שפת אמת
פרשת שלח
הרב צבי אבינר
מעלות הציצית
תרסא
פרשת ציצית נסמך למרגלים לפי שכתוב על אותו הדור תועי לבב הם והם לא ידעו דרכי ניתן להם סיוע במצות ציצית שרומז לל”ב נתיבות.
מטרת הציצית היא למען ולא תתורו אחרי לבבכם. הציצית היא סיוע למלחמה כנגד הטעיית הלב
המושג לב נתיבות מקורו בספר יצירה. העולם נברא דרך כב׳ אותיות ו – י׳ ספרות שהן יחד ל״ב דרכי חכמה, שכן בחכמה ברא העולם. שם האלוקים חוזר בפרק א׳ לב פעמים במשך ששת הימים, ללמדנו שהאלוקים שוכן כביכול בלב הבריאה, ושהוא תומך בה כלב ודם התומכים בגוף. שם האלוקים מופיע שלוש פעמים בשבת, סה״כ לה פעמים ולכן בקידוש השבת של ערב יש לה תיבות. מלכתחילה יש לה מלאכות אסורות בשבת (שלא נפרטו עדיין ) ומשה רבנו הוסיף ד׳ מלאכות המשכן סה״כ לט מלאכות אסורות (הרב גורן זצ״ל)
דאיתא לב בנפש כמלך במלחמה דעיקר המלחמה במקום שמתפשט החכמה לל”ב נתיבות מכלל שנק’ נתיבות א”כ יש סביב דרכים מסוכנים שצריכין לשמור לילך בנתיבות שלא להטות ימין ושמאל. וכ”כ דרך נתיבה אל מות שהוא נתיב חיים להציל מן דרכי מות. ולכן עיקר המלחמה בלב וזה ניתן לאדם כמ”ש לאדם מערכי לב. והקב”ה ע”י תורה ומצות מסייע אל האדם גם בזו המלחמה כמ”ש רבות מחשבות כו’ ועצת ה’ היא תקום. וכתי’ בכל דרכך דעהו והוא יישר אורחותיך. והמרגלים נכשלו ונקראו תועי לבב ולא ידעו דרכי לכן לא כיוונו אל הדרך הישר. ובמד’ אור זרוע לצדיק זרע הקב”ה תורה ומצות להנחילם לישראל כו’ …וציצית מסייעין ליישר הל. ותפילין בחי’ מה’ מענה לשון. תורת ה’ בפיך:
תרנז
בפרשת ציצית ב’ זכירות וזכרתם כו’ למען תזכרו. כי הנה מצות ציצית הוא שיזכור האדם עיקר שליחותו בעוה”ז שהנשמה נשתלחה ונתלבשה בלבוש הגוף הגשמיי וכדאיתא קודם שנולד הולד מלמדין אותו כל התורה וכשנולד משכיחין ממנו. וע”י הציצית יכול לחזור ולזכור השליחות שלא לתור אחר מלבוש הגוף זהו לבבכם עיניכם הגשמיים. ואלה הל”ב חוטין בחי’ ל”ב נתיבות חכמה שיש ל”ב נתיבות איך החכמה מתפרשת ומתפשטת במעשה בראשית ויש בכל איש ישראל מן ל”ב נתיבות אלה וע”י הציצית מתעוררין אלה הרשימות.
אכן יש עוד זכירה למעלה מזו לזכור איך הי’ הנשמה קודם בואה לעוה”ז שהיא חלק אלקות ושעל זה אמרו תכלת דומה לרקיע ורקיע לכסה”כ ששם חקוקה צורת יעקב אע”ה ויש חלק לכל נשמת ישראל שם. וזה תזכרו בעצם שהי’ מקודם דבוק בשורש החכמה קודם להתפשטות הל”ב נתיבות וזהו בחי’ תכלת. לב”ן ל”ב נתיבות ותכלת בחי’ חכמה עצמה ונק’ תכלת מלשון כליין וביטול כמ”ש והחכמה מאין תמצא. לכן אמרו חז”ל גדול עונשו של לבן חותם של טיט כמ”ש וייצר כו’ עפר מן האדמה. ותכלת בחי’ ויפח באפיו נשמת חיים והיא מדריגה גבוהה מאוד ולכן נחסר תכלת עתה בדורות השפלים
לכן לב חוטין בציצית כנגד לב נתיבות חכמה. והסימן הוא לבן – לב נתיבות. והתכלת היא כנגד החכמה עצמה שהיא מעל הנתיבות והמקור שלהן.
הוספת האות י׳ ליהושוע
תרס
ענין המרגלים וסמיכות פ’ ציצית. דאיתא בכל עת יהיו בגדיך לבנים זה ציצית ושמן על ראשך אל יחסר זה תפילין. דהנה יש לישראל ב’ שמות יעקב וישראל. ישראל לי ראש בחי’ שמן על ראשך ושם אין מגע סט”א כמ”ש וראו כל עמי הארץ כו’ שם ה’ נקרא עליך ויראו. ובחי’ יעקב י’ עקב הוא המלחמה עם הסט”א כמו שהיו ימי יעקב בתחלתו להלחם עם עשו ולבן ואח”כ זכה לשם ישראל שהיא המנוחה בחי’ שבת
חשיבות האות י׳. היא מופיעה בשם י-עקב במלחמתו עם עשיו שאותו הוא אוחז בעקב.
נראה שלכן הוסיף מרע”ה היו”ד ליהושע שהוא בחי’ י’ עקב שבכח רשימת היו”ד מתגברין על העקב כמ”ש וידו אוחזת כו’
.
ואיתא במד’ כי היו”ד שנלקחה משרה נתרעמה עד שניתוספה ליהושע
מדרש רבה אומר: אמר רשב״י י׳ שנטל הקבה משרי היה טס ופורח לפני הקבה א״ל רבש״ע בשביל שאני הקטנה שבאותיות הוצאתני משמה של הצדקת ? א״ל הקבה לשעבר היית בשמה של נקבה ובסופן של אותיות, עכשיו אני נותן אותך בשמו של זכר ובראשן של אותיות. שנאמר יהושוע בן נון.
אמר רבי יהושוע בן קרחה יוד שנטלה הקבה משרי נחלק חציו לשרה וחציו לאברהם
.
והענין הוא כי שרי פי’ לי ושרה הוא לכל העולם כמ”ש רש”י שם כי באמת משרה צא עוד עשיו
יש כביכול ירידה באינטימיות במעבר משרי לשרה, שכן שרי היא לי, ושרה לכול העולם. ראשית, משרה יצא גם עשיו והיא שרה לכל האומות. שנית, היוד שבשמה מכוון גם לעולם הבא בעוד שה -ה׳ מכוון לעולם הזה. כיצד?
נעבור לסיפור הבריאה.
בראשית עלה במחשבתו לברא כך
אלוקים –א–ב–ג—ד—ה—ו —יהו״ה שבת
אבל משברא אדם שיתף מידת הרחמים
אלוקים – א—ב—ג—ד—-ה—–ו—-יה/וה שבת (יום השישי ויכולו השמים)
כאן היוד שבשם הויה מכוון כלפי העולם הזה וה – ה׳ השניה פונה לעולם הבא. אבל במנחות אומר רבי יהודה שאינו יודע האם היוד לעולם הזה או לעולם הבא, והאם ה ה׳ לעולם הזה או לעולם הבא? אבל מפרק ב׳ סיפור הבריאה למעשה כתוב
״ביום עשות יהו״ה אלוקים ארץ ושמים״ כלומר הבריאה למעשה הייתה כך
יהו״ה אלוקים – א—ב–ג–ד—ה—-ו—-יה/וה שבת
וכאן ה ה׳ העליונה, השנייה, פונה לעולם הזה והיוד פונה אחורה לעולם שלפני ואחרי הבריאה כלומר לעולם הבא.
אומר הרב שהיוד שבשם שרי פנה לעולם הבא ושמר עליה מס״א. את היוד הזה העביר הקבה לשמו של יהושוע לחזקו במלחמה נגד האומות ועמק וס״א.
ומניין האות ה׳ שקבלה? כביכול שבר הקבה את היוד לשני ה׳ ונתן אחד לשרה ואחד לאברהם, אומר רבי יהושוע בן קרחה.
ובב’ בחי’ אלו יש מעלה וחסרון כי עוה”ז נברא בה’. ועוה”ב ביו”ד וזהו מיוחד רק לבנ”י בני עוה”ב. אבל ה’ היא להמשיך הארה לכל העולם. וכשהיו”ד גוברת אין שום מגע סט”א לכן זו היו”ד עולה ויורדת לפי הצורך ונתרעמה היו”ד שלא ליתן התפשטות לסט”א עד שניתנה ליהושע שהוא הלוחם עם שבעה אומות ועמלק בראש
תחליף למן, לבאר ולענני הכבוד
תרמה
סמיכות הפרשיות חלה ונסכים וציצית אחר פרשת מרגלים. כי הי’ להם במדבר ג’ מתנות הטובות מן ובאר וענני כבוד. ולכן קשה להם לצאת מן המדבר. וניחם הקב”ה אותנו כי נשאר הארה מאלה הג’ מתנות. וחלה ונסכים הוא זכר ממן ובאר. וציצית בחי’ החסד ענני הכבוד. וכ’ בציצית לדורותם שזה נשאר גם לנו בגלות[וי”ל ע”י שהיא בחי’ החסד נשאר לעולם
. וי”ל דלכך התכלת שהיא התקשרות למתק הדין בתוך החסד כמ”ש בזוה”ק תרומה קל”ז א’ לכן נחסר לנו עתה] ועיקר ענני הכבוד הי’ מה שהקב”ה כביכול נהג אותם כמ”ש הולך לפניהם יומם. וזה ענין הציצית עיטוף הוא לבטל הכל אל הנהגות השי”ת. ואז הבוטח בה’ חסד יסובבנהו. וכן רמזו חז”ל שאאע”ה אמר אם מחוט. פי’ שהי’ כל הבטחון שלו בהבורא ית’ ואל תאמר אני העשרתי כו’. ולכן זכה להיות חסד ה’ חופף עליו ועל כל תולדותיו. והוא החוט של חסד שנמשך מלמעלה בכל יום. וקרח שאמר טלית שכולה תכלת אינו דין שיפטר שהוא הי’ שורש הדינים אבל באמת הכוונה בחוט תכלת שיתהפך לחסד כמ”ש והיה לכם לציצית:
זוהר קלז א׳
אלא תא חזי, כתיב (שיר ב ב) כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות, כשושנה דא כנסת ישראל, דאיהי בין אוכלסהא כוורדא בין כובין, ורזא דמלה, יצחק אתי מסטרא דאברהם דאיהו חסד עלאה, ועביד חסד עם כל בריין, ואף על גב דאיהו דינא קשיא, ורבקה אתת מסטרא דדינא קשיא, ואסתלקת מבינייהו, ואתחברת ביצחק. דהא רבקה מסטרא דדינא קשיא אתיא, ואף על גב דאיהי מסטרא דדינא, רפיא הות, וחוטא דחסד תלי בה, ויצחק דינא קשיא ואיהי רפיא, כשושנה בין החוחים הות, ואי לאו דאיהי רפיא, לא יכיל עלמא למסבל דינא קשיא דיצחק, כגוונא דא קב”ה מזווג זווגין בעלמא, חד תקיף וחד רפיא, בגין לאתתקנא כלא, ויתבסם עלמא: