הרב דר צבי אבינר
חיי שרה: חסד מחובת הלב
שיחה לבני נח
חסד כחובת הלב
יש בפרשה שלוש דמויות נשיות: שתים אמיתיות – שרה ורבקה, ואחד וירטואלית
שרה:ם
הרב עדין שטייזלץ זצ״ל מנתח את ההבדל בין שרה לרבקה. שרה מופיעה כבת זוג שותפת לאברהם. היא כאברהם מגיירת את הנפשות בחרן. היא מלווה את אברהם בנאמנות כל הדרך. היא שומרת נאמנה על האמונה וכאשר היא חפצה לגרש את הגר וישמעאל הדבר חורה לאברהם, אך הקבה אומר לו כל אשר תאמר אליך שרה עשה, כלומר היא גדולה ממנו. אך דמותה היא פסיבית לעומת אברהם האקטיבי. כאן בפ׳ היא נפטרה כאשר שמעה על העקידה. לגביה המשמעות התיאולוגית של העקידה, כה חשובה לאברהם, אינה חשובה כלל כאשר מדובר בחיי בנה והיא נפטרת מהעולם בחרדת אם.
רבקה
לעומתה עומדת רבקה כנערה אקטיבית ועצמאית הפועלת נמרצות לפי לבה. וזה בנגוד לבעלה יצחק שהוא דמות פסיבית. היא לבדה משקה את כל העדר של אליעזר, בלי לבקש עזרה. להלן היא תתגלה כאשה חזקה שאי אפשר לרמותה. היא גדלה בבית רמאים, וידעה את תחלואי העולם מקרוב, כשושנה בין החוחים. עשיו מרמה את אביו יצחק אך לא את אמו רבקה. היא זו שתדריך את יעקב.
מעשי חסד
הפרשה מלאה במעשי חסד, ויש סוגים של חסד.
אברהם עושה מעשה חסד של אמת, כלומר ללא תנאי, ללא צפייה לתודה או מתשלום מצד המקבל. היה זה מעשה אפייני לאברהם שנטע אשל – אכילה שתיה ולינה לכל דורש ללא תשלם. אברהם עשה זאת לא מצד לבו הטוב אלא מצד הכרתו במידת הרחמים הויה שחסדה ללא גבול וללא תנאי.
גם שרה מבינה את החסד ללא גבול וללא הכנעה לאלוקים. כאשר נודע לה על העקידה היא לא מקבלת את משמעותה ולגביה חסד פרושו חסד אבסולוטי של הויה ללא גבול וללא קורבנות. בכך היא דומה לחווה שראתה את הויה במלא כבודה כאשר ילדה את קין, היא אמרה: קניתי איש את הויה. כאן בדבריה מופיעה הויה בפעם הראשונה לבד בפסוק ללא אלוקים לצדה כפי שהיה עד כה בעדן. שרה ממשיכה ת חווה. הויה היא בעד חיים, תקווה טובה ואושר, ולא מוות.
לעומת אברהם, עשתה רבקה מעשה חסד נפלא לא מתוך הכרה בה׳ – כי גדלה בבית של עובדי ע״ז – אלא מתוך טוב לבה, כלומר מחובת הלב. היא לא יכלה להתעלם מאליעזר. וגם לא הייתה מצווה לעזור לו. היא לא פעלה מתוך רשות, שכן לא היה לה ספק מה לעשות. ולא הייתה מצווה, אלא פעלה מתוך חובת הלב ללא פקפוק.
כלומר אליעזר ידע שהדבר הכי חשוב בעיני אברהם היא כלה חסודה שעושה חסד. לא יפהפיה רוקדת או שרה, אלא עושה חסד. אין לך סיפור דומה לזה של חיפוש כלה בכל העולם. הוא ביקש מהשם שיעשה חסד עם אדוני אברהם וישלח לו כלה חסודה. כה חשוב הדבר בעיני התורה שהיא חוזרת על הסיפור המתוק הזה פעמיים, דבר נדיר ביותר בתורה שכה מצמצמת את דבריה. אבל בניגוד לאברהם, החסד של רבקה נובע מחובת לבה ולא מתוך הכרה בה׳. זה יבא אחר כך כשתלמד על הויה.
יש סוג אחר של חסד שקבע יעקב, שאותו היא אוהבת. יעקב הוא שקבע את החסד לחוק בישראל, כשאמר והיה הויה לי לאלוקים. בגלל יעקב יש לנו שמיטה ומעשרות עניים ומתנות עניים קבועים בחוק, שׁאותם אנו עושים בין אם יש לנו לב טוב או לא. אין לך עם בעולם עם חוקי צדקה מפלגים כאלה מצד החוק. ולפנינו סוג שלישי של חסד והוא צדקה, עשייה מתוך כך שהתורה היא תורת חסד.
בסיכום- לעומת אברהם שעשה חסד מבחירה, מרשות, ויעקב שעשה חסד כמצווה, עשתה רבקה חסד מצד חובת הלב.
מי מהם גדול יותר?
לכאורה מי שמצווה ועושה גדול יותר, כי עליו להתגבר על רתיעה טבעית מלשמוע למצווה. אך הנכון הוא שמטרת התורה היא להביא את מין האדם – כל בני נח – למצב שנעשה טוב מתוך חובה טבעית של הלב. מטרת התורה היא להביא את כל האנושות למצבה הרוחני של רבקה.
כאשר אני אומר שהשכינה חפצה להכנס ללבנו, הכוונה היא שלבנו יעשה טוב מצד טבעו, ולא מצד כך שהוא מצווה.
איך אני יודע שהאנושות נבראה לשם כך, להיות טוב מצדנו כטבע?
יש בסיפור רמז ברור.
כאשר נשאה ליצחק הוא נכנסה לאוהל שרה ונרה הודלק מערב שבת לערב שבת. מדוע מדליקים נרות שבת? אומר הרמב״ם – הדלקת נר שבת היא לא מצווה שנרדוף אחריה, ולא רשות שאם נרצה נדליק ואם לא נרצה לא נדליק, אלא מדליקים מתוך חובת הלב. קטגוריה של רבקה.
האדם הרי נברא אחרון , ביום השישי בין השמשות במעבר בין שישי לשבת. הוא נברא כדי להיכנס לשבת. בפ׳ א׳ כתוב שבסוף היום ״וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד״. כדי להיכנס לשׁבת על האדם להיות לא רק טוב אלא טוב מאד. כלומר שיעשה טוב מצד טבעו, מחובת הלב, כמו רבקה. מטרת התורה היא לעזור לאדם להגיע למצב זה של טוב מאד מצד עצמו, שיעשה טוב בלי שיאמרו לו
כה חשובה הדרגה הזאת של חובת הלב שההלכה לומדת מספר דברים חשובים בקשר לכך
למשל:
מדוע אישה נשאת לאיש? לא משום שזו מצווה, שכן אין הנשים מצוות בפרו ורבו. ואין הן נישאות מתוך רשות, כי נשות ישראל לקחו על עצמן להנשא . אלא שהן נישאות מחובת הלב – לעזור לבעליהן למלא את המצווה וכן מחובת הלב להמשיך את המין האנושי.
ומדוע מברכים את הכלה ״שבע ברכות״? לא מתוך רשות ולא מתוך מצווה אלא מחובת הלב
משפט ערב שבת
פ׳ א׳ מדבר על משפט סוף הימים, סופו של יום השישי לפני הכניסה לשבת הנצחית. אך מדי שבוע, כל יום שישי בין השמשות, מתכנס בית הדין של מעלה לבחון את המין האנושי היכן הוא נמצא במהלך ההיסטורי להיות טוב מאד. פעם בשנה, ביום ההולדת של האדם כלומר בראש השנה, בית הדין מתכנס בגדול ובוחן את כל העולם האם הוא טוב מאד או לא.
ועתה אנו מגיעים לדמות הנקבית השלישית בפרשה – דמות וירטואלית
על הפ׳ וה׳ ברך את אברהם בכל (24:1) אומר רשי בכל גימטרייה בן, הכוונה ליצחק. אך הרמב״ן אומר בשם המדרש: בת הייתה לו ושמה כל, והיא כנסת ישראל שבשיר השירים.
כנסת ישראל היא הדמות הפיקטיבית שנולדה בפ׳ ויקהל כאשר משה ירד לאחר יום הכיפורים ובישר לישראל סלחתי. בידו הלוחות השניים והתורה שבכתב ובעל פה. היה זה יום שישי בשבוע, והוא הקהיל את כל העם מזקן ועד טף שבאו אליו – אומר שם רשי – לא שצווה אותם אלא מעצמם, מחובת לבם. כך יסד את הקהילה שהיא הכנוס של ישראל, כנסת ישראל כפי שאומר אונקלוס.
והנה הפתעה. כנסת ישראל שמקבלת לוחות שניים ותורה שבכתב ובעל פה , היא פועלת לפי חובת הלב, ולא כמצווה או רשות. אמנם כפה עליהם הר כגיגית בסיני, הרי בויקהל קבלוה מחובת הלב, ובזה התקרבו לרבקה
ובזה כנסת ישראל מתמזגת עם בני נח שבבחינת רבקה, שכן כולם צריכים להיות פועלים מתוך חובת הלב ולא מתוך שמצווים על כך.
התורה שבכתב ובעל פה נתנה לישראל על מנת שנביא את עצמנו ואת כל האנושות למצב של עשית חסד מצד חובת הלב הטבעית. שרק כך נהייה טוב מאד וראויים להיכנס לשבת.
לכן כאשר בן או בת נח מקבלים עליהם לשמור מצוות מצד חובת הלב ולא כמצווה, אין זאת ירידה לעומת ישראל אלא המצב שאליה שואפת התורה להביא את כל האנושות. בפ׳ א׳ אומר האלוקים נעשה אדם בצלמנו וכדמותנו. והפ׳ הוא שאלוקים אומר לאדם אני ואתה נעשה אדם אידיאלי, טוב מאד, ביחד. הדפוס של האדם האידיאלי היה בראשו של האלוקים כביכול. לשם צריך האדם להגיע
אם כן לשם מה יש צורך בישראל? על כך מדבר השפת אמת בלך-לך. אברהם אמנם חשב שכל בני נח צריכים לעלות בדרגה ביחד. בארם הוא לימד תורה לכולם. אך הקבה חשב אחרת. העולם היה שקוע כל כך בבוץ של עבודה זרה שרק סוס חזק מהרגיל יוכל להוציאה.
ונקודה נוספת: את רבקה אי אפשר לרמות. גם את בני נח אי אפשר לרמות שילכו לכאן או לכאן להחליף את התורה.