אמור

תשעט

הרב דר צבי אבינר

מצוות אחרונות מצד חסד וקדושה

 

מצוות אחרונות בשרשרת

שור  או כשב או עז כי יולד והיה תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן

ושור  או שה אתו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד

וכי תזבחו זבח תודה לה’ ביום ההוא יאכל לא תותירו ממנו עד בוקר

ושמרתם מצוותיועשיתם אותם אני השם

ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל אני השם מקדשכם

(ויקרא כב כז-לב) 0

י

לפנינו השלב האחרון בשרשרת האדירה של המצוות הפותחת בפרשת אחרי מות ומסתיימת כאן באמור. היא  פותחת במילים “אלה המצוות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם” ומסתיימת כאן במילים “ונקדשתי בתוך בני ישראל” שהיא מצוות עשה לקדש שמו בנפשנו (רמב”ן).  וההתחלה נוגסת מהסוף שכן לפי הסוף היה עלינו לקדש שם שמים ולא לעבור על כל מצווה שהיא, אך “וחי בהם” מצמצם את הקף המצוה ומגבילה לשלושת הגדולות – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, שעליהן חייב אדם מישראל לתת נפשו.

וכפי שראינו הפרשה מורה גם על דרך מקבילה לקדש שם שמים בחיים ולא במוות. שכן אם אדם יעלה במצוות של הלוח הימני ויהיה ידוע כירא שמים, ואז אם ירד בלוח השמאלי ויקיים מצוות שכליות שבין אדם לחברו- אזי כל הרואה אותו ייחס את מעשיו הטובים לתורה שלמד ובכך יקדש שם שמים בחייו.

 מדוע בחרה התורה לסיים את השרשרת העצומה הזאת של המצוות דוקא בשלש הנ”ל? 0

מדוע נאסר מחוסר הזמן

ושור או כשב וכו’ 0

הולד נקרא מחוסר זמן לפני היום השמיני ואסור להקריבו. מדוע?

א) לפי הרמבם משום שהוא עדין נפסד כלומר לא מושלם. בתקופה שהרבה ולדות לא שרדו את השבוע הראשון אכן אפשר לאמר שהולד אינו בר קימא לפני היום השמיני. והעניין ממשיך את מה שאמור לעיל שכל בעל מום פסול למזבח.

ב) אךהמדרש אומר שהולד מורחק מהמזבח בגלל רחמי האם.  הוכחה: אם יצא הולד בניתוח קיסרי אפשר להביאו למזבח מיד כי אין האם חשה אליו כל קרבה.

 ג) והרמבן אומר שהתורה אוסרת משום קיום המין.  כמו ב”שור ואת בנו” וכמו בשילוח הקן

ד) וספר החינוך בדעה שהולד אסור משום המקריב כלומר אין זה דרך כבוד להביא למקדש דבר שלא משלם

ה) וספר החינוך גם מעיר שהולד אסור כדי  ללמדנו חמלה ולהסיר מלבנו אכזריות

ו) ויש אומרים שהתורה רוצה שהולד יחיה בעולם לפחות שבת  אחת

ז) אבל בעל הטורים אומר דבר נפלא והוא שאם יקריב  אדם במשך ששת הימים הראשונים הוא יראה כאילו עובד  את מה שנברא באותו יום בבראשית

אם יקריב ביום הראשון יחשבו שעובד את מה שנברא ביום הראשון-תוהו ובוהו וחושך ואור

אם יקריב ביום השני יחשבו שעובד מים – כמו היונים שעבדו את פוסידון אל הים או המצרים שעבדו את הנילוס

אם יקריב ביום השלישי יחשבו שעובד הרים וגבעות, או עצים יפים כמו הכנענים שעבדו את העשתורת

אם יקריב ביום הרביעי יחשבו שעובד שמש וירח ומזלות ואסטרולוגיה כמו הבבלים והמצרים

אם יקריב ביום החמישי יחשבו שעובד דגים ועופות ותנינים כמו המצרים ושאר אומות

אם יקריב ביום השישי יחשבו שעובד  בהמות קדושות כמו המצרים והסודנים וההודים  או שעובד חיות טרף או זוחלים

ולכן יקריב ביום השמיני לזכר ברית המילה  ואברהם

ובכך מכוו בעל הטורים הקדוש לרעיון שהאדם נברא לעמוד במבחן עבודה זרה. שהרי כאשר  אמר האלוקים נעשה אדם וכו  אמרו לו מלאכי השרת מדוע אתה מדבר בלשון רבים? אינך חושש שבכך פתחת פתח לעובדי עבודה זרה לחשוב שיש יותר מבורא אחד? והאלוקים ענה “אני לוקח את הסיכון אך בוחר לדבר בלשון רבים כדי ללמד את האדם ענווה שיהא הגדול נמלך בקטן”. כלומר בכך שנמלך בלשון רבים פתח דלת לעבודה זרה שתתקים, שעל פיה יהא האדם נידון שהרי האלוקים השופט בורא כדי להעמיד במשפט.  וזה יסוד ראש השנה שהוא יום בריאת האדם ואנו עומדים במבחן עבודה זרה וממליכים עלינו  את הקבה כמלך. כלומר כשליט עניו הנמלך בנתיניו. ואן ראשה שנה אלא יום שבו ננצח ונעביר עבודה זרה ורשעה מהעולם

ולפי זה כל מה שהאלוקים נמלך בו בבריאת האדם ישמש כמכשול לעבודה זרה.  והתחום הוא גדול שכן האלוקים נמלך בכל  מה שכתוב בפרק אלף בראשית ועשה אדם.  כך נמלך בששת הימים ועשה אדם. נמלך בחכמה שבראשו ועשה אדם. נמלך ברוח אלוקים (חכמת אומנות) ובבחירה החפשית וב”אני” ועשה אדם.  הוא גם הסתכל קדימה בפרק ונמלך בהויה ועשה אדם. וכל אחד ואחד מהנמלכים יכול לשמש מכשול לעבודה זרה . ואכן כך היה בהסטוריה

– –

הסיפור הוא כך

בגן העדן לאחר החטא חיפש הויה אלוקים את האדם וקרא לו אייכה. אך האדם ואשתו נסתרו מאחורי שיח וסרבו להתודות על החטא ולבקש מחילה.  לכן גורשו כידוע מגן העדן, אך מאז ועד היום האדם ממשיך ושומע את הקב”ה קורא לו אייכה. אלא שעתה המצב הפוך- הקב”ה מסתתר מעיננו בבריאה האדם מחפש אותו

בתחילה עומד האדם ביום השישי שבו נולד ושומע את הבורא קורא לו אייכה- מבראשית. אבל ביננו לבין הבורא משתרעים כל ששת הימים כמסך המפריד ביננו.

בתחילה מחפש האדם את הבורא ביצורים הקרובים אליו שנבראו אף הם ביום השישי- בנחשים הגדולים, בחיות הגדולות ובבהמות.  והם נראים כה עצומים בעיניו שהוא טועה ועובד אותם בחשבו שהן הבורא. כך הוא עובד דרקונים במערות, חיות טרף ביערות, פרות קדושות המספקות חלב. ודבר זה מאפין את כל התרבויות העתיקות על כדור הארץ. אך האדם התקדם בהבנתו ומבין שאין אלו אלוקות אמיתית.

והיות והאדם ממשיך ושומע את הבורא קורא לו אייכה מבראשית, הוא מחפשו עמוק יותר בטבע – הפעם ביצורים שנבראו ביום החמישי.  הוא מתרשם מהתנינים הגדולים, מהעופות הגדולות ומהדגים העצומים וחושב שהן הבורא. וכך הוא עובדם כמו המצרים שתארו את  האלילים עם ראשי תנין או ציפור או דג. ועמים אחרים עבדו את הלויתנים הגדולים וכדומה.  אך האדם ממשיך ומתקדם בהבנתו  שאין ממש באלילים הללו

והיות והאדם ממשיך ושומע את האלוקים קורא לו איכה מבראישת, ,האדם מחפש את  הבורא בעומק גדול יותר בטבע, כלומר ביצורים שנבראו ביום הרביעי . הוא מחפשו במאורות השמים ועובד כוכבים ומזלות ומפתח אסטרולוגיה עד שמגיע היום והוא מבין שאין ממש באלילים הללו

אך עדיין האדם שומע את האלוקים קורא אליו אייכה, והוא חפשו א ביום השלישי. ובטעותו הוא עובד עצים יפים כמו הכנענים שהשתחוו לעשתורת ועובד הרים גבוהים כמו היונים שעבדו את האולימפוס וכדומה.  אבל האדם מתקדם  ומבין שאין ממש באלילים הללו

ועתה מחפש האדם את הבורא בעומק של יום השני – בימים ובשמים. והוא ממשיך לחפשו ביום הראשון כלומר בביג בנג  ובאטומים  ובפיזיקה הקואנטית, אך במהרה יבין שאין אלו הבורא

כלומר לפניניו מתווה שמציג פרק א בבראשית להסטריה האנושית עד סוף הימים.  האדם נולד לעמוד במבחן עבודה זרה לפי המרשם המוצג בפרשה.  רק אם נעמוד במבחן הזה נגיע ליום הנכסף- השבת.

 מהו השלב האחרןו של מבחן עודה זרה בלפי פרק א? הוה אומר מבחן הויה אלוקים אחד.

חדר בלב המסוגל לרחמי אם

נמשיך ונלמד את המצווה הזו – מהאחרונות שבשרשרת. התורה ממשיכה ואומרת

והיה שבעת ימים תחת אמו

התורה מכבדת את רגשות הרחמים שבבהמה, שביונקים. מדוע? נזכור כי באמרו נעשה  אדם בצלמנו וכדמותנו פנה האלוקים גם להויה  והזמינה להשתתף עמו בבית הדין של מעלה וביצירת האדם.  ואכן היא מופיעה בסוף הפרק בראשי תיבות של המילים “יום השישי ויכולו השמים” והארץ וכו’.  כאשר החלק הראשון משמה”י-ה” חודר ליום השישי והחלק השני “ו-ה” עדיין שוכן בשבת.  “יה” מיצג כידוע את השכינה שבמקדש ובלבנו.

אבל יש לזכור שכאשר הויה שוכנת במלואה בשבת הנצחית אין היא שופטת או מוחלת ורק שופעת אהבה ללא תנאי וללא גבול ועונג וקדושה .רק כשהיא חודרת לעולמנו להשתתף עם האלוקים בבית הדין היא לובשת את הערכים של חמלה חסד ורחמים וסליחה- כי כך היא פועלת מול האלוקים.

וכל זמן שהויה משתתפת בבית הדין של מעלה, בעולמנו,  יש לאדם סיכוי לנצח במבחן, להיות טוב מאד  ולהגיע לשבת.  בלעדיה לא יעמוד האדם בדין הקשה של מידת הדין ויעלם מהעולם (אומר רשי). אבל נוכחותה בבית הדין תלוי בנו שכן היא שוכנת בלב האדם בלבד. אם תחוש שאין אנו מקבלים אותה באהבה או דוחים אותה או עושים הרע בעיניה- היא תברח חזרה לשבת שממנה באה ותשאיר אותנו ביד מידת הדין הקשה.

מכאן שעל האדם להראות בעצמו חמלה וחסד ורחמים כלפי זולתו כדי שימצא חן בעיניה. אך האלוקים כמידת דין אינו בורא לפי הדרישות של הויה.  אין האלוקים נוטע בנו או בכל יצור טבעי כלשהוא מידת חמלה וחסד ורחמים וסליחה. אך האלוקים מכין בלב האדם חדר שראוי ויכול לקבל בו את הויה.  ועל האדם יהיה למלא את החדר בתוכן.

והחדר הטבעי הזה שמסוגל לקבל לתוכו חסד ורחמים וסליחה מצוי דוקא ביונקים. כאשר נפלה ההחלטה להביא אדם, עורר האלוקים את היונקים להתפתח ותהתרבות ומהם להביא אדם.  ובלב היונקים הללו יש חדר המסוגל להבין חסד וחרמים כרפלקס טבעי בין האם לוולד, ולכן “רחמים” נובעים מהרחם.  באדם החדר הזה יתמלא תוכן שכן רחמים אמיתיים הם לא לרק לולד אלא לכל יצור שהוא אפילו שאינו קשור לנו.

ובמצווה הזאת של הולד מכבדת התורה את הרגש הטבעי הזה שבאם, את החדר שיגיע לאדם דרך האבולוציה

קדושה ממש

 

והנה אומרת התורה “והיה תחת אמו” ועל כך מעיר הזוהר הקדוש – ספר השירה של היהדות- שהמלה והיה היא  אותיות הויה בכוון הפוך. ה”ו-ה” מופיע ראשון וה”י-ה” שני. כאילו ממבטה של  הויה מתוך השבת.

כלומר בעוד שממבט מתוך היום השישי לשבת אנו רואים יה-וה, הרי ממבט מהשבת ליום השישי אנו נראה “ו-ה” ורק אחר כך “י-ה”.  דהיינו התורה מדברת כאן  לא רק ממבט של הויה בעולמנו אלא מהויה שבשבת עצמה כלומר ממבט של הקדושה ואהבה.

ועתה מובן מדוע המצווה הבאה “ושור או שה אתו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד” אינה מכוונת אלא דוקא לאם ולא לאב.  כי התורה מדברת על רחמים שמקורם ברחם

ומיד לאחרי כן התורה מסיימת ואומרת “ונקדשתי בתוך בני ישראל כי קדשו אני”  הקדושה שבישראל באה מהויה עצמה.

משבת לשישי

 

ולכאורה סיימנו את השרשרת, אבל התורה פותחת את הפרשה הבאה של המועדים במילים

אלה מועדי השם אשר תקראו אותם מקראי קודש אלה הם מועדי

ששת ימים תיעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון

ואין לישראל תוקף לקבוע מועדים שהקב”ה שומרם אלא אם כן הם עצמם קדושים כלומר עלו בשרשרת שתוארה עד כה.

אבל רבים שואלים מה הקשר בין המועדים לשבת? הרי השבת באה מאליה מהקב”ה בעוד שהמועדים נקבעים על ידי בית דין של ישראל

ויש הרבה תשובות אך התשובה הטובה ביותר היא של המדרש בפרשת הקהל האומר שבכל מקום שנאמר שבת שבתון “הוסיף מחול על הקודש” כלומר מהשבת ליום השישי.

דהיינו שבת שבתון היא התוספת מהשבת ולתוך יום השישי (ולא כמו שאומר הרמבן שמדובר באוכל נפש). ולכאורה התוספת הזו היא רק מאחר שאין אנו בקיאים במעבר החד בין שישי לשבת. ולכן יש לקדש את בין השמשות ולהוסיף מדרבנן תוספת מהקודש ליום השישי – עד 45 דקות וכדומה. והתוספת הזו יש לה קדושה של שבות , הפחותה מקדושת השבת עצמה.

אבל לפי מה שלמדנו לעיל יש לתוספת משבת לשישי משמעות אדירה מפרשת בראשית שכן אנו חיים במעבר הזה. אנו חיים תחת בית הדין של הויה אלוקים שנוצר על ידי כך שהויה באה לעולם מהשבת והצטרפה לאלוקים שלפני כן מלך לבדו נורא. ואנו מתקדמים בהסטוריה לשבת הנצחית שבה האלוקים ישבות ממלאכתו, ישבות מלשפוט ויברך את היום השביעי ויקדש אותו.  אבל אין אנו מחכים לשבת הנצחית אלא טועמים אותה בעולמנו, בתוך היום השיש במעבר בין השיש לשבת.