פרשת בשלח תשעט

כיצד נידע שיש בורא

ויאמינו בהשם ובמשה עבדו

יש הבדל בין אמונה לידיעה. אני “יודע” בברור שהשולחן שלפני קיים משום שאני יכול לגעת בו, לראותו, להריחו, להזיזו – בקיצור לחושאת קיומו בכל חושי. לא אומר שאני “מאמין” שהשולחן  קיים.  הכלל הוא שבאמונה טמון חוסר הידיעה. .

האם יכול מישהוא לומר שהוא בטוח בקיום של בורא לעולם ?0

יש אנשים הטוענים שיש בורא משום שהם רואים ניסים.  למשל אמרה לי  אשה שהיא מכירה הקבה משום שאירע לה נס- היא  התפללה על בנה החולה והוא אכן החלים. אך המשקיף מהצד יאמר לה שהילד החלים משום שקיבל אנטיבוטיקה. כלומר הנס הוא בגדר אמונה אך לא בגדר ידיעה

ורבים הם אלה מאנשי המדע השוללים קימו של בורא לעולם.סיפור הבריאה בבראשית לטעמם הוא סיפור מיסטי בלבד.  ואם יש מאנשי המדע שהגיעו להכרה בבורא חכם שקבע את חוקי הטבע- אפילו הם לא יאמינו שהבורא החכם הזה מתעניין בחיי האדם ובהסטוריה האנושית.

כלומר החוקרים הללו מביטים בשביל החלב שהיא גלקסה כה גדולה שעל קרן אור לנוע מאה אלף שנה כדי שתעבור מצד אחד לצד שני.  וכל מערכת השמש שלנו איננה אלא נקודה קטנה על הזנב של הגלקסה הזו.  ומדי יום מתות שמשות ואחרות נולדות, ואחרות נבלעות בחור השחור שבאמצע. והר יש ביקום  מליארדים של גלקסות אחרות.  האם הגיוני להאמין שהבורא של היקום הענק הזה מתעניין אם הנחתי תפילין בבוקר או לא?0

 קשה להאמין בקיום הבורא וקשה יותר להאמין שאפילו אם קיים – שהוא מולך בעולם כלומר מושל ומנהיג ועוד יותר קשה להאמין שהוא מולך עלינו ישירות, שמתעניין בחיי איש ואיש. והנה מספרת לנו התורה כאן שבגלל נס הים האמינו ישראל בהשם ובמשה עבדו. – שהשם הוא מלך שנאמר “השם ימלוך לעולם ועד”.  אך אם נדייק נראה שהתורה מציינת שהם  “האמינו” אךעדיין לא “ידעו” בחוש ובברור שהבורא קיים ומולך. כי יש בכל נס חסרון גדול משום שתמיד אפשר להסבירו גם בדרך הטבע ללא השגחה עליונה.

ויתר על כן- טבעו של אדם הוא שכל נס השפעתו מגבלת וחולפת.  המציאות עולה ומכסה על הנס ומדחיקה אותו ממוחנו.  אפילו אם רוחנו תתפעם לנוכח הנס, יעברו מספר ימים ונשקע במחדש במציאות הטבעית ונשכח את הנס. המציאות היא חמרנית ומושכת. נעים לנו לחרוש ולנטוע ולקנות ולמכור.  למי יש זמן לחשוב על הקבה? 0 .

והמתח הזה בין ההכרה התיאורטית בבורא למציאות החמרנית המכסה עליו עובר כחוט השני בפרשה.

 ויהי בשלח פרעה את העם – אומר המדרש שמן הראוי היה לתורה לכתוב שהקב”ה הוא שהוציא את ישראל ממצרים, ועל כך הרי חוזרת התורה ומכריזה חמישים פעם! כלומר זה ללא רק ראוי אלא מקובל.  אבל ברגע היציאה עצמה התורה מכירה במצוי- במציאות שפרעה היה זה ששילחם.  הרי הוא זה שקם בחצות הלילה וקרא למשה ואהרון ואמר להם קומו וצאו ,  ועל כך קיבל  כאן בפסוק קרדיט.  ולא רק ששיחם, אלא שאמר למשה ואהרון “הללויה הללו עבדי השם” כלומר אמר את ההלל המצרי- שהוא הפרק הראשון בשירת ההלל.  (הרוח הצפונית שהקימה אותן בחצות הלילהחזרה  ונשבה גם בהר המוריה והעירה ת דוד שניגן את הלל דוד. יש קשר בין פרעה לדוד- דרך ההלל). עד כדי כך גדול היה הקרדיט של פרעה בשעה זו שהקבה אמר וי על כך שפרעה קיבל מכות.  ואם אמנם יש  חשיבות משפטית לציין שפרעה- הבעלים העניקו “גט שחרור” לישראל, אפילו בעל כרחם, אבל הקבה כאילו נדחק  לאחורי המציאות – והפסוק קובע שפרעה הוא זה ששילחם.

 .

ולא עוד אלא שהתורה חוזרת כאן שלש פעמים על ההכרה במציאות.

ראשית – כאמור הרעיון שפרעה הוא זה ששילחם למעשה.

שנית – שנאמר “ולא נחם האלוקים דרך ארץ פילשתים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה“.  ועל כך אומר רשבי

בא וראה כשיצאו ממצרים היתה רוחם נשברת בהם והיו שומעים שירות ותשבחות של מעלה ולא יכלו לשמוח. האדם כאשר עוזב את מלאכתו אז מרגיש שבר עצמותיו ושבר רוחו כך י שראל כאשר  יצאו  ממצרים טעמו טעם מיתה

מן הראוי היה שלב היוצאים יהיה מלא שירה כמו שירת המלאכים בשמים.וכך גם מקובל בהסטוריה שעבדים משוחררים יוצאים לחופש בשמחה, אך המציאות היתה שיוצאי מצרים היו  בדרגה רוחנית שפילה. הם קרויים “עם” ולא  “ישראל”. כפי שאומר הרשבי- הם היו  אוסף אנשים רצוצי גוף ונשמה, והתורה מכירה במציאות הזאת. לכן הניחם האלוקים לא דרך ארץ פלישתים אלא דרך המדבר.

לפי הפשט הכוונה לדרך ארץ פלישתים כלומר לאורך החוף. אך בעיני חז”ל הפך הביטוי “דרך ארץ” לסמל לכל מה שעושים בני אדם בדרך כלל בארץ- חורשים ונוטעים וקוצרים, מוכרים וקונים ומבשלים ונישאים ומולידים.  הקבה חשש כביכול פן יגיע העם מהר לארץ וישקע בדרך ארץ וישכח מהקבה. אמנם הם האמינו למשה במצרים, אך ההתעוררות חלפה לה ועברה. הם אפילו לא שרו הלל עם פרעה! מה יעצור בהם מלשקוע בחיי דרך ארץ משיגיעו לארץ ישראל?   הרי זוהי תאוותו הגדולה ומשאלתו של כל עבד היוצא לחפשי- לשקוע בחיי דרך ארץ   . .

והקבה הכיר במציאות הזאת של העם  ולכן הניחם “דרך המדבר” שהיא ההפך מ”דרך ארץ”. שכן במדבר יחשפו למציאות שונה. במדבר ילמדו להישען על אביהם שבשמים- הם יתקיימו מהמן וממי באר מרים. שם במדבר- אומר רשבי- יקבלו את התורה.   רק “דרך  המדבר” תכשיר את האדם לקבל תורה.

והדבר נכון לא רק לישראל אלא לגבי כל אדם.   שלא כשאר חיות הטבע- אנו נולדים לא בשלים לחיות  בדרך ארץ..  על כל אדם   ללמוד ולהתפתח כדי שיוכשר לחיות בארץ. ולהצליח.

וכך גם לגבי האנושות כולה.   אנו זקוקים ליד הקבה שתובילנו במדבר. כשברא  הקבה את האדם אמר “נעשה אדם בצלמנו וכדמותנו” ומסביר שם  רשי שהיתה לבורא דמות דפוס של אדם אידיאלי על מוחו. הקבה ברא אדם כך שימשיך ויתפתח ויהיה האדם האידיאלי שעליו נאמר טוב מאד.

. האדם האידיאלי הזה לא ישעבד בני אדם אחרים ולא ינצלם לטובתו ולא יעבור על ג”ע, שפ”ד,  גזל ועוות הדין.  הקבה כביכול אומר לכל אדם “נעשה אדם” כלומר  אני  ואתה נעשה יחד אדם אידיאלי.  אני אושיט לך ידי ואנחה אותך במדבר ההסטריה כך שתתפתח ותהיה האדם “בצלמנו וכדמותנו”  כלומר אדם שיאחד את האלוקים והויה בחייו. שיקבל את התורה וילך דרכה גם בדרך ארץ. .

נחזור לפרשה  אם עד כה הציגה התורה את הקבה כמלך המושך מאחורי הקלעים, כך שהיא נותנת קרדיט לפרעה- עתה היא עוברת לסיפור קריעת הים שבו פועל הקבה עצמו בגלוי. האם יקרה נס כזה שישראל יאת שיש בורא? 0

    שכן ממשיכה התורה לתאר את המציאות.  והקרדיט שניתן לא’דם הוא מגבל וקצר ימים. הנה פשרעה- זה עתה הכיר בהשם ואף שר את ה”הלל המצר” שהוא הפרק הראשון שבהלל האומר “הללויה הללו עבדי השם” וכו.  פשרעה היה הראשון ששר שיר ההלל. אכמו כריש שהריח דם- ברגע אחד התהפך וטבעו האמיתי יצא החוצה. .

בסרט הידוע  של דיסני- מחפשים את נמו- מאבד הדג הקטן נמו את דרכו והוא וחברתו מחפשים את הדרך חזרה הביתה. בדרך הם פוגשים יצורים שונים שעוזרים להם.  כך הם פוגשים בכרישים שמרגיעים אותם שאין להם ממה לפחד  משום שהם- הכרישים- קיבלו עליהם שלא  יטרפו דגים אחרים אלא יחיו  בשלום עם כל הדגים שבים.  הכרישים  פותחים בשירה נהדרת שהדג הקטן נמו וחברתו מצטרפים אליה בכל לב- והכל טוב ויפה עד שבמקרה נעקצת החברה וטיפת דם נוזלת ממנה למים.  וברגע שהכרישים מריחים דם מוחם מתהפך- השירה נפסקת בבת אחת והכרישים רודפים אחרי נימו וחברתו בחמת זעם לטרפם.   יש לזכור סיפור זה כשאנו עושים שלום עם הערבים.  .

וכך גם פרעה- אמנם משיצאו פתח בשיר ההלל, אך משהריח דם וראה שישראל נבוכים במדבר, לבו התהפך, הנס הגדול של מכות מצרים נעלם וטבעו האמיתי צף ועלה  החוצה לעיני כל

ללמדך שכוחה של השירה מגבל כשהיא עומדת מול הטבע החייתי והאנושי

 והנה קורה נס קריעת הים על ידי הקבה עצמו וישראל עומדים על שפת הים ורוחם מלאה התפעצמות- הים נקרע , הם ניצלו ופרעה ורכבו ופרשיו טבעו בים.

ראשית נשאל – האם אירע הדבר במציאות?0:

עד לפני שנים מספר טענו החוקרים שספור קריעת הים אינו אלא דמיוני.   כיום  סבורים רובם שקריעת  הים אכן אירע .

יעקובוביץ (יו טוב)  מביא ממצאים ארכיאולוגים באי כרתים שעליהם ציורים המזכירם את יציאת מצרים. הציור מראה אנשים שנרדפים על יד מרכבות וסוסים, על אדם חשוב המרים מטה על מים ושובר  אותם לשנים, ועל המרכבות והסוסים שטובעים במים.  הציורים גם מתארים סירות שבהם מגיעים פליטים לאי כרתים ומיסדים שם תרבות.  הדבר מזכיר את האגדות על שבט אפרים -למשל- שעלה ממצרים מחוץ לשאר בני ישראל.

וכן מאשרים החוקרים שבערך בשנת 1450 לפני הספירה- שנת יציאת מצרים לפי המסורת- אירעה רעידת אדמה אדירה בים התיכון שבעקבותיה שקע אי שלם ליד כרתים לתוך הים. תושבי האי הצליחו כנראה להמלט בהקדם.  מכל מקום השקע האדיר שנוצר בים  משך אליו מים מכל הצדדים כולל חופי מצרים. הים נסוג לאחור.  ואז – כיממה לאחר מכן- שבו המים כצונמי אדיר ושטפו את צפון מצרים ליד גושן- המקום שבו עברו כנראה בני ישראל ושם טבעו מרכבות פרעה.   מי הצונמי כידוע מגיעים כחומה.  חלק המהמים הגעו מצפון וחלק עקפו  את גושן מדרום כך שבני שיראל עברן ביבשה כשהמים כחומה מימינם ומשמאלם.  ולאחר שעבורו שבו המים וכיסו את פרעה ומרכבותיו. יש בכל אישור נפלא לסיפור המקרא על קריעת הים.

ולגבי ישראל- היה זה אירוע נדיר של נס שפלש לעולם המציאות בכל כוחו.   ולכן האמינו בקבה ובמשה עבדו.

אך יש לדייק- הם “האמינו” אך עדיין לא “ידעו”.   אפילו הנס הגדול הזה לא היה בכוחו להביאם ל”דעת” בברור שאין בו ספק שיש בורא ושהוא מולך ומתערב. .

שכן ההלכה תוהה מהו מהותה של שירת הים? חזל מסתפקים אם היא “שירת הלל” של תשבחות, או קבלת עול מלכות שמים כמו קריאת שמע. האם היא המשך של ההלל המצרי שאמר פרעה, או שיר חדש של קבלת מלכות שמים?0

דעת רבי עקיבא היא ששירת הים משה וישראל אמרום כשירת ההלל- כשליח צבור המוציא את הקהל.  כידוע החזן אומר “הודו להשם כי טוב” והקהל עונה “כי לעולם חסדו”. וכן הלאה פסוק בפסוק.  משה אמר “שירו להשם כי גאה גאה” והם ענו “סוס ורוכבו רמה בים”. וכן הלאה.

לעומתו אומר רבי נחמיה שמשה וישראל אמרוה כפורסים על שמע. כלומר החזן והקהל אומרים יחד בקול את כל השירה.

וההבדל – לפי רבי עקיבא משה אמר “שירו להשם כי גאה גאה” וישראל עונים “סוס ורוכבו רמה בים”. משה כוון כלפי מעלהף כראוי, והם כוונו למציאות מולם, שפרעה טבע בים

לפי רבי נחמיה משה וישראל שרו כאחד, על אותה רמה רוחנית

יש למחלוקת הזו עדות כשמדובר במיקומה של שירת הים בסידור התפילה. היו נוסחאות שדבקו ברבי עקיבא וקבעו את השירה בין פסוקי דזימרה- שמעמדם הוא כשירת ההלל ושירי דוד.  נוסח אחר שהיה נפוץ לאחר החורבן קבע את מיקומה בין ברכות ק”ש .  כיום השתרש המנהג לאמרה במעבר בין שתיהם – בין פסוקי דזמרה לבין קשן.

ואם נלך בדרך רבי עקיבא הרי ששירת הים קשורה להלל דוד ןלשירת דוד שנאמר “ויברך דוד את הקהל”. לכן היא מדפסת ליד שירת דוד.  מצד שני קבעה שיטת רבי נחמיה את שירת הים בין ברכות השמע. והמדרש אומר שכאשר שרו ישראל בים הפסיקו מלאכי השרת את שירתם קדוש קדוש קדוש.  ולכן חיברה סיפרות ההיכלות את שירת המלאכים והאופנים בתוך ברכות השמע, במשך הדורות הוציאו אצ שירת הים משם אך השאירו את שירת המלאכים וקבלת עול מלכות שמים

.ולכאורה הגענו לרמה גבוהה ביותר של אמונה.  האם תשרד לימים רבים? 0  0

והנה מיד לאחר שירת הים נאמר “ויסע משה את ישראל” שהוא  פסוק מיוחד בתורה כולה המכיר במשה, במציאות שמשה גרם לישאל שיסעו. ויש כאן הקבלה לתחילת הפרשה ששם נאמר כי פרעה הוא זה ששילח את ישראל. .

ולכאורה היתה אמונתם חזקה במציאות. אבל לאחר שנסעו במדבר  שלשה ימים ולא מצאו אלא מים מרים,בבת אחת התנדפה התעוררותם והם חזרו למציאות- הנס פג.

אבל הקבה המשיך ועשה להם נס חדש בזה שהורה למשה להשליך עץ שימתיק את המים. ובנוסף גם נתן להם חוק ומשפט

שהם לפי המדרש אחת עשרה מצוות-וכאן נתן להם נס נצחי ממשי שהיא התורה עצמה. והוא עשה זאת בהדרגה

ראשית נתן להם חוק ומשפט- שהם אחד עשרה מצוות

שבע מצוות של בני נח

. השמינית שהיא המילה

, התשיעית שהיא גיד הנשה

    העשירית שהיא השבת

  אחת עשרה שהיאכיבוד אב

   ן

ובכך העלה אותם מעל בני נח ונתן להם בראשי פרקים את הלוח הימני כולו. וחמישים יום לאחר מכן יתגלה אליהם ויתן להם את תרייג מצוות. .

רק עתה כשהתורה בידם הם ילכו במדבר ארבעים שנה – שזה נס גדול מקריעת הים.

ולאחר מכן ילכו במדבר העמים עד ימינו זה נס גדול עוד יותר. .

 הכח שינחה אותם תהיה התורה עצמה שהיא הנס הממשי היחידי שאנו יכולים לחוש בעצמנו  .במציאות.

בגלל התורה אנו יודעים שיש בורא לעולם והוא המולך ומושל בו למעשה

 והרמבם במורה נבוכים אומר  שישראל לא האמינו בהשם בגלל הניסים שעשה שכן כל נס אפשר להסבירו בדרך הטבע.  הם האמינו בהשם בגלל הנס האמיתי היחידי בידם- התורה עצמה.

קחו למשל את סיפור הבריאה בבראשית- כיצד יכול היה משה לדעת מי נברא קודם ומי אחר מכן? הוא בודאי לא שמע על כך בבית פרעה.   ומי סיפר לו על תולדות הבריאה סיפור התואם  כל כך בפרטי פרטים למה שהמדע מאשר בימינו? 0

אין התורה אלא הנס המוחשי היחידי המצוי בידינו במציאות ממשית המביא אותנו לדעת כי השם הוא האלוקים אין עוד מלבדו?.