ח ו ק ת : הקדיש במדבר קדש

פרשת חוקת תשפא

הרב דר צבי אבינר

חוקת: מות מרים והקדיש במדבר קדש

 

 

 

 פרשת חוקת  עמוסה בענייני  חיים ומוות.  כך היא פותחת בפרה אדומה שמטהרת טומאת מת, ולאחריה פרשת מות מרים, ורשי אומר שכל  דור המדבר מת,  ולאחר מכן   מות אהרון , ופרשת נחש הנחושת המגן ממוות. וגם משה רבנו מתבשר שהוא עומד למות  בלי שיכנס לארץ.

וחז״ל אומרים שפרשת  פרה אדומה נתנה למשה עוד לפני כן (ביום השמיני) כך שהיא נכתבה כאן בכוונה.  וכמו שפרה אדומה מכפרת על טומאת מת, ועוזרת לאדם להילחם בהשפעת מלאך המוות, וכמו שנחש הנחושת מסמל מאבק במלאך המוות, כך גם פרשת מות מרים.

  מה אם כן מלמדת אותנו פרשת מות מרים כנגד מלאך המוות?  אומר הקבה בסוף הפרשה ״יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני כל ישראל״ ומכאן המקור לאמירת קדיש בעשרה ולאמירת אמן. .  הבה ונראה כיצד

 

 

מעבר מהמדבר לארץ

 

 

ויבואו בני ישראל כל העדה מדבר צין בחודש הראשון

וישב העם בקדש 

ותמת שם מרים ותקבר שם (כ א׳) ם

אומר רשי ״כל העדה -עדה שלמה, שכבר מתו מתי מדבר ואלו פרשו לחיים”. שלושים ושמונה שנים חלפו בין פרשת קורח לפרשת חוקת.  ובמשך התקופה הזאת מת דור המדבר מלבד יהושוע וכלב, ועתה מתה גם מרים.   ומותה מסמל מעבר   מחיים  של ניסים  במדבר לחיים ארציים.  שכן עם מותה יבשה באר מרים, ומיד לאחר מכן עם מות אהרון פסקו גם ענני הכבוד והמן פסק  מלרדת.  שם במדבר הם היו מוגנים מכל צרה שהיא, כמו בגן העדן, ועתה בכניסה לארץ הם חייבים להילחם ולדאוג  לפרנסתם.     ובעוד הדור עובר מחיים  דומים  לגן העדן לחיים  ארציים, מתה מרים ונשמתה עושה את המעבר ההפוך – מהארץ לגן העדן ולכיסא הכבוד

 

שם ישראל יורד

 

 

ורשי מדגיש העדה השלימה- שהם הגיעו לקדש שלמים ברוחם.  היה זה דור מופלא שזכה לגדול על ברכי משה ואהרון ומרים ולמד תורה ישר מפי גדול הנביאים, ואכל מן משמים ושתה מים מבאר מרים , דור שהיה. מוגן בענני הכבוד, דור חפשי שלא ידע עבדות, דור שחונך למלחמה על ידי יהושוע. בפרשה הבאה, בלק, נראה עד כמה יפה היה הדור הזה.  אין פלא שהיה זה דור שלם, כפי שאומר רשי.

אך הפסוק   מרמז  על שינוי דרסטי. שמם יורד  מישראל לעדה ולעם.  ואומר אור החיים הקדוש

כשהם במדרגת ישרים וצדיקים הם נקראים בני ישראל

וכשאינם בגדר הנאות נקראים עם כאומרו עד אנה ינאצוני העם הזה

 

השם ישראל מורה על רמה רוחנית גבוהה.  השם עם  מורה על רמה נמוכה.  השם עדה יכול להתפרש לעיתים לחיוב, ולעיתים לשלילה.   ויש כאן עוד שם אחד, קהל, שנאמר ״ויקהלו על משה ואהרון״ שגם הוא יכול להתפרש לחיוב או לשלילה.

מה הביא לירידתם הרוחנית?  התורה לא אומרת זאת כנראה משום לשון הרע, אך המדרש מדגיש את המלה ״וישב העם בקדש״ –ם

 

כל מקום שנאמר וישב משם בא מקטרג. וישב אברהם בבאר שבע, ותמת שרה. וישב יעקב נגנב יוסף.  וישב ישראל בשיטים ויחל העם לזנות.

 

הנה לפני הכניסה לארץ, הם יושבים בשלווה בקדש ימים רבים.  ואין שלווה לצדיקים בעולם הזה.  מיד קפץ עליהם הקלקול ושמם ירד מישראל לעדה ולעם, ולקהל.

וזה הרקע למות מרים שנאמר ״ותמת שם מרים ותקבר שם״ – הדגש הוא על ״שם״, בקדש.  לא ברור מדוע מתה מרים, אך היא הייתה בכורה למשה שהיה בן מאה ועשרים שנה, ואפשר שזמנה ללכת לעולמה באופן טבעי הגיע. מכל מקום היא הייתה האחרונה לדורה שהלכה לעולמה וזה כשלעצמו הוא זכות גדולה

 

מותה אמור היה לעשות רושם

 

 

 מכל מקום מותה אמור היה לעשות רושם על הציבור.  אומר רשי ״למה נסמכה פרשת מיתת מרים לפרה אדומה? לומר לך מה קורבנות מכפרים כמו פרה אדומה שמכפרת, אף מיתת צדיקים מכפרת״.  אין הכוונה שמות הצדיק מכפר על הדור כמו שהנוצרים מאמינים על אותו האיש, אלא הכוונה היא שמיתת הצדיק אמורה לעשות רושם על ישראל שיפשפשו במעשיהם.  כשהצדיק מת אלפי אנשים משתתפים בהלוויתו  ושומעים את ההספדים על גדולתו ומכך נותנים ללבם ללכת בדרכיו ולהיטיב.  כך גם מות מרים היה אמור להשפיע על הדור כך ששמם יחזור ויתעלה לישראל.

אך זה לא קרה.  מרים מתה ונקברה בו ביום ללא הספד וללא בכי, שלא כלאחר מות אהרון  ומשה.  אמנם מכאן למדים שלגבי אשה ״סמוך למיתה קבורה״ (ילקוט) אך בכל אופן יש להספידה ולבכות על   אבדנה, אך זה לא קרה.

 

 

יובש הבאר היה אמור לעשות רושם

 

 

ומיד ״ולא היה מים לעדה״ – יבשה הבאר שהיתה על שמה.  יש הרואים זאת כעונש לדור (כלי יקר)  או מעשה משמים כדי שיחזרו בתשובה, אך המדרש רואה כאן עומק גדול יותר.  כל צדיק שהולך לעולמו משאיר חלל ריק בטבע.  ״בשעה שהצדיקים מתים, הם עושים רושם״.  בגלל הצדיק יורדת פרנסה לעולם.  אין העולם ניזון אלא משום חנינא בני.   ״וכשמת רבי אליעזר נתעקרו כל האילנות באותו מקום, ושמת רבי יהושוע נפלה האיסטווא בטבריה״.   כך כשמתה מרים פסקה הבאר שעל שמה

 ודבר זה היה אמור גם הוא לעשות רושם על הדור, כך ששמם יעלה שוב להיות ישראל, אך זה לא קרה.  להפך, חוסר המים הביא להתדרדרות מצדם שנאמר

 

ולא היה מים לעדה

ויקהלו על משה ועל אהרון.

 

שמם הוסיף לרדת מעדה לקהל.  למונח ״קהל״ יש לעיתים מובן חיובי ולעיתים   שלילי.  ואמנם הדבר מתבטא בסיפור הבא.  משה ואהרון היו היחידים שישבו אבלים על אחותם.  ובעודם יושבים בצער, ראו את הקהל  ״מתכנס  עליהם.  כיון שראו אותם באים אמר משה לאהרון מהו כינוס זה? אמר לו אהרון לא בני אברהם יצחק ויעקב הן? גומלי חסדים בני גומלי חסדים הן!  אמר לו משה: אין אתה יודע להפריש בין כינוס לכינוס? אין זה כינוס של תקנה אלא של תקלה!״

המלה קהל נקרא כאן בפי המדרש ״כינוס״.  ואהרון שהיה אוהב שלום ורודף שלום פירש את הכינוס לטובה, שבאו לגמול חסדים לאבלים,  אך משה ראה נכון שהכינוס היה של קלקול.    ואכן מיד נאמר ״וירב העם עם משה״.

 

ובסיכום עד כה:

מות מרים היה אמור להעלות את שמם, להביאם לבכי והספד  ולהרשים את רוחם,   אך זה לא קרה.

מות מרים השאיר חלל ריק בטבע, להרשים ולהשפיע על הדור, אך דבר א לא קרה.

 ולהפך, מות מרים גרם לשמם שילך ויתדרדר  מישראל לעדה ולעם ולקהל שהוא דומה בהתנהגותו לאספסוף

וזה נכון גם לכל צדיק וכל אדם טוב שנפטר

ומצב ירוד זה דורש שיקום

 

 

גם משה ואהרון נופלים מרמתם

 

 

ומה עם משה ואהרון עצמם?  המדרש אומר שהקבה נזף בהם:

 

כיוון שנסתלק הבאר התחילו מתכנסים על משה ואהרון, והיו משה ואהרון יושבים ומתאבלים על מרים

אמר להם הקבה בשביל שאתם אבלים ימותו בצמא? עמוד וקח מטך והשקית את העדה.

 

משה ואהרון לא מתנהגים כראוי למנהיגי הדור, בכך שהם יושבים אבלים  ללא מענה לדרישת העם    המתכנס עליהם

ולא עוד, אלא לאחר ששמעו את דברי המתכנסים נאמר

 

 ויבא משה ואהרון מפני הקהל אל פתח אוהל מועד

ויפלו על פניהם״ 0

 

 אין פסוק כזה בכל התורה! משה ואהרון בורחים מהקהל! אומר ראב״ע בהתרגשות.  ולא עוד אלא שהם נופלים אפיים  ארצה בחוסר אונים.    כבודם. ממשיך לרדת ולהתדרדר.

ווגם מצב ירוד זה טעון  שיקום

 

 

כבוד הויה נפגם

 

 

 ואז ההתדרדרות באה לשיא: כי  מיד כתוב

 וירא כבוד השם אליהם״ – כבוד השם נפגע.  מלכותו נפגעה.

מדוע כבוד השם נפגם? ם

 

 

כמה מלים: מדוע  כבוד הויה נפגע, מדוע שמו נפגם,  ומדוע מלכותו נפגמה

 

 

הדבר התחיל כבר עם מות מרים.  מותה – כך אמרנו- היה אמור לעורר תשובה בלב הדור.  אך המציאות היא   שלעיתים קרובות מותו של  צדיק   יכול לעורר את ההפך מתשובה.  הקהל אומר בלבו: אם אדם יקר שכזה הלך לעולמו, היכן הקבה? מדוע לא הגן עליו מפני מלאך המוות? כמובן שאנשים בדרך כלל לא אומרים  זאת בגלוי, אך המחשבה עוברת במוחם – לפעמים עד כדי לגלוג על המת שהיה צדיק ומנע מעצמו תענוגות –  בחינם.  ( ולא נדבר כאן על ניצולי השואה שמאמינים כי האלוקים מת באושביץ) ם

ואם נדייק נאמר שאין ההתרסה הזאת עומדת כנגד מידת הדין הקשה- האלוקים. כי מי האיש שלא חייב מיתה   בעמדו לפני האלוקים? והרי בגלל זה אנו אומרים על הקבר ״ברוך דיין אמת״ ומתכוונים למידת הדין שחותמה אמת, שהיא פועלת לפי הצדק המחלט ללא רחמים.   האלוקים נותן חיים, ורשאי לקחת חיים לפי חשבונו.

אך לא כן כאשר. מדובר בהויה מידת הרחמים.  מלאך המוות מסתיר אותה מעיננו.  אם מלאך המוות פועל, היכן מידת הרחמים

כל הרע בעולם מסתיר את השכינה מעיננו.  זה מתבטא יפה  בפרק א׳ בראשית. שם  כתוב   ״נעשה אדם בצלמנו וכדמותנו״ ,  ולאחר מכן כתוב בסוף יום השישי ״וירא האלוקים  את כל אשר עשה והנה טוב מאד״, ומיד אחרי כן כתוב  ״י-ום ה-שישי ו-יכולו ה-שמים והארץ״ שהם שם הויה בראשי תיבות.

הסדר בפסוקים הוא אדם, טוב מאד, הוייה

 

 מהו טוב מאד? אומר רבי שמעון בן לקיש שבספר התורה שלו היה כתוב  במקום ״מאד״, מוות.   המוות מסתיר את הוויה מהאדם.

והוא מסביר: לא רק מוות, אלא כל פוענות שהיא  מפרידה בין אדם  להויה.  המוות הוא כענן המסתיר את השמש, שהיא    הויה.  לכן נוכחות מלאך המוות מקטין את שם הויה מעינינו.  כפי שאמרנו, הצופה במת – במיוחד באדם צדיק שמת, ענן עולה ומסתיר את שם הויה.  המוות פגם בשם הויה שהיא מידת רחמים וחסד  .

ואם שם הויה פגום, כך גם מלכותה.  שכן המלכות של הויה נעוצה במלים נעשה אדם ששם המידות נמלכות זו בזו לעשות אדם ״כצלמנו וכדמותנו״.

ויתר על כן – כאשר המוות, או הרע בעולם, גדול מאד, הוא יכול לשבור את שם הויה לשניים.  רוע כזה אפשרי רק על ידי אדם רע.   מוות טבעי יכול להקטין שם הויה בעיננו, אך רוע על ידי אדם יכול לשבור שם הוויה לשנים.

יש רע קטן, ויש רע גדול

ש התוצאה היא שאם שם הוייה נשבר, העולם לא יתקדם לשבת.

יש לכן להשלימו כדי שהעולם יתקדם כראוי.  אם למשל עמלק שבר את שם הויה שנאמר כי יד על כס י-ה מלחמה להויה בעמלק מדור לדור״ הרי שכדי ששם הויה יתמלא מחדש ויהיה שלם, יש לעקור את עמלק מהעולם

 

 ובסיכום, מות מרים גרם לשינוי וחסר בעולם

שם ישראל ירד בהדרגה לעדה ולעם ולקהל רע

כבוד משה ואהרון ירד כשהם ישבו  אבלים ללא מענה לדרישות הקהל למים

 שם הויה נפגם

כבוד הויה ומלכותה נפגם

 

 והקבה נוזף במשה ואהרון – קומו ועשו משהוא למלא את החסר, להחזיר את המצב לקדמותו

 

 

כמה מילים על המוות והרע

 

המפגש בין האדם למוות , בעולם האלילי, יצר תגובות שונות.  במשך אלפי שנים שלטה בכיפה האמונה שהרע והמוות נשלטים על ידי אל רע, בעוד שהטוב והחיים על ידי אל טוב.  לא יתכן, הם אמרו שהרע והטוב באים מאל אחד.

והנה באה היהדות והכריזה שהרע והטוב נשלטים על ידי בורא אחד, שיש לו מידות שונות, פנים שונות או הנהגות שונות שבהם הוא מנהיג את העולם כרצונו.  המוות בטבע אינו רע,  אלא  ביטוי משפט הצדק של מידת הדין.  תחת האלוקים, חיות אוכלות, ונאכלות.  חיות גורמות כאב,  אך יסבלו כאב בעצמם.  מעגל הסבל בעולם סגור ומושלם.

אך האדם יכול לשאול מדוע  המוות פועל תחת מידת הרחמים?  ואכן, ביום השבת הנצחית, אלוקים ישבות והויה תשלוט בכיפה ואו אז יבוטל כליל מלאך המוות

אך בעולמנו, תחת שלטון הויה אלוקים, יש ושם הויה מוסתר על ידי המוות, ועוד יותר מוסתר  על ידי אדם העושה רע, כמו עמלק.

 

 

כיצד יחזירו משה ואהרון את המצב לקדמותו

 

 

  על כך אומר הקבה  למשה

 

 קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרון אחיך ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו״

 

מהו המטה? אומר המדרש

זה המטה שהיה ביד יעקב אבינו שנאמר כי במקלי עברתי את הירדן

 והוא  המטה שהיה ביד יהודה שנאמר  חותמך ופתילך

 והוא היה ביד משה שנאמר את המטה הזה תקח בידך

והוא היה ביד אהרון שנאמר וישלך אהרון את  מטהו

והוא היה ביד דוד שנאמר ויקח מקלו בידו

 והוא היה ביד כל מלך ומלך עד שחרב בית המקדש

וכן עתיד אותו מטה לימסר למלך המשיח

דהיינו המטה נועד לא להכות בו את הסלע אלא לשקם את מלכות משה ומלכות הקבה, שנפגמו עקב  מות מרים

 ומה שאירע אחרי כן שרוי במחלוקת.

 

 

על מה הקצף על משה

 

 

 משה נוזף ב״מורים״ ומכה בסלע, פעמיים, במקום לדבר אליו.

 אמנם יצאו מים והשקו את הקהל ובהמתם, אך הקבה כועס על משה ומעניש אותו עונש חמור מאד     בעיניו של משה  – נמנעה ממנו הכניסה לארץ והוא עומד לסיים חייו במדבר.  הוא לא יכנס לארץ אלא ימות במדבר.

והמפרשים תוהים – מדוע העונש החמור כל כך? מה עשה משה להצדיק את  גזר הדין  הקשה ? ם

אך הנכון הוא שאין לשאול זאת כאשר מדובר במידת הרחמים.

אלו היה מדובר במידת הדין, אזי יש לצפות שהאלוקים יעניש את משה מידה כנגד מידה.  ואז יש לשאול מה עשה משה להצדיק גזר דין קשה כל כך.

     אבל כאשר אנו עוסקים בשם הויה, כאן הגמול והעונש באים ללא פרופורציה הגיונית אלא רגשית

  כי הויה משפיעה חסד ללא גבול, ללא חשבון, ומצד שני כאשר היא כועשת על אדם רע  חסר רחמים או אדם שחילל את כבודה, היא מענישה  בקנאות ללא פרופורציה

 

 

התורה עצמה מתארת את הסיבה לעונש בארבעה מילים – יען לא האמנתם בי, להקדישני, מעילה, מריבה.   שני דברים שלא עשו, ושניים דברים שעשו

אור החיים מצטט עשרה דיעות על שגגת משה

א רשי – שהכה במקום לדבר

ב ראב״ע – שהכה בעבור המורים

ג  שהכה פעמיים

ד שלא אמרו שירה

ה שקרא להם מורים, מורדים

ו  רמבם – שכעס , דבר שלא ראוי למנהיג

ז  רמנו חננאל – שאמר הנוציא לכם מים במקום להזכיר את שם השם

ח שחשבו אנשים שלא יוכל להוציא להם מים

ט ספר העיקרים – שלא קמו משה ואהרון מעצמם

י שליצני הדור דרשו ממשה להוציא מים מסלע אחר, ומשה סרב. היה עליו לשמוע להם

 

מכל הדעות המרובות בוחר אור החיים  

  בדברים שמשה לא עשה

 א שהכה במטה במקום לדבר.  שאילו דיבר בלי הכאה היה מביא אותם לאמונה חזקה  יותר בהקבה וזה  היה קידוש השם גדול יותר מאשר הכאה בסלע

  ב שהכה בלי לאמר את מה שאמור היה לאמר לסלע-פרק אחד של תורה שבעל פה. אילו עשה כך, היה מאדיר את כח התורה שבעל פה – יותר מאשר הכאה סתם

 ג  שלא עשה כפי שהמורים הראו לו. מורים מלשון מצביעים על הסלע.  אילו עשה כך היה זה גורם לאמונה בהשם וקידוש השם גדול יותר מאשר הדבקות בסלע המסוים.

 

אור החיים בחר באלה משום שהדגש בפרשה הוא על מה שלא עשו משה ואהרון,  שלא הביאו את ישראל לאמונה בהשם  ובמלכותו ולא גרמו לקידוש השם ברבים, כפי שאמר השם ״יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני  ישראל״.

שלא גרמו לישראל לאמר אמן, תוך כדי קידוש השם ברבים

 

 כלומר הם קידשו את שם שמים ברבים אך לא מספיק, לא כפי שיכלו בכל כוח

יש אמן חלש, ויש אמן חזק בכל כוחנו.  משה חטא כי לא גרם להם לאמר אמן בכל כוחם, הנס לא היה בעיניהם גדול מספיק. כפי שהיה יכול להיות על ידי הדיבור בלבד.  

זה לגבי משה.  הוא לא עשה כך ונענש.

יש רע חלש ויש רע חזק, כך אמרנו לעיל.  כדי להפיג השפעתו של הרע החזק, יש לאמר אמן בכח רב! ם

 ומה אנו עושים כאבלים  למלא את החסר לאחר מות יקירנו? כיצד ממלאים אנו את החלל שנגרם   לעולם, לישראל, למלכות השם ולשמו ?ם

 

 

הקדיש

 

 

 

אנו יושבים אבלים כמשה, אך משנוצר מניין אנשים הבאים לנחמנו , האבל קם ואומר את הקדיש שבו  תפילה – והכרזה בפה, כפי שהשם הורה למשה – ששם הויה שנפגם על ידי המיתה  יתגדל שוב ויתקדש   ובכך אנו מביאים את הקהל לאמר אמן.

הקדיש נכתב  במאה התשיעית על ידי הגאונים – אך בהשפעה של  אנשי כנסת הגדולה בהשראתו של הנביא יחזקאל שאמר,  לאחר חורבן בית ראשון,  ״והתגדלתי והתקדשתי״ במחיית עמלק.  כלומר  שם הויה שנפגם  בחורבן יגדל שוב ויתקדש, ולעתיד –  שמו  שנשבר על ידי עמלק יושלם   ומלכות השם תחזור לעולם.

 

ומבט בקדיש מראה שיש בו את כל המרכיבים שדברנו עליהם לעיל.  כך –0

 יתגדל ויתקדש שמיה  רבה -יש הקוראים זאת ״שם י-ה רבה״.  כלומר שם י-ה יתחבר שוב לשם ו-ה כך ששמו יהיה שוב שלם (ערוך השולחן) ם

בעלמא די ברא,  כרעותיה – החסר שנוצר בעולם יתמלא. יש להבדיל בין  ״ברא״ לכרעותיה, כרצונו.

וימליך מלכותיה – המלכות של הויה שנפגמה, תשוב לפעול בגלוי ללא כל ענן המסתיר אותה

בחיכון וביומכון ובחיי כל בית ישראל –  שם ישראל שנפגם גם הוא ישוב להיות מלא ותקיף

בעגלא ובזמן קריב  ואמרו אמן

אמירת אמן היא חיונית למלא את צו השם ״לא האמנתם בי״.  בעבר היה הקדיש מלא באמירת אמן על ידי הציבור.  כך למשל היו אומרים ״יתברך וישתבח״ והקהל היה אומר אמן, ״ויתנשא״ והקהל אמר אמן, וכן הלאה (רמב״ם). במשך הזמן צמצמו את מספר האמן לשבע.

כאמור אנשי כנסת הגדולה חיברו את הקדיש לאמר בתפילה לאחר החורבן, וכנראה קבעו לאמרו לאחר השמונה עשרה והתחנון.  שהרי בתחנון אנו מזכירים את החורבן והאכזריות של אויבינו (כפי שראינו לעיל בפרשת קורח ונפילת אפיים).  טבעי הוא הדבר שלאחר התחנון אנו מסיימים בקדיש שבו אנו מתפללים להחזרת שם השם למלואו

אך הקדיש שבפרשת מות מרים מסיים תקופה ומתחיל תקופה חדשה.  והנה לפנינו היבט נוסף של הקדיש כטון מוסיקלי המסיים פרק בתפילה .  ובכל  טון מוסיקלי, יש טון חלש ויש טון חזק. יש  אמירת אמן חלשה, ויש חזקה.    משה רבנו עשה נס בהכאת הסלע, אך הנס לא היה חזק כפי שהיה יכול להיות על ידי דיבור בלבד.  ולכן נענש שלא עשה נס חזק. ולכן ההלכה היא שיש לענות אמן בקדיש ״בכל כוחו״.  הבית יוסף אומר שבכל כוחו הכוונה לכל כוונתו.  אבל הראשונים כתבו שהכוונה היא לאמר אמן חזק עד כדי כך שאנשים יחשבו שהאומר יצא מדעתו.

ראינו עד כה את הקדיש שאומר האבל, והקדיש שבתפילה.  אבל לפי הפרשה שלנו  משה היה אמור לקדש שם שמים בפה – לאחר שאמר פרק אחד של תורה שבעל פה (אור החיים).  מכאן שיש לאמר קדיש דרבנן״ לאחר לימוד של פרק אחד.

ויש שמפרשים ״פרק אחד״ שהכונה לפרק אחד של תהילים.  ולכן אנו אומרים ביום השנה לפטירה פרק אחד של תהילים – ליד הקבר או בבית האבל – לזכר נשמתו של הנפטר.

עד מתי נאמר קדיש? עד ביאת המשיח שבה שם ישראל  יהיה גדול ומלכות הויה -המטה שביד משה – תשלוט בעולם.  ואפשר לאמר עד שנראה בעינינו. את מחיית עמלק.  ואפשר גם לאמר עד שהמוות -טוב מאד – יעלם מן העולם לנצח נצחי

השיחה נתנה ביום השנה לפטירתה של אמי הצדקת חנה בת אברהם יצחק הכהן הי״ד, מישיבת לומזה.  לא זז ספר התהילים מפיה וכל חפצה היה לשמוע מילדיה לפחות פרק אחד של תורה שבעל פה.  וכל תקותה היתה שלבנו לב הסלע יבקע וממנו יצאו מי תורה. יהי זכרה ברוך