן מברך, נבחר לכך מלידה

הלוי מקשר את הברכה לעם, על ידי התעוררות וקנאות, אבל נבחר מלידה

הנזיר קדוש כי מעורר את הקהל בהשתוקקות לתורה ולקבה.  אין מקומו במקדש למרות שקדושתו גדולה מכ״ג

תרסא

אהבה רבה ואהבת עולם

אהבת עולם זו הדרך שמכיר את הבורא מתוך מעשיו

אהבה רבה זו הפנימיות, ומי שזוכה לה יש לו דביקות בעצם, ואין צריך לעורר האהבה על ידי הבריאה

וזו אהבת. אמת, ובמתן תורה היו בני ישראל במדרגה זאת,

אהבת עולם כוללת אהבת שבעים אומות

וזו מדרגת הנזיר -כי יפליא, שגובר בו כוח הנשמה שהוא בח׳ פלא, ומפליא לעשות, שקשר קבה הנשמה בגוף,

וכשגובר בו כח הנשמה, בא לבח׳ אהבה רבה, ושוכח כל תענוגות העולם, ולכן פורש עצמו מן היין,

ומעין תשוקה זאת נמצאת בש״ק ..חמדה בבית גנזי..

הרמבן -מביא חטאת כי ירד ממעלת הנזירות

.נשמת הנזיר מיוחדת , פלא

 

 

תרס”א

במדרש איש כי יפליא שוקיו עמודי שש זה העולם שנשתוקק הקב”ה לבראתו שנא’ ועלי תשוקתו כו’ ד”א שוקיו זו התורה כו’. דכל מה שברא הקב”ה בעולמו לכבודו ברא. ולכן נשתוקק לברוא העולם כדי שיכירו כבוד מלכותו ית”ש שא”א להכיר את הבורא רק ע”י מעשיו. אבל זו ההכרה באה ע”י התורה שמלמדת לאדם איך להכיר את הבורא מתוך מעשיו. ובמשנה חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם. התורה נק’ כלי חמדה שע”י התורה באים לתשוקה אל הבורא ית”ש ולהכיר חסדיו ורחמיו ומדותיו של הקב”ה ולכן כתיב ועלי תשוקתו שבנ”י מוציאין מכח אל הפועל זו התשוקה. אכן התורה נק’ ג”כ חמדה גנוזה כדאיתא בגמ’. דיש אהבת עולם ויש אהבה רבה. וזה הדרך שמכירין את הבורא מתוך מעשיו זה בחי’ אהבת עולם. וגם זה ע”י התורה שנק’ כלי חמדה. אבל אהבה רבה היא הפנימיות. רבה גי’ אור. ורז.

 ומי שזוכה אל אהבה זו יש לו דביקות בה’ בעצם ואין צריך לעורר את האהבה על ידי הבריאה. וזהו אהבת אמת. ובמתן תורה היו בנ”י בזו המדריגה. וע”ז מבקשין ישקני מנשיקות פיהו כו’. דודיך מיין. יין הוא המדריגה שלמטה אהבת עולם שכולל כל השבעים אומות ג”כ וע”ז כתיב הביאני אל בית היין ע’ אומות כמ”ש במד’. אך ודגלו עלי אהבה ביחוד למעלה מאהבת עולם.

 וזהו בחי’ הנזיר כי יפליא שגובר בו כח הנשמה שהוא בחי’ פלא כמ”ש ז”ל ומפליא לעשות שקשר הקב”ה הנשמה בגוף. וכשגובר בו כח הנשמה בא לבחי’ אהבה רבה ושוכח כל תענוגי עולם כמ”ש ועמך לא חפצתי בארץ. ולכן פורש עצמו מן היין כנ”ל. ומעין תשוקה זו נמצא בשבת קודש שנקראת מתנה טובה בבית גנזי בחי’ חמדה גנוזה כנ”ל:

 

 

ו