חולין קלה עא- עב

יש כאן חידוש מצד רבי אלעי ששותפות יהודים מקלקלת את המצווה של ראשית הגז. יש הקפדה על בעלות יוהדית של היחדיד  ולא שותפים.  מצד רבנן החידוש העצום הוא (דף קלה עב) ששותפות גויים בשדה  בארץ ישראל יאינה מבטלת את מצווות התרומה  (בעלות גויים כן מבטלת כי יש קנין לגויים באי לעקור תרומות ומעשרות).

הרשימה של רבא המגיש עשרה מקרים  שבהם כאילו מודה ר אלאעי  ששותפות ישראלים לא פוסלת את המצווה היא לא מקרית.  כל מצווה שדן בא – תרמות, פאה  מזוזה, מתנות, מעשרות, ביכורים,  ציצית , בכור וחלה , – בכל אחת  יש חידוש.  כל אחת אפשר לדון בה אם היא חובת גברא או חובת חפצא.  האם הפרשת חלה למשל היא מווה המוטלת על הבצק או על הלש או על הבעלים? האם ציצית היא מצווה המוטלת על בגד ארבע כנפות או על העושה את הציצית או על  בעליה? האם מזוזה מוטלת על  הבית או על הבעלים? ואם על הבעלים, האם שותפות פוסלת את המצווה ? האם  הבעלים חייבים מתוקף בעלות או מתוקף עם ישראל? בביכורים יש חידוש גדול לדברי רבא שכן לפיו מודה רבי אלאעי ששותפים חייבים  למרות שהודיה על הטוב אינה אלא ביחיד בעל הבית וכו’. י

    דהיינו הרשימה של עשרת המוצות שהביא רבא איננהמקרית.   אנו לומדים בשיעור את החכמה וקצת מהבינה,  ורק כשנעבור על הבינה נוכל גם לרדת לרמה של  דעת ולהבין את ההלכה

דעתו של רבי אלאעי כאן  חשובה כי ההלכה כמותו בכמה  מהמיקרים . כך פוסק הרמבם שראשית הגז נוהגת רק בארץ לפי ר’ אלאעי ולא כמשנה שאומרת כי נוהגת בארץ ובחול

להלן דאומר רשי כי אין קניין לעכום באי לפי התנא בסוגיה על שותפות ישראלי בשדה בסוריה

חולין קמא למטה משנה שניה

שילוח הקן באה כשני מצוות  קשורות יחד– מצוות עשה לשלח האם, ומצוות לא תעשה שלא לקחת את הבנים לפני השילוח.  מי שחטא  ולקח את הביצים, הוא  עבר על לא תעשה ומגיע לו מלקות 39 מהתורה. לפי רבנן במשנה עדיין קיימת מצוות עשה שיכולה לרפא את העבירה משום הכלל שלאו שניתק לעשה אין לוקים עליו כי מצוות העשה  שנעשית אחר כך  מעבירה את החטא

רב י יהודה סובר במשנה שעדיין לוקה ולא משלח כי המצוות לא באות ביחד אלא מ”ע באה ראשונה  והלא תעשה מתחילה רק לאחר  מכן כשחלקח.  כאילו שהתורה מניחה שאי אפשר  שתעבור על מצוות העשה.  וזה שוונה מהגנב והגזלן ששמה להפך התורה מניחה שמיד תחזיר ולכן מצוות העשה קיימת  וניתקת ללא תעשה.  ריש לקיש סובר שרק אם מיד תקיים מע היא תבטל את הלא תעשה בעוד שרבי יוחנן סובר שימצוות העשה קיימת גם לאחר זמן כל עוד שאתה יכול לעשותה.  אם למשל החפץ מת אזי אינך יכול להחזירו

באיסור הפסח יש לא להתירו מממנו עד בוקר שזו מצוות לא תעשה ומיד לאחריה מצוות שריפת  הנותר כלומר מצוות עשה שאכן מבטלת את הלא תעשה ואין ללוקין עליה

רבעי יהודה סובר שמצוות העשה לשלח נמחקת כאשר עברת על הלא  תעשה. אי אפשר לתקן אותה. כאילו שהשכינה נעלבה ממך שלא בצעת מעשה של רחמיו ולכן נסוגה ממל ללא תיקון.  כמו  דור המבול שהשכינה  נעצבה לה ומסוגה (לתיבה ) והשאירה את העולם בידי מידת הדין.  כך בשילוח הקן השכינה נסוגה והשאירה את  זה שלקח את הביצים בידי הדין ולכן לוקה ואינו משלח.

הרמבם כותב שהדין כרבנן ולוקה  ויתכן שיש כאן שגיאה כי לפי רבנן אינו לוקה.  ואלי הכוונה שלוקה מלקות  מרדות מדרבנן.

לעמוד שני

עניין הבעלות על הציפור הואו כה חשוב שהגמרא מקפידה שלשולח אין אפילו כוונה לקחת את הציפור לאחר מכן.  מה שעשה רבא הוא שלקח לעצמו את הציפור  אולי  להדגים שאכן השולח ויתר על כל טענת  בעלות עליה.  ואם יבא ויטען כנגד מ רבא שלקח לעצמו יענה לו רבא הרי  עשית  מצוווה אדירה ששכרה בצידה בעוד שאני רק לקחתי בשר לארוחת צהרים

יהשאלה היא כיצד עושה אדם מצוות שילוח בדבר שאינו שלו? אין מצווה כזו בתורה. הרי אני לוקח לולב רק אם הלולב שלי! אני משאיר פאה בשדה רק אם השדה  שלי.  כיצד עושה אדם מצות עשה בדבר טבעי חפשי?  ויתר על כן- הוא משלח את הציפרו אבל חייב לקחת את הביצים לעצמו כלומר ההפך מהציפור- הוא רוכש בעלות על הביצים בעוד משלח  לחפשי את האם. ואין לאמר שהוא מרים אותה ורוכש בעלות עליה בדרך זו כי התורה מקפידה שלא יעשה זאת בדרך של קניין אלא שישלח עם כנפיה שלא יחזור ויתפסה

באיזו זכות עושה אדם מצצוה בציפור שלא שלו? בזכות שבורא עולם קונה הכל צווה אותו לעשות זאת. היה זה אברהם שהכיר לראשונה בבורא העולם כבעל  הבירה והכל שלו בזכות היוצר. ולכן אני עושה מצוות מילה בגופי למרות שגופי ללא שייך לי.  אלא משום  שהוא אדון הכל ואני עבדו אני שם את חותנת האדון בבשרי כפי שצווה עלי..  כלומר המילה היא המצווה השניה בעולם הדומה לשילוח הקן משום שאני עשה אותה בחפץ שלא שייך לי אלא שייך לאדוןהכל

כלומר שילוח הקן היא הכרזה לעולם שיש אדון ובעל לעולם שהכל שלו.  ובאתה הזדמנות היא גם  הכרזה שאדן הכל מרשה לי לרכוש דברים מהטבע כמו הביצים.  והסבעלות שלי על  חפצים מהטבע על ידי תפיסתם היא לא כנגד בעלות הקבה אלא כנגד טענת  אנשים אחרים. כלומר זה מסדיר את יחסי לחברה ולא לגבי הקבסה שהוא האדדן האמיתי שהכל שלו.

בשיעור האחרון ראינו את החשיבות של חסד ורחמים במצווה שהיא מצוות עשה כל כך חשובה שאם לא אעשיתיה גרמתי לשכינה שתברח ממני.   והבעלות והשכינה קשורים זה לזה כי חוה קראה לו קין כי קניתי איש את השם.  חווה היתה הראשונה שרכשה את הילד שלה בכך שילדה אותו.  אבל היא גם מזכירה  לראשונה את שם הויה לבדה כי הכירה את מידת הרחמים באחזה ברך הנוללד.  יש קשר בין הלידה לרחמים – החל מקן  הציפור. ויש רשה לבעלות בלידה. והכלקשור כאן במצווה המפלאה הזו של שילוח הקן

לעניין אלישע בן אבויה ראה גם חגיגה טו

מהמסופר כאן מתברר שלא האמין בשכר בעולם  הזה.  כמו הצדוקים. ובחגיגה נאמר שקיצץ בנטיעות כלומר כאשר נכנס לפרדס  התבלבל והפריד בין הדבקים  ואמר שיש שתי רשויות כלומר הפריד בין רחמים לדין כלומר כפר בהשם אחד.  וזה נטה אחר המינים – נוצרים שעובדים רחמים ואהבה בלבד וטוענים  שאין יותר דין. ולכן היורד ללפני התיבה ואומר על קן ציפור ירדו רחמיך משתיקם אותו כי גזירה היא ואנו מאמינים ברחמים וגזירה שהם אחד

רבי יעקב הגיע למסקנה שאין שכר בעולם הזה לפני תחית המתים. גם שכר במובן שמצווה מבטלת הרהור עבירה – גם זה לא. והגמרא מספרת שראה את הילד וכו.  ואז אומר רב יוסף רבם של אביי ורבא- כלומר כמה דורות לאחר רבי יעקב שהיה תנאי לאחר רבי- שאלו היה “אחר” שומע  את רבייעקב בן בתו (של אחר) היהחוזר בתשובה כי היה מבין שאין שכר בעולם הזה והשאלה מה מיוחד ברבי יעקב שהרי זוהי תורתםשל הפרושים מתקופת הביגאטט ת. ואמנם יש כאן דבר שכל המפרשים אינם מודעים לכך שכן הגמרא מספרת (ראה הרב בנימין לאו ) שבתו של אלישע באה לפני רבי הקדוש מאחר שבאה לפת ללחם. ובקקשה פרנסני אמר לה בתי בת מי את אמרה ללו בתו של אחר אני אמר לה עדיין יש מזרעו בעלם והא כתיב וכו אמרה לו זכור  לתורתו ואל תזכור למעשיו מיד ירדה אש משמים וסכסכה ספסלו של רבי בכה רבי ואמר  מה למתגנין בה כך למשתבחין בה על אחת כמה וכמה

מכאן רואים שאמו של רבי יעקב נתמכה על ידי רבי כלומר קיים מווצת שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך ועתה מובן מה שאמר רב יוסף שאילו היה אחר שומע את רבי יעקב נכדו היה חוזר בתשובה ואין לך סיום יפה מזה לשילוח הקן

ויתכן גם לאמר שרבי יעקב חשב על זקנו אחר כשהתפלא מדוע התורה אינה מגינה על הלומד מהרהור ע”ז. והתשובה שנתן היא שאין שכר מצוות בעולם הזה אפילו שכר לימוד תורה שיגן מפני הרהור עבירה (וראה בחגיגה שאחר עבר עבירות זנות ועז גם יחד (

צ  אבל הגמרא מסיימת בכך שאומרת כי מה שאחר חזה הוא החורבן ולשון רבי חצפית מתגלגלת בעפר ועל כך אין תשובה אלא מפי הנכד שאומר כי אין שכר בעולם הזה והכל מבטח לעולם שכולו טב.

לבכורות דף ה עב

משנה: יש הבדל בין מום לפטר בכור שנפל בבכור לאחר לידתו ובין מום מלידה.  במום לאחר הלידה – אם חולף הרי אין בו כלום.  אם מום קבוע הוא נפסל למזבח אבל ניתן לכהן לאכל כחולין גמורים בכל מקום. כשהוא מובא למזבח האימורים ניקרבים אבל  השאר נאכל על ידי הכהן בירושלים.כלומר נשארת לבכור קדושת הדמים מהתורה

אבל כשהמום קשה  מלידה כגון כבשה שילדה עז גמור הרי שפקעה קדושתו מלידה לגמרי ואין המצווה חלה כלל. הקבה הוא זה שמקדיש את הבכור ולא הבעלים  ולכן לא היה אפילו רגע של קדושה לבכור הזה. ולכן אין הוא  בחזקת פסולי מזבח. מה .

ולפי התורה היה הולד המעוות פטור לגמרי מהמצווה. מה שהבעלים מכריזים שהוא בכור אין זה אלא הכרזה בעלמא והכרה אבל לא הקדשה כמו באדם המקדיש קרבן כי הבכור קדוש ממילא גם ללא הכרזה.

    . “ומה שהמשנה דנה הוא במקרה שהולד יש בו סימנים לאמו כלומר “נדמה .   .

כאן המשנה בגמרא מחדשת שהוא חיייב במצווה. והמשנהשלנו מסכימה בשקט (ראה רשי)  כלומר זוהיתורה שבעל פה חידוש תורה שאמר לעיל רבי יוחנן שחייב פרושו קדושת דמים בלבד

 אפשר לאמר שהתורה רוצה שהבכור יהיה מושלם כי מכת בכורות  פגעה בבכורות משלמים וזה היה הנס. כלומר המכות הראשונות פגעו גם  בישראל והשלוש האחרונות פגעו רק במצרים ועדיין אפשר היה לטעון שזה טבעי ולכן פגעה מכת בכורות בתוך המשפחה ורק באילו שאי אפשר היה לפקפק בבכורתם ושהיו שלימים ללא מום כך שאי אפשר היה לטעון שמתו מחמת מחלה כלשהיא

ולכן נאמר בני בכורי ישראל שכן ישראל קדושים מרחם הקבה מקדשנו ולא אדם

 

לדף ח עב

סיפורי ה”סבא מאתונה”

לפי המהרשא אי אפשר שהגמרא הקדושה תקדיש מקום לסיפורי הבאי. מאחורי הסיפורים הללו מן ההכרח שתהא חבויה אמת גדולה ועמוקה כמו אמת קבליסטית על עולם הבא וימות המשיח . והסיפורים אינם אלא משל למאבק ההסטורי בין היהדות ת לנצרות.  למשל בשאלה הראשונה אדות האשה שהקשר עמה נכשל בפעם הראשונה האם יכול הגבר לשאול ליד אשה ממעמד גבוה יותר? וכונתם היא שלאחר שהקבה נדחה על ידי היהדות האם יכול הוא לחזר שוב אחריה וכ’. כלומר כל השאלות כאן סובבות אודות המאבק בין היהדות והנצרות ובין העולם  הרוחני לגשמי ובין עולם הזה  ובין העולם הבא וכו ארט סקרול הולך בדרך הזו וכך גם בשיר השירים

הצרה היא קודם כל כאשר אתה מלביש על סיפור כלשהוא מעטה אליגורי אתה בעצם הרסת את קסם הסיפור. הוא עמד הפני עצמו- מאבק בין חכמת רבי יהושוע וחכמי אתונה

ושנית כל  יש כאן עוות הסטורי.   רבי יהושוע בן חנניה  חי בתקפה שלאחר החורבן.  הוא ורבי אלעזר הוציאו את רבי יוחנן בן זכאי בארון מירושלים. רבי יהושוע  היה ידוע בפקחותו והרבה רשום על וחכוחיו עם הגויים שונאי ישראל. הנקודה החשובה כאן היא שהנצרותבימיו לא הוותה סכנה ליהדות ולמעשה היתה מרכבת מיהודים שלומרי מצוות שהאמינו שהמשיח בא ולא מת (הם לא חשבו עליו כבנו של אלוקים ולא חשבו להחליף את היהדות מדת חדשה . הכנסיה הקטולית נוסדה שלש מאות שנה לאחר מכן על ידי  קונסטנטין

כלומר רבי יהושוע לא יכול היה להתווכח עם גדולי הנצרות משום שהם עדיין לא  פעלו בהסטוריה.  פאול התרסי פעל בשנת 58  לספירה ואלו הגויים שהלכו אחרין עדיין היו מועטים במספר.   כל מב שהעסיק אותם בשלב זה היתה השאלה האם לימול כדי  להיות נוצרי או מספיק להאמין בו.

אבל  יש בסיפורי הסבא אמת הסטורית.  ביני רבי יהושוע כלומר בזמן החורבן היוהיונים נושאי  האנטי שמיות בעלולם. וזה לא בא מהנצרות אלא להפך- הנצורת שאבה את שנאת היהודים מהם, מהיונים   פרופ אריה כשר גר בממפיס טנסי שנה שלמה שבה תרגם את הספרות אנטי פילונית מיונית לעברית. לדבריו החומר שתרגם הוא רק קצה הקרחון של ספרות עצומה אנטי יהודית שמקורה יון.

סיפורי הסבא מאתונה כאן מתארים את חכמי יון של אותה תקופה כרשעים ורוצחים שונאי ישראל. ואכן זו היתה דמותה של ההלניסם באותה הקופה

 

ספר מכבים ב מתאר את הבעיה. בהקדמה הוא כותב  על הנס של חנוכה. הוא אינו מזכיר כלל את נס השמן וכדומה אלא אומר שהוא כותב את הספר כהסטריון על מנת ללמד את הדורות הבאים שיעור.  לפי דבריו כל ימיו הוא התפלא כיצד קרה הדבר שהיונים שאותם אהבנו כל כך ואת תרבותם ודתם האמצנו לנו באהבה כל כך- כיצד קרה שהפכו פתאום לאויבנו בנפש? וזה לא קרה לעמים סביבנו כגון עמון ומואב וסורי שאמצו תרבות ההלניזם ושום רע לא קרה להם והיונים אהבו וחיקבו אותם, בעוד שכלפינו אהבתם הפכה לשנאה יוקדת

וממשיך בעל המכבים  ואומר שסיפור יציאת מצרים לימד אותו את התשובה. היהודים במצרים אימצו לעצמם את תרבות מצרים באהבה גדלה ואך עבדו את אליליה כפי השמדרש אומר. וזה הנס שעשה הקבה שהפך את לב המצרים כנגדנו דבר שהוא נגד הטבע.  וזה מה שקרה ליונים.  הקבה הקשה לבם כלפינו מאחר ועזמבו אותו ןהלכנו שבי אחריהם

ולכן אני כותב את ספר המכבים ללמד את השיעור הזה לדורות הבאים.  הצרה היא שספר המכבים ב’ נעלם משום מה מהספרות היהודית הקלסית ולכן לא היה מודע לרשבא. נס החנוכה נשאר כפי שמופיע בגמרא  כנס השמן.  אבל כאשר רבי יהושוע התעמט   אתם הם היו שונאי ישראל יותר מהרומאים

הויכוח עצמו אכן מראה את ההבדל המהותי הגדולל ביותר בין היהדות ליונות.  השאלה הראשונה שאלו אותו מה יעשה הגבר שביקש ידה של אשה ממעמד מסוים ונדחה על ידי משפחתה בטענה שהוא לא מהמעמד שלהם. האם יעשה נכון שישבקש ידה של אשה ממעמד גבוה יותר?

היונים אכן האמינו  בחלוקה סוציאלית מחלטת. בראש הפירמידה ישובת שכבת הפילוסופים החכמה שהיא השולטת.  מתחתיה כ השכבות לסוגיהם.  כל שכבה רשאית להצביע בבחירות  לממשל.  המעבר משכבה לכשבה קשה היה.  שאלתם היתה האם אדם שנכשל פעם ראשונה  זכאי לנסות שוב ואפילו ליותר  גבוה.  לשיטתם זה שנכשל הוא טיפש.  לא עשה את העבודה כראוי בפעםההראשנה  ואין לתת לו אפרשותשניה שהירי היא טיפש.  בחברה שהפילוסופים שולטים ברמה האדם הטיפש הוא בתחתית הסולם. לדעתם  כל חוטא אוה קודםכל טיפש.

 ועל זה ענה רבי יהושוע שיש לתת לו אפשרות שניה שאולי יצליח הפעם. היהדיות מכירה שלכל  חוטא יש אפשרות לחזור בתשובה ולהתחיל מחדש.

השאלה השניה סובבת שוב אודות אותו עקרון שלהפיהם מי שנכשל כלכלית פעם אחת אין לתת בו אימון ולהלוות לו שוב מאחר והוא נכשל והוא טיפש.  תשובתו היתה שוב- הוא יחכה לעזרה ויצא מהשפל הכלכלי.

ומכאן  ואילך הוא משתמש בהגיון שלהם לנצחם וזוהי תשובת היהדות שאנחנו ננמח אותם במגרש שלהם. נאמץ לנו את המדע שלהם ונצליח  וגם נשמון את אמונתנו

הויכוח החל בזה שרבי יהושוע ענה שאנו חכמים  יותר.  ולפי ארט סקרול  הכונה שרוח הקודש עלינו והתורה בידנו וזה עושה אותנו חכמים ואנוי ודעים ביולוגיה מהפסוקים – שנחש יולד פעם השבע שנים- גם בלי ללמוד

באוניבסיטה.  אבל תשובתו יש לה משמעות אחרת שאכן עם ישראל נבונים. ראה היום את מדינת ישרא שהיא הראשונה בעוללם במספר ההמצאות  החדשות לנפש

 

בכורות מז א לבני נח

בעניין גר שהיו לו בנים מלפני גרותו האם קיים מצוות פרו ורבו, אומר רבי יוחנן שלא תוהו בראה לשבת יצרה כלומר המצווה נתנה לאדם הדאשון ולנח וגם ריש לקיש האומר שלאחר שהתגייר חייב  כתינוק שנולד גם הוא יסבור שבהיותו עכום קיים מה שנאמר לאדם אלא שמעתה הוא אשיות חדשה מכאן שלבני נח יש יותר משבע מצוות כגון כיבוד אב. ואפילו אם פרו ורבו היא מצוות עשה שכן גם דינים היא מע

ואפשר לאמר שפרו ורבו איננה מצווה רגילה אלא ברכה שהפכה למצווה ולכן חייבים בה גם בנ

 

,,תמורה יח

מדוע חמש חטאות מתות בכיפה בעוד שאשם רועה

המשנה עוסקת  בשלמים תמורה . לא כל קרבן יכול לעשות תמורה למשל חטאת אשם פסח מעשר בהמה או בכור . רק שלמים ועולות עושות תמורה  או והרעיון  כנראהון  הוא שהיות מיד ותמורה היא דבר אסור שגורם למלקות אין זה מן ההגיון   שאדם המביא חחטאת יעשה לה תמור שהיא עצמה חטא

חמש חטאות מתות הלכה למשה מסיני כגון חטאת שנתכפרו בעליה או שעברה שנתה או שנפל בה מום. וצאהיא ננעלת  בכיפה ומתה ברעב וצמא. אין עוד  מקרה כזה או דין דומה בתורה. אשם למשל רועה עד שיסתאב. וכנראה שההבדל נובע מדרגתהחטא.  הרי חטאת באה על כרת בשוגג. כלומר עבירה קשה שענשה קשה מאד רק שהתורה החליפתו בחטאת ככפרה. התורה חוצה שהחוטא יחוש שהוא עצמו היה צריך להיות שם בכיפה על שחילל שבת או שאכל חלב. והרי כל תפילת השמונה עשרה כנגד התמיד שהוא החליף את יצחק

בהמשך דף יט

תמורת אשם לפי רבנן רועה עד שתסתאב ויפל בה מום ותמכר ודמיה הולכים לקנית עולת קיץ לציבור שתעלה על המזבח כל הלילה בעוד שלפי רבי אלעזר תעלה על המזבח כעולה כי כחטאת כעולה ולא לפי קבלה למשה מסיני האומרת שכל שבחטאת מתה באשם רועה. אבל רבי אלעזר אומר לרבנן לדעתכם שהיא עולה על המזבח בלילה לציבור -אני אומר שתעלה לעולה אישית של הבעלים

ודומה שהמחללוקת באה משום שרבנן חושבים שמצווה הבאה בעבירה- היא מצווה אם המצווה גדולה מספיק. הרי התמורה עצמה היא עבירה אבל אם היא מקרבת כעולת ציבור הרי היא מתקבלת  אבל רבי אלעזר סובר שגם לעולת אישית היא מתקבלת שהרי האשם המקורי בא עבור עבירה פרטית

יש כמה דרגות

מצווה הבאה בעבירה כגון לולב גזול כאן זה תלוי בגודל המצווה והעבירה

מצווה שלא לשמה כגון יהודה שחשב לעשות עבירה ועשה מצווה

עבירה לשמה כגון יהודה ותמר- היא לכאורה עשתה עבירה שהתחזתה לזונה אבל עשתה זאת לשמה

תמורת האשם היא עבירה בטעות שיצאת ממנה מצווה של עולת ציבור

ולא כפי שאמר הארט סקרול שאין כפרה בעבירה

 

לעניין יום כיפור שחל ביום שישי לקראת שבת (כריתות יט עא)0

    המשנה מדברת בחייבי כרת  כגן שאכל חלב ונותר רק שלא ידע מה מהם אכל. הוא חייב בשגגה חטאת לפי רבי אליעזר ופטור מחטאת לפי רבי יוכהושוע הדורש שאדם ידע בדיוק מה חטא 0

     וכדדוגמא מביאה המשנה יום כיפור שחל ביום  שישי (או בראשון ) דבר שאי אפשרי לפי הלוח שלנו כי לא בדו ראש.  אבל בזמן המשנה היה עדיין אפשרי.  לפי רבי יוסי במשנה הדיון הוא אם עבר האדם בשגגה בין השמשות?.    לפי רבי אלעזר חייב כי עבר עבירה ולפי רבי יהושוע פטור כי אינו יודע בדיוק על מה עבר – האם על השבת או על יום כיפור   ת היא שעל שניהם חייב כרית כמו חלב ונותר ועריות

    כדי להבין את רבי יוסי נזכור כי משה רבנו דן בענין בפרשת הקהל. לאחר מאה ועשרים יום ירד ואמר לישראל סלחתי וזה היה ביום חמישי כי היציאה  ממצרים חלה ביום רביעי כך שהירידה מההר חלה ביום חמישי (כי טוב).  למחרת היום כלומר ביום שישי הקהיל את העם שבא מעצמו לשמוע דרשת הרב שאוזן לא שמעה מעולם. והוא דרש על יום ביומו כלומר דיבר על  יום כיפור, על השבת ועל הקמת המשכן של”ט המלאכות של המניין שלו יוצרות את חוקי השבת . וכן דיבר על התרת נדרים  (שהרי המקדש היה המקום שלשם מביאים נדרים) ולכן אנו אומרים כל נדרי בערב יום הכיפור.  וכן דיבר על שבת שבתון שהיא המשכת השבת לתוך יום שישי והדינים הכרוכים בכך.  וכן דיבר על בין השמשות שלפי רבי יוסי נמשכת  כהרף עין ולפי רבי יהודה כמהלך שלשה מילין שהם כארבעים דקות.  והשאלה שדן בה משה (ילקוט) היא מה דינו של אדם שעבר במזיד בין השמשות- אם נאמר שהיה זה שבת הרי חייב מיתה בידי בית דין, בעוד שאם עבר ביום כיפור חייב כרת. והתשובה שנתן משה היא שאין מיתה בחטא כזה כאילו השבת ויתרה ונשאר הכרת. ולכן יכול רבי יוסי לאמר שאם עבר בין השמשות חייב כרת בין אם זה שבת או יום כיפור.  ולפי רבי אליעזר חייב חטאת ולפי רבי יהושוע  פטור- אפילו מאשם

 

ברכות ב

זמן קש

יש שני מעגלים: של תפילה כנגד הקרבנות שהם שחרית מנחה וערבית כשהיום במקדש מתחיל בבוקר ומעגל שני של קריאת שמע שפותח בערבית וגומר במנחה שנאמר בשכבך ובקומך והוא כנגד בריאת העולם שנאמר ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. והמעגלים אינם חופפים וענינם  שונה שכן קש היא קבלת עול מלכות שמים ולכן רשי אומר שמצות קש מתחילה בצאת הכוכבים בעוד שמעריב מתפללים מבעוד יום לפי רבי יהודה מפלג המנחה שזה סוף זמן  תפילת המנחה ואנו אומרים קש רק לצרף דברי תורה לתפילה וגאולה לתפילה

 

ב עב

 זמן קש של ערבית שבע דעות

     נכנ שעה שהכהנים אוכלי(ם בטהרה  שהיא שלש כוכבים לכל הדעות (משנה) ה

  ב שעה שעני נכנס לאכל פת במלח (חכמים בבריתא רבי חנינא)  שהיא שווה לכהן או מקדימה במעט לפי התוספות או מאוחרת במעט לפי הגמרא להלן

 ד שעה שקידש היום כלומר שבני אדם נמנעים ממלאכה בערב שבת (והיא לפני בין השמשות ) לפי    רבי אליעזר

 ג  שעה שבני אדם נכנסים לסעודה בערב שבת שהיא בעוד יום לאחר קבלת שבת

ה שעה שהכהנים טובלים והיא מבעוד יום

ו שעה שבני אדם (עשירים) יושבים להסיבה לאכל וזה לאחר צאת הכוכבי ם לפי רב אחא

ז מיד לאחר פלג המנחה לפי רבי יהודה

הדעות הללו קושרות את הקש לשלשה יסודות

לטהרת הכהנים ללמדנו שלפני קש עלינו לטהר את עצמנו כלומר אנו פותחים יום חדש ומעגל חדש

   לקבלת שבת מאחר וקש היא הכרזה שהשם אלוקים הוא אחד שזה בית דין של מעלה ביממו וממשיך השם אחד שהוא העתיד בעולם הזה כפי שרשי אומר שכל האומות יכירו שהשם אחד ומשם לשבת שהיא יום הבריאה שלעתיד לבא ולכן מסתבר שזמן קש הוא בסוף יום השישי ומתקדמים לשבת

ודעה שלישית היא להצמיד קש לאדם המסב ברוחה לאכילה שכן מלך בשר ודם מקבל מלכות שמים

 

 עב

לעניין ג אשמורת הלילה: לפי רשי מדובר במשמרת הכבוד של המלאכים השומרים בהיכל המלך ומתחלפים מדי סוף משמרת. ובזה משליך רבי אליעזר אור חדש על זמן קש שהוא לא רק הזמן הטכני שאנשים הולכים למשכבם אלא גם הזמן שבו עומד משמר הכבוד של המלאכים בשער ההיכל של המלך. ומקבל עול מכלותת שמים ואנו מצטרפים מלמטה למשמר הכבוד של מעלה על ידי קגלת עול מלכות שמים עלינו. וזה מה שהגמרא אומרת שיש משמר למעלה ויש משמר למטה. ומאחר והאדם הולך לישון אחר כך הרי שפטור מלהצטרף למקהלה של המלאכים הממשיכה כל הלילה. ולמעשה ממשיכה גם ביום וכאן אנו מצטריפים אליה לפני קש שלנו באמרנו  על המלאכים והשרפים “וכולם מקבלים עליהם עול ממלכות שמים זה מזה וכו. בערב אין אנו מזכירים שאת המלאכים מכין שהם ממשיכים רק בבוקר ואומרים קדוש קדוש קדוש שאין זה שייך לקש ואנו מזכירים את המלאכים בעיקר עקב הקדושה

פרופ הלברטל מדבר על ספרות ההיכלות שהתפטחה במאה השלישית  עד התשיעית וממנה לקוח הקטע של המלאכים מילה במילה בסידור שלנו כנראה מהגאטנים

לעמיין קדיש

        התוספותחולק  על מחזור ויטרי ש”יהא שמיה רבא” פרושו תפילה ששם יה יהא רבא כלומר שלם בעוד שהגמרא אומרת יהא שמו הגדול מבורך   אבל הפתיחה יתגדל ויתקדש לקוחה מיחקאל שמדבר במפורש על מחיית עמלק וברור שהנביא מכוון לשבועה הכתובה בתורה  כי יד על כס י-ה מלחמה להויה בעמלק מדור לדור כי שם השם נשבר ל י-ה  שהוא ביום השישי ולעמותו וה (ויכולו השמים) שולגעדיין בשבת

ולכן שכיח לאמר לפני כל מצווה ליחד שם יה ב”וה”  שהוא כנגד מה שעשה עמלק שאנו מתפללים ששם השם יתחבר מחדש לשם הגדול ולכן באמרנו    יהא שמיה רבא מבורך אנו מתכונים להמשיך שגם לאחר ששם השם יתמלא הוא יתברך כלומר לעתיד לבא כפי שהתוספות בעצמו אומר רק שבעיני התוספות לא ראוי להתפלל על עולם הבא ששם שם השם שלם    . .  .

ג עב

דוד קם בחצות ואמר תשבחות כלומר מזמורי תהילים. לפניו שתי אשמורות כך שאם משמרת היא רק שלש שעות כפי דעת רבי הרי בשש בבוקר יכל היה לאמר קש אבל אם הלילה מחולק לשלש משמרות כפי רבי נתן ורבי אליעזר הרי ששתי משמרות הן שמונה שעות שהן שש עד הבוקר ועוד שתיים עד אשמורה ראשונה של בוקר ואז אמר קש  כלומר אמר שירי הלל  שעתיים בבוק’ לפני קש ומכאן קבעו אנשי כנסת הגדולה לאמר מזמורי תהילים פסוקי דזמרה לפני ברכות קש . כלומר פסוקי דזמרה אינן רק הקדמה טכנית לקש אלא עניין גדול בפני עצמו לפני קש.דוד חברם אך רק בשמיני עצרת לאחר סיום בניין המקדש של שלמה כשירדה האש משמים על המזבח כתוב בדברי הימים שהעם “וירונו ויפלו על פניהם והלויים פתחו בשירי הלל דוד” וזו הפעם הראשונה שתהילים מזכרים בתנך. חזל של אז תקנו שהלוים ישירו כל בוקר שירי דוד ללות את הקהל שנכנס למקדש לקבלת עול מלכות שמים ולעמוד לפני המזבח ביראה בהקרבת התמיד . והלוים שרו את פסוקי הזמרה כפי שמופיעים בסידור דהיינו מזמור שיר חמוכת הבית לדוד והודו להשם ויהי כבוד ואשרי ולאחר   מכן הוסיפו ויעמוד דוד ויברך (שירת הים לא קשורה לפסוקי דזמרה אלא נוספה   מאוחר ולראשונה נאמרה בקשר לברכות קש). ולכן אנו פותחים בברוך  שאמר ואומרים “ובשירי דוד עבדך” ומסימים “כי לך נאה השם אלוקינו שיר ושבחה הלל וזמרה:” ם

והגמרא כאן אומרת שראשית למד דוד תורה (וישן כסוס) ורק בחצות התאושש ואמר תהילים כארי ומכאן הראיה שעיקר התעלות הנפש היא בשירה ותפילה ולא בתלמוד תורה ולכן כשראה הבעשט תלמידים יושבים בזמן התפילה לומדים גמרא כעס עליהתלומם שגן לא היו עומדים בבית המקדש לפני השם עם גמרות פתוחות

לעמין רוח צפונית יש לאמר שהיא אותה הרוח שהעירה את פרעה בחצות הלילה כשאמר הללויה הללו עבדי השם כלומר אין אתם עבדי מכאן ואילך וזוהי הגאולה שהיא קבלת הגט מהאדון. ויש קשר מהלל המצרי לבין הלל דוד שכן יציאת מצרים הסתימה רק בדוד ושלמה – בדוד שמיצג מלכות ישראל עצמאית ושלמה שהקים המקדיהא מרש והביא את נו לעבהשכינה למנוחה.  ובינתיים אירעו כל השלבים של הגאולה שהם כיבוש הארץ על ידי יהושוע ולאחר מכן שופטים  ולאחר מכן ירושלים ודוד והמקדש ושכינה בו וכשחזרו בזמן עזרא עדיין היה חסרה מלכות דוד עצמאית והשכינה במקדש. לכן כתבו תפילה להחזרת העטרה . הגדולה ליושנה ולכן נקראו אנשי כנסת הגדולה. ובמשך בית שני היינו תחת שלטון פרס ויון ורומא והחשמונאים Hובימנו אין אנו עבדים שימשו בטהרה רק דור ראשון ואז הצקלקלו והם שהביאו את פומפאוס לכבוש את ירושלים ובכל להפוך את יהודה לחלק מהאמפריה. רק בימנו יצאנו מעבדות לאחשורוש על ידי הצהרת בלפור   ולהאחריאה הצהרת האו”ם. ומעמדנו כאתחלתא דגאולה מתברר במאמרו של הרב גורן

         הסדר בקבלת ההחלטות היה דוד-אחיתופל- סנהדרין ומכאן שיש הבדל בין משפט מלך ותורה והמלך מקבל אישור מהסנהדין וזה הרקע לרעיון שגם בימנו יש להקים מעין בית עליון כמו בית הלורדים או הסנט שיהא מרכב מגדולי הדור והם יתנו גושפנרא לכל חוק שהכנסת חוקקת כדי להבטיח שלא יהיה כמגד דעת תורה

 

ברכת יא עא

המשנה בסוף הדף הקודם אומרת שלפי ב”ש יש לאמר קש בבוקר כשהוא מוטה ובערב כשהוא שוכב  ממש. לפי בה זמן קימה ושכיבה המיוחד כאן שהמחלוקת נוקבת ללא פשרה שכן בד”כ בית הלל אומרים שמי שעושה כפי בש יכול לעשות זאת רק שבה מקילים. וכאן כל העושה כבש הוא עבריין (ר להלן) או חייב מיתה. מדוע ההקפדה הזאת? על כך כותב הרב בנימיןב לאו חכמים כרר א שההבדל בין בש ולבה נוקב עד תהום שכן שמאי מייצג את המסורת הנוקשה בא”י שהיתה אליטיתית ללא ויכוחים בבית המדרש בעוד שהלל שעלה מבבל יצג את השיטה החדשה בבבל של לימוד תורה תוך כדי  ויכוח חפשי. הבבלים נטו לצד השמאלי והקשיבו יותר למאויי האדם ברחוב בורצונו. לכן בה מתירים לאמר קש גם בזמן העבודה ובכל מקום כל עוד שזה יהיה בתוך הזמן של שלש שעות. לפי הרב בנימין לאו הדגש בקש הוא קגלת עול מלכות שמים ולכן בש מקפידים שזה יהיה בבית של האדם ולא ברחרב בעבודה על העץ ובה חושבים שאפשף הדרר לקבל עול מלכות גם בלכתך בדרך

אבל יש בעיה עם הפרוש הזה שכן  השורה של קבלת העם ל :”בשכמלו” הוא לא חלק מהקש אלא תוספת מדרבנן ועיקר כוונת קש היא בשורה הראשונה שמע ישראל שהיא אחידות המידות והויה אחד שהוא לעתיד לבא כמו שרשי אומר או שבעצם גם היום שאנו תחת ביד של הויה אלוקים למעשה הויה הוא הכל שנאמר אין כל מלבדו וגם הגבורה היא ביסודה חסד שכן טוב לעולם שהרשעים נעשים. אכ ההבדל בין בש לבה אינו בקבלת עול מש אלא דוקא בשורה הראשונה שלפי בש יש לאמרה ככתוב ממש בשכבך ובקומך ולפי בה גם בלכתך בדרך  והשאלה נשארה מדוע ההקפדה הקשה שלפי בה כל האומר כבש נקרא עבריין

הגמרא מנסה לתרץ שההפרדה היא פוליטית והיות ובש פסלו את בה בסוכה הלכו בה ופסלום כאן בקש. אבל מדוע בקש? ואומר הרב בנימין לאו שבש נבדלו מבה גם לוןיד.בקשר לקדושה. שבש רצו שתהא הקדושה מוגבלת לבית ולא בחוץ ברחוב לעמת בה שאמרו שיש קדושה בכל מקום

ג יש לאמר שבש דקפידים על החוק ודברי האלוקים כי אנו מתקדמים לקראת השבת כפי שעשה שמאי מדי יום שאכל ושתה לכבוד השבת. הדגש הוא על האלוקים ההולך  בכל לקראת שבת בעוד שבית הלל חשבו שהויה אחד הכל מלא בקדושה ולכן אפשר לאמר קש בכל מקום

ולפי זה בית הלל מחמירים בזה שמאפשרים לאמר קש בכל מקום לעומת בית שמאי שמקילים ואומרים שהיוה אחד רק לעתיד לבא ולכן אין לקבל קדושה בתוך החולין (ראה הרב לאו) 0 0      .