ב ה ע ל ו תך הסנהדרין שקלקלו וברכת המזון

© 2016 by Rabbi Zvi Aviner
פרשת בהעלותך: במה חטאו שלשת הסנהדרין
אוסף של פורענויות

פרשה מלאה ב א ו סף של “פורענויות” שלפי אבן עזרא לא ארעו באורח כרונולוגי כפי שמוצג כאן אלא במשך זמן מה ונאספו כאן. שרשרת הפורענויות כוללת את המתאוננים, המתאוים לבשר, מות מרים, וממשיכה בפרשה הבאה בסיפור המרגלים, כשלון משה בהכאת הסלע ועוד. ונקוט בידנו שאין התורה אוספת מקרים רעים אלא יש בינהם מעשה חיובי המכפר ועולה על השלילי.

נתחיל בשרשרת בפורענות הראשונה:

הנסיעה מהר סני: 

ויסעו מהר ה’ דרך שלשת ימים וארון ברית ה’ נסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה
וענן ה’ עליהם יומם בנסעם מן המחנה” (י’ לב-לד)

זהו המסע הראשון מהר סיני. בעוד ג’ ימים או יא ימים יגיעו לארץ ישראל (מדרש). לכאורה מסע מפואר: ארון הברית הולך לפנים, מנה יורד משמים להאכילם, באר מרים משקה אותם וענני הכבוד מלווים אותם ומורים להם הדרך. זה עתה קבלו את התורה ב”נעשה ונשמע”. והארון הרי שורף עקרבים ונחשים, מיישר הרים ובקעות ומניס מהם אויבים. מה יכול להיות ט ו ב מזה?

ואור החיים מוסיף: לארון תפקיד נוסף: לא רק לשרוף, אלא גם ל א ס ו ף “ניצוצות של קדושה” בדרך, מהעמים. “צא וראה רות מאין יצאה”…רות יצאה מבלק המואבי שעליו נקרא להלן בפרשת בלעם.

הארון מחפש “מנוחה “. אכן, היכן תסתיים יציאת מצריים אם לא כאשר ימצא הארון מנוחת עולמים, בבית המקדש שיבנה שלמה, שיצא מרות?

ואומרים חז”ל שאילו היה משה נכנס עמם אז לארץ תוך שלשה ימים ובונה מיד את המקדש, לא היה המקדש נחרב וישראל לא היו גולים. לארון היתה מנוחת עולמים מיד. אבל אנו יודעים מהפרשה הבאה שישראל ינדודו במדבר ארבעים שנה והארון ימשיך לנדוד עוד ארבע מאות שנים מהגלגל לשילה עד שיגיע למנוחה בירושלים. וגם אז לא יהיה לארון מנוח כי בתשעה באב יחרב המקדש והארון יגנז עד לעתיד לבא.


הבה נחזור על הקטע פעם שנית: הפעם באורח שלילי:

“ויסעו מהר השם” חזל רואים כאן רמז שהם ברחו מהר סיני “כתינוק הבורח מבית הספר” מיראה פן יוסיף להםמצות (כלי יקר). והרי זו התחלה נאותה לשרשרת של הפורענויות. הם היו ” כ פ ו י י ט ו ב ה,” לא ברכו על הטוב שארע להם: יציאת מצרים, הכנסתם לברית, מתן תורה וירידת המן.

שלשת ימים: “לפי שכתוב במגילת סתרים אם תעזבני יום, יומיים אעזבך”. כשהם פנו מהלך יום אחד למזרח, התרחק הארון ב’ ימים למערב, כך שהמרחק ביניהם היה ג’ ימים.
מניין אני יודע שהפרוש השלילי נכון? לפי הקטע הבא:


“ויהי בנסע הארון ויאמר משה וכו’

לא כאן לעמוד על הקטע המפלא הזה באריכות. לעניננו נציין דברי חז”ל שמקומו של הקטע הוא בפרשת המסעות כלומר בפרשת במדבר לעיל. אך כפי שהארון נסע במדבר להסיר פורענויות, כך גם הוא ‘נוסע ‘ בתורה ומפריד בין פורענות אחת לשניה. יום יבא והפרשה תנוע לסוף, ולכן הנון ההפוכה הפונה אחורה כלפי התורה כולה.
לפי זה הפרוש השלילי למסע הראשון, כבריחה מהר סיני, הוא הנכון כי הארון מפריד בינה לבין הקטע הבא האומר:


המתאוננים לבשר

ויהי העם כמתאוננים רע בעיני ה’ וישמע השם ויחר אפו ותבער בם אש ה’ ותאכל בקצה המחנה”

הם לא השמיעו בפה מילה קשה כלפי מעלה אלא התנהגו “כמתאוננים”. הכתוב לא מפרט מה עשו אך רשי אומר “אין העם אלא רשעים”. ומי נשרפו? “בקצות המחנה” במוקצים שבהם (רשי) כלומר בפחותי הערך. אבל רבי שמעון בן מנסיא אומר “בקצינים שבהם” כגון הסנהדרין.

מה עשו שנגזר עליהם שריפה? להלן מסביר רשי: “ואספה לי שבעים זקנים….והזקנים הראשונים היכן היו? אלא שבאש התבערה מתו. וראויים היו מסיני לכך שכתוב ויחזו את האלוקים שנהגו בקלות ראש כנושך פיתו ומדבר בפני המלך וזהו ויאכלו וישתו ולא רצה הקב”ה ליתן אבילות במתן תורה ופרע להם כאן”

כלומר הסנהדרין הזו שיצאה ממצרים וראתה את כל הניסים ומתן תורה, ואף ישבו במרגלות ההר כשמשה התפלל לה’ לאחר מעשה העגל וביקש סליחה ושאל לקב”ה הראיני נא דרכיך, והקב”ה נענה והראה לו י”ג מידות רחמים, באותה שעה ישבו הזקנים ואכלו מן ושתו מי באר בקלות ראש ולא ברכו ע ל ה ט ו ב אלא השתמטו. והלכו, והרי זה כמעשה של זלזול וכפיית טובה, כאילו מורדים במלך. ועתה שהמשיכו לזלזל בדרך שמע זאת ה’ ואש יצאה מהארון ושרפם.

נזכור שהאש הזו שרפה גם את נדב ואביהוא בני אהרון, כפי שאמר הקב”ה בקרובי אקדש. אלו היו המתאוננים אנשים פחותי ערך יתכן שלא היה גזר הדין קשה כ”כ. אבל לאלו הקרובים אליו מתיחס הקב”ה בחומרה ובודק אותם כחוט השערה.

משה התפלל והאש שקעה, אבל לא כבתה. כל אדם עומד בחייו בפני האש הזו וככל שגדולה מעלתו, כן צריך הוא להיות זהיר שלא תפגע בו מידת הדין.
נעבור עתה לפורענות השלישית:


הסנהדרין היפה שקלקלה

והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה וישבו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר….”

הסיפור ידוע. אבל מיהם האספסוף? “אלו ערב רב” אומר רשי. ולפי זה העניין מתפרש כפשוטו שהאנשים פחותי הערך החלו במפלה הרוחנית והתגעגעו לסיר הבשר במצריים. באורח לא אופייני משה כועס עליהם. לפי רבי עקיבא משה כשל כאן, וזה כשלון אחד מהשרשרת שבכל הפרשה. אבל רשב”י אומר כאן שבכל מקום שהוא חלק על רבו, רבו צדק חוץ מכאן שכן משה הבין שמאחורי המילים שלהם חבוייה מרידה. הם רק מחפשים תואנה. הצאן חסר להם? ואפילו יקבלו בשר טלה, יבקשו בשר פר, ואי אפשר להשביעם.

אבל חז”ל הולכים עמוק יותר ודורשים ש”האספסוף” הנזכר הם הסנהדרין, כפי שנאמר להלן “אספה לי שבעים זקנים”. דהיינו: לאחר שנשרפה הסנהדרין הראשונה מינה משה סנהדרין שנייה שראתה את מה שקרה לראשונה ובכל זאת התלוננו על המן ורצו לחם אמיתי ובשר.

ולפי זה הקלקלה שלהם עומדת על מישור עמוק יותר: הם מאסו בלחם הניסי ורצו לחם ובשר ממש עכשיו במדבר, עוד לפני שנכנסו לארץ. הם חשבו שיהיה להם ט ו ב גם במדבר, בחוץ לארץ. ועל כך זעם משה.

הכתוב לא מציין מה אירע לסנהדרין השנייה הזו אך לפי הפסוק היא נעלמה כי הקב”ה אומר למשה:

“אספה לי שבעים שאיש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו ולקחת אותם לאוהל מועד והתייצבו שם עמך. וירדתי ודברתי עמך שם ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם ונשאו אתך במשא העם ….”

הפעם נראה שמשה בוחר סנהדרין שלישית יפה ומפלאה. לא רק שהם נבחרי העם, הם גם נבחרי שמיים שכן עלו בגורל. ששה עלו מכל שבט, סה”כ 72. אך שניים, אלדד ומידד, הוציאו עצמם בענווה ולכן זכו בנבואה במחנה. ומה אמרו? “משה מת, ויהושוע מכניסם לארץ.” הם ראו את העתיד, את הכניסה לארץ. ויתכן שאפילו ראו את ההסטוריה עד מנוחת הארון , במקדש שלמה.

והנער גרשון שומע אותם ומספר לאביו ויהושוע נזעק “אדני משה, כלאם” אך משה בענוותו מסרב: מי יתן וכל עם השם נביאים.”

ולכאורהסנהדרין הזו השלישית היא צדקת ומפלאה הזוכה לתורה ולנבואה. אך יש כאן רמז לבאות, שלא הכל כשורה, שכן כתוב כי הקב”ה ירד לראותם. עשר פעמים כתוב בתורה שה’ ירד לראות, כמו במגדל בבל ולפני הפיכת סדום. ה’ירידה’ לכן היא ‘בחינה’, כלומר משהוא היה לא כשורה בסנהדרין הזו. והכתוב מרמז על חסרונם: היה עליהם משא העם. הם היו מאד רגישים לדברי העם.

ואכן בפרשה הבאה נראה שהסנהדרין היפה הזו היא שחבריה נטלו חלק בעדת המרגלים ובעצתם ובגללם בכה העם בלילה ההוא לודורות. בגלללם נדחחה הכניסה לארץ ארבעים שנה, בגללם מצא הארון מנוחה רק ארבע מאות שנה לאחר מכן בימי דוד ושלמה, צאצאיה של רות. ובגלללם נחרב המקדש פעמייים בתשעה באב, בלילה ההוא


ברכת המזון כפתרון

וכלפי הסנהדרין הראשונה שאכלה מן ללא ברכה תיקן משה את ברכת הזן את הכל. שכן מהו המן אם לא הלחם הנסתר שמאכיל הקב”ה כל יצור בעולם?

וכלפי הסנהדרין השנייה שרצתה את א”י במדבר חיבר יהושוע את הברכה השנייה האומרת
“נודה לך ה’ אלוקינו על שהנחלת לאבותינו
ארץ חמדה טובה ורחבה
ועל שהוצאתנו ממצרים מבית עבדים
ועל בריתך שחתמת בבשרנו
ועל תורתך שלמדתנו
ועל חוקיך שחוננתנו
ועל אכילת מזון שאתה זן ומפרנס אותנו
בא”ה על ה אר ץ ועל המזון….”
כאן מביע יהושוע את הרעיון שאין לברך על הטוב אלא על המזון בארץ ישראל

וחז”ל בחכמתם טבעו לברך בברכה השלישית כנגד הסנהדרין השלישית
“רחם נא ה’ אלוקינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך ועל מלכות בית דוד מ שיחך ועל הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו”
אנו יודעים שרק עם חזרת מלכות בית דוד ובניין המקדש יגיע הארון למנוחתו, ורק אז יהיה מותר מהתורה לברך על הטוב