שפת אמת חיי שרה תשפו
הרב מדבר על הפ׳ ואברהם זקן בא בימים וה׳ ברך את אברהם בכול
הנושא: לא מרשות, לא ממצווה אלא מחובת הלב
תרלג 85
הגיד על דברי הזוהר על זקן בא בימים שהביא עמו את כל ההארות שהיו לו בכל ימיו לא בטל ממנו יום אחד. והנה כל בריאת האדם בעוה״ז היה להעלות הזמן והטבע …..ומכל מקום נקראים הימים אור, כי טוב שנא׳ וירא אלוקים כי טוב
לפני בריאת האדם ביום השישי נאמר וירא אלוקים והנה טוב. גם בימים הקודמים נאמר בסוף כל יום ״כי טוב״. וכאשר הגיע יום השישי המשיך הבורא לברא כמו כל יום – את הבהמות, החיות והזוחלים הגדולים. ואז, בעוד יום, שפט את מה שברא ביום השישי והנה גם זה היה טוב כמו כל החיות שלפני כן.
אבל לאחר שברא את האדם, בסוף היום השישי, באחרית הימים, נאמר וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. היצור היחידי שיכול להעלות את העולם מטוב לטוב מאד הוא האדם. וזה מה שהרב אומר שהאדם נברא להעלות את הטבע מטוב לטוב מאד.
לשם כך ברא האלוקים את האדם ככלל הטבע. כאשר אמר נעשה אדם וכו׳ נמלך בששת הימים ועשה אדם (ילקוט) ואכן כל אדם מתפתח ברחם מתא אחד לאדם שלם כאשר העובר חוזר על כל האבולוציה. הדרישה לאדם להיות טוב מאד שווה לדרישה מששת הימים להיות טוב מאד.
פ׳ שהקבה נתן זה שעל ידי התגברות האדם להמשיך הטבע והזמן לקדושה, יהיה נולד מזה אור חדש
כדי להיות טוב מאד האדם צריך להביא את מידת הרחמים יהו-ה לתוך יום השישי מהשבת, כלומר למשוך. קדושה לששת הימים. זה נכון באופן היסטורי לגבי האנושות – שאנו חיים ביום הבריאה השישי ומתקדמים לשבת הנצחית, וזה נכון גם לשבתות שלנו שהם רק זכר לסיפור הבריאה
אלוקים—א—ב—ג—ד—ה—-ו———יה/וה שבת
אדם
טוב טוב מאד
ופ׳ זקן שקנה חכמה, שהכין מקום לחכמה. כי פ׳ קניין שמדבק אליו החכמה כד׳. קונה הכול פ׳ שהוא קן ושורש לכל דבר
אמנם האלוקים נטע באדם מוח שיכול לאסוף חכמה ולהבינה, אבל על האדם לעמול ולקנות חכמה שתמלא את מוחו
כאשר ברא האלוקים את האדם נמלך כאמור בששת הימים, וכך בנה את גוף האדם כסך הכול של הבריאה. אבל הוא גם נמלך – כדברי המדרש והרמבן – בחכמה שבה ברא את האדם. והקבלה אומרת שנמלך ב״בראשית” כלומר בראש, או בחכמה ובינה ודעת שבראש, ועשה אדם ‘כצלמנו וכדמותנו’. אמנם מדובר בחכמה כללית, אבל הדגש הוא על החכמה שבה ברא את העולם כלומר חכמת המדע. על האדם לעמול ולפתח את החכמה בעצמו. “נעשה אדם” פרושו שיש תהליך. האלקים רק נטע בנו את המוח והכשרון, אבל על האדם לעשות את עצמו לחכם. כלומר לקנות חכמה
וכך בדיוק גם לגבי הקדושה . האלוקים נמלך בהויה ועשה אדם, כלומר נטע בלבנו חדר שמוכשר להבין את דרכי הויה – רחום וחנון וכו׳. אבל על האדם לקנות את הקדושה ולהביא את השכינה ללבו ואז יהיה טוב מאד
אברהם אבינו בא בימים -שקנה מידת החסד ללבו במשך כל ימיו. עלה מדרגה לדרגה…
וכן מי שמקבל כל הארת ימיו בלבו ועולה על ידיהם מדרגה אחר מדרגה, מקרא שורש החכמה שקיבל הימים אליו….
הרב מפרש בא בימים במובן שהוא עולה ובא למטרה – לקדושה ולקבלת השכינה בלבו כך שיהיה טוב מאד
קונה הכול – שהדביק את העולם לקבה.
תרלז 87
בפ׳ ויתן כל אשר לו ליצחק – על פי הידוע שאאע״ה לקח לעצמו מדת האהבה ויצחק מדת היראה…
אברהם, שהיה כבר ידוע כאוהב ה׳, קיבל גם מידת היראה בעקידה. ובסוך ימיו נתן ליצחק את ״כל״ אשר לו. למעשה הקבה ברך את אברהם במידת בכול שהיא רחבה ממידת כול. להלן נראה שהיא מידת יראה. לכן הפרוש הוא שמהמידה הרחבה השאיר אברהם לעצמו את האהבה ואת היראה נתן כביכול ליצחק (וממנו ליעקב)
תרמא 89
בפ׳ ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק ולבני הפילגשים נתן מתנות — כי אברהם הוא עמוד החסד. וחסד ה׳ מלאה הארץ (חסד ללא תנאי). והכול צריכים לחסד …אבל יש חסד שנקרא מתנה בלבד , ויש חסד לעובד ה׳ שזוכה לקבל החסד כעשר אברהם א׳ בעצמו זכה במעשיו להמשיך החסד לעולם
נשים לב שאברהם עשה חסד לא כמצווה ולא כרשות אלא מחובת הלב ואהבתו לקבה כלומר מעצמו כפי שאומר הרב
יהו-ה נכנסה לעולמנו בסוף יום השישי כלומר במעבר בין שישי לשבת, אבל היא שואפת להמשיך ולמלא את העולם בגלוי ולא בנסתר וזוהי השבת
והנה גם לכול הברואים (האנושות, בני נח ) יש חסד שהש”ת מיטיב עם כל הברואים בחסדו (ללא תנאי, כמתנה). אבל על בני ישראל נאמר מה רב טובך אשר צפנת ליראך (שיש להם מידת יראה ) שזה החסד הוא באופן שישיגהו האדם בכח עבודתו (כזכות, בדין) ואז הוא בר קיימא (ולא לחם בושה ).
אדם מקבל חסד בין כמתנת חינם או בדין. וזה בין אם האדם עצמו לא עשה כל חסד, בין אם עשה חסד מרשות, כלומר יכול היה לא לעשות, ובין אם עשה מחובת הלב שהיא הרגשת חובה לקבה, מתוך אהבה שאי אפשר שלא יעשה, ובין אם עשה חסד כמצווה. עשיית חסד כמצווה אפשרית רק כאשר יש מצווה לעשות חסד וזה לא יקרה אלא דרך יעקב וישראל והתורה, למשל לשמור שנת שמיטה לעניים. או להחזיר כסות לעני בלילה שעל זה נאמר לך תהא צדקה. כלומר עשיית חסד מדין מתוך זה שהתורה מצווה היא קרויה צדקה.
והכלל הוא שה׳ עושה חסד לכל אחד כרצונו (של האדם). הברואים רוצים רק מתנות, ויצחק אע״ה רצה שיזכה במעשיו (בדין כמצווה ועושה ) לזה החסד והוא חסד המתלבש בדין וזה אשר צפנת ליראך…
תרלט 88
בפ׳ ויתן אברהם את כול אשר לו ליצחק – וקשה, כיוון שנתן מתנות לבני הפילגשים, אם כן לא נתן ליצחק את הכול? אך הבאור הוא שנתן בחינת כול ליצחק שזו הברכה שברכו הקבה בכול ונתן ברכת הכול ליצחק. ובחינה זו (כל) אם כי היא נקודה קטנה (שהרי ברכו במידת בכל) כוללת היא הכל. ונאמר כל אשר לו (מה שאברהם זכה לו בדין שעבד מחובת הלב). כי עיקר הברכה לצדיק היא הארת הקדושה שכוללת את כל הטובות . (היא באה מהשראת השכינה בלבו). ואם כי יש אגב זה גם מתנות (חינם) כגון עושר וכבוד ויש מתנת חכמה, …אבל עיקר אשר לו זה מסר ליצחק (מה שהשיג גם מיראה בעקידה)…
תרמח 93
וכתיב ואברהם זקן וכו׳ – ובמדרש הכל נתברכו על ידי אברהם, ומי ברך אותו? הקבה. פ׳ בכל הוא אותה הנקודה שכוללת את הכל שכתיב עליו וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד.
הרב מעלה את חשיבות מידת כל – קושר אותה לסיפור הבריאה ששם היא המימד של משפט אחרית הימים. כל אשר עשה הוא האדם עצמו שכן האלוקים נמלך בבריאה ועשה אדם. אבל כל היא גם הנהגה. כגון זו שנתן אברהם ליצחק והוא ליעקב והיא קבלת חסד בזכות.
וזה כלי המחזיק ברכה שנקרא שלום (מתנת חינם איננה מחזיקה ברכה). שכולל הכל (קדושה). וזו ברכת האבות בכל מכל כל. ואלה הג׳ הם ג׳ סעודות בשבת שנקראת שלום וכ׳ ויברך א׳ את יום השביעי והוא המעיין שממנו נמשך החיות והברכה לכול העולם (ולכן נקראת כל)
נמצאנו למדים שאברהם עבד את השם מחובת הלב שכן לא היה מצווה על כך ואי אפשר שלא יעשה חסד מתוך אהבה לקבה,
והוא מסר ליצחק שיעבד את השם מיראה אבל כרשות שכן לא היה עדיין מצווה על כך
ויצחק מסר ליעקב שיעבד את השם ויעשה חסד מתוך דין ממש, כמצווה ועושה.
93
בפ׳ ויתן אברהם וכו׳ – והעניין הוא כי אאע״ה עמוד החסד שהחסד מתגלגל בעולם בשבילו והוא הכלי שברא השי״ת להיות חסדו מגיע לעולם על ידו כמו שכתוב תתן חסד לאברהם אמת ליעקב
את כל אשר עשה והנה טוב מאד – יום השישי ויכולו השמים – יהו-ה משפיע חסד לעולם דרך כל. אמנם השם ברך את אברהם בכל, אבל אברהם הוריש ליצחק והוא ליעקב את מידת כול שהיא חסד בדין. כלומר אמת
תרנד 98
…..והאבות הם כלים לקבל השפע, הכנה לכלל ישראל –
על הפ׳ וה׳ ברך את אברהם בכל אומר הרמבן בת הייתה לו ושמה כל והיא הכלה שבשיר השירים והיא כנסת ישראל…ואמנם כנסת ישראל נולדה לפי המסופר בפ׳ ויקהל שמשה ירד מההר ביום הכיפורים שהיה אז יום חמישי ולמחרת הקהיל את העם כלומר ביום השישי. והם באו אליו כפי שאומר רשי מעצמם, מחובת הלב. הקהילה -כנסת ישראל לפי אונקלוס – נולדה בשישי לפני השבת מתוך חובת הלב.
כנסת ישראל הולכת לקראת השבת לא מרשות ולא מתוך מצווה אלא מחובת הלב
ורבקה הולכת לקראת בעלה מתוך חובת הלב שכן אין הנשים מצוות על נישואים ואין הם רואות שלא להנשא.
ויצחק יצא לשוח בשדה בת׳ מנחה שכולה היא קשר לקבה מתוך מנחה כלומר מהלב
ורבקה הדליקה נרות שבת -שאין זו מצווה ולא רשות אלא חובת הלב כפי שהרמבם כותב במפורש
98
ויוסף אברהם – כי הוא תוספת מהחול אל הקודש –
התוספת היא במעבר בין שישי לשבת כי שם הויה חודר ליום השישי מהשבת. הקדושה חודרת לעולם – ללב האדם שכן הוא בלבד יכול להשיגה שכן הוא היצור היחידי שנברא על ידי שתי המידות שנ׳ נעשה אדם. במעבר הזה נברא האדם, ונבראה כנסת ישראל. והיא זו שעושה חסד בדין על פי התורה. כלומר זכאית לטוב בדין שהיא מידת חסד כל
ובשבת סטרא אחרא ערק ומתגלית הברכה (של כל האבות ) והם שלוש סעודות וכו׳
תרלז 87
במדרש עבד משכיל …לאשר יצחק לקח לו מדת הדין גבורה כמו שכ׳ פחד יצחק, ולא היה אפשר להתקיים במדה זו (כפי שאומר רשי בפ׳ א׳ בראשית) לכן סובב השי״ת להיות לו רבקה לאשה שהייתה בעלת חסד ביותר ובזה נמתק קצת הגבורה של יצחק…
בעוד אברהם עשה חסד מתוך אהבת השם, מחובת לבו כאשר הלב מסמן אהבה, רבקה עשתה חסד מתוך שלבה היה טוב מעצמו ללא הכרה בקבה .שהרי גדלה כשושנה בין החוחים. היא זווג ליצחק שעשה חסד מיראה אבל גם כן מרצונו.