כ י ת ב א : מהו הטוב בעיני התורה

© 20 21 by Rabbi Zvi Aviner

 

כי תבא: מהו הטוב בעיני התורה

 

 

 התנאים לברכה על הטוב

 

 

מצוות הבאת ביכורים נאמרה כבר בספר שמות (מצווה צא ספר החינוך) והיא חוזרת כאן  ב ד ב ר י ם  ללמדנו מצוות “וידוי ביכורים  ב פ ה ” כלומר את הטכסט הקבוע כפי שנאמר

 “וענית ואמרת לפני ה’ אלוקיך ארמי אובד אבי וכו’

והשתחוית ושמחת בכל הטוב אשר נתן ה’ אלוקיך  לך” (כו ה- יא 0

ואומר החינוך שמצוות הווידוי בפה באה ללמדנו  שנהיה מדויקים בדברנו ותפילתנו לפני הקבה.  התפילה חייבת להיות מדויקת ונכונה.

ולאחר  הווידוי בפה באה מצווה חדשה או שלב חדש והוא השמחה  וההודאה על הטוב בהשתחוויה ובשם המפורש.

ונשים לב   שאין מקום אחר בתורה שבו היא מצווה לאדם לברך את השם בשמחה על הטוב תוך השמעת השם המפורש והשתחוויה בבית המקדש.  אמנם אפשר להביא קרבן  ת ו ד ה  על מקרה טוב, אך ללא ברכה מסוימת וללא מקרא של טכסט מכתב מראש.  כלומר התורה מדקדקת כאן ואומרת שאם יחולו תנאים מסוימים המתוארים כאן האדם זכאי וחייב לברך על הטוב לא רק בתודה כרגיל אלא בשם ומלכות והשתחוויה ושמחה  בבית המקדש

דהיינו אם התנאים יתקיימו אכן זה יהיה ממש נס עצום וגדול מהרגיל עד כדי כך שאתה חייב לבא לבית המקדש ולהודות בדרך הזאת

.

וכן אומר המדרש שמשה רבינו ראה שבית המקדש יחרב – כפי שהקללות  בהמשך הפרשה מראות – והביכורים יפסקו, לכן התקין לישראל ג’ תפילות ביום.  כלומר  ג׳ פעמים תפילת עמידה.  ומסתבר שהכוונה היא  לברכת מודים שבה אנו מודים לקבה על הטוב בהשתחוויה .  גם בברכת מגן אברהם אנו משתחווים כנגד אליעזר עבד אברהם שבירך את השם על הטוב שלו, כלומר על  כך שהפגיש לו את  רבקה. אבל במודים אנו משתחווים כנגד  ברכת הטוב שבמצוות ביכורים. עוד נחזור לדון בברכת מודים להלן.

 י

 ונקודה נוספת: טוב הוא כידוע הרגשה סובייקטיבית, אישית .יש טוב בעיני השם או התורה, ויש טוב בעיני העם או הציבור, ויש טוב פרטי. כאשר התורה אומרת ושמחת בכל הטוב היא מתכוונת לטוב בכל המובנים  הללו.  כאשר שילוב נדיר כזה קורה, חייב אתה לברך על כך בבית המקדש בהשתחוויה ובשם המפורש.

והיבט נוסף: מהו ושמחת בכל הטוב? אפשר לפרש בבשר שלמים בבית המקדש ובירושלים.  אבל המדרש אומר אחרת: ״ושמחת בכל הטוב – זה השיר״ (ספרי).  לא רק לאמור וידוי ביכורים בפה אלא לשמוח בפה,  בשיר. השאלה היא איזה שיר בדיוק? וכן מפרשים חזל ״טוב״ הוא כלי שיר. בשירה בפה אלא בכלי שיר. השאלה נשאלת באיזה כלים מדובר?

 .

ומאחר ויש לדקדק  בברכה על הטוב, ובתפילות בכלל, כפי שאומר החינוך, הרי שעל המברך להרגיש טוב בעצמו, על בשרו, ודווקא כאשר יתגשמו הנתונים המפורשים כאן.  הבה ונראה מהם.

 

 

התנאים המצדיקים ברכה מהתורה על הטב בשם ומלכות

 

 

והיה כי תבא אל הארץ אשר השם אלוקיך נותן לך נחלה וירישת וישבת בה

ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר השם אלוקיך נותן לך ושמת בטנא

והלכת אל המקום אשריבחר  השם אלקיך לשכן שמו שם

ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם וא מרת אליו הגדתי היום להשם אלוקיך כי באתי אל הארץ

אשר נשבע השם לא בותינו לתת לנו

ולקח הכהן את הטנא והניחו לפני מזבח השם  אלוקיך

וענית ואמרת  א רמי אובד אבי וכ- ו0

בפסוק אחד מתארת התורה את התנאים המצדיקים ברכה על הטוב בשירה וכלי זמרה ובהשתחוויה במקדש ושם המפורש. וכל אחד מהתנאים  מבטא  את  ״הטוב״, כדי שנברך עליהם. והתנאים הם:

ביאה וכיבוש וחלוקה

היה כי תבא אל הארץ אשר השם אלוקיך נותן לך נחלה וירישת וישבת בה

אין מצוות ביכורים נוהגת בארץ אלא לאחר ביאה, כיבוש (ירושה) וחלוקה וישיבה בה. כלומר לא לפני שכל אדם מישראל ידע בדיוק מהי הקרקע השייכת לו ולמשפחתו ולשבטו.  לכן לא הביאו ביכורים בזמן יהושוע לפני ארבע עשרה שנה שבהם השלימו את האמור.  וזה בניגוד, למשל, לאיסור חדש וערלה שחלו מיד עם הכניסה.

מדוע ההקפדה הזאת על בעלות? כי התורה רוצה שנברך על ״הארץ הטובה״ והשדה הטוב, ואין אדם חש  את הטוב אלא  אם כן השדה שלו.   אדם יכול לשמוח גם שהארץ שייכת לעם ישראל , אך הוא שמח יותר כאשר הוא מכיר את השדה שלו.   ולכן אין אריס מביא ביכורים ואין האישה  מביאה ביכורים שכן הארץ נחלקה לזכרים, ואין אדם מביא ביכורים משדה של שכנו וכדומה

ויש מפלפלים כאן ושואלים: הרי הארץ שייכת לקבה כפי שאנו רואים בשמיטת השביעית! לפי זה האדם הוא בבחינת אריס כלפי הרכוש של הקבה! כיצד זה מביא בוא  ביכורים כאילו שהשדה שלו?  ם

 ואפשר. להמציא תירוצים משפטיים מפולפלים על כך, אבל לפי הפשט יש להבדיל בין בעלותו של הקבה על העולם  כולו מתוקף בעלות היוצר על יצירתו, כפי שלימד אברהם שקרא לקבה אדון כלומר קונה שמים וארץ, , שהכול שלו, ובין בעלות האדם על רכושו. שהרי אברהם עצמו  הקפיד על רכוש פרטי כשסרב לקחת ממלך סדום  מחוט ועד שרוך נעל משום שסדום הייתה מלאה בגזל,  וגם קנה לשרה שדה בכסף מלא.  ומהקנייה הזאת למדים קידושי אשה בכסף. אם נשלול בעלותו של אדם על שדהו שללנו גם את מוסד הנישואין  בישראל

ויש מתרצים שהמביא ביכורים  יש לו   ל פחות בעלות של ״קניין פירות״ על הביכורים.

  הארץ  הטובה וגבולותיה

    .

והיה כי תבא אל הארץ – הגדרת א”י  לעניין ביכורים היא קפדנית.  אין מביאים אלא מארץ ישראל של שבעה עמים (יש אומרים מארבעה עמים)  ולא מעבר הירדן – אפילו מהחלק שכבש משה בגולן- ולא מארצות שכבש דוד כיבוש יחיד כגון סוריה. כלומר מהארץ שהאבות חיו בה והיא החלק הטוב של ירושתם

מיטב הפירות

.

 מראשית כל פרי האדמה –  המילה מראשית מדברת על ראשית בזמן,  על ביכורי הפירות הנובטים ראשונה, וכן גם ראשית  במובן  הטוב (מלבים).   דהיינו  מתמרים    שגדלו  בעמקים ולא בהרים וכדומה. וכן מביאים  ורק משבעה מינים  ש נ ש ב ח ה   בהם ארץ ישראל  כלומר פירות שמברכים עליהם ברכת המזון  או על המחיה

כל זה לנסוך בבעל הביכורים את הרגשת הטוב  בגופו, ממש. רק אז רשאי הוא לברך על כך ולהודות על כך לקבה בשם ומלכות בבית המקדש בשירה ושמחה ובכלי נגינה והשתחוויה על הרצפה במקום קדוש

 ולפי המשנה בביכורים חייבים למלא שבע תנאים להבאת הביכורים:

   ולקחת, אישית

ולקחת מראשית כל פרי 

בעל השדה ע צ מ ו   יורד לשדהו ובוחר מביכורי פרי שדהו , מכנה אותם בשם ביכורים  וקושר אותם בגומי לסימון עד בא היום.  ואין השם משנה את קדושת הפרות כמו במעשרות אלא רק מגדיר אותן.   ובניגוד למצוות התלויות בארץ אין המצווה  על השדה או על הפירות אלא על האדם

וכך אומר  רשי

ביכורים- מצווה דרמיא עליה, ולא דמיא למעשר שמעשר טבל ואסור באכילה (גיטין מז עב)  ס

והתוספות שם מעירים

ולרשבא נראה דלא חשיב ביכורים מצווה התלויה בארץ ולא דמי לתרומה ומעשר וחלה דהתם גוף  הפירות מחויבין בתרומה דטבל נינהו ואסורים באכילה ולכן הן חשובות כמצוות התלויות  בארץ, אבל ביכורים אין החיוב תלוי בפירות אלא  באדם ואין  הם נאסרין באכילה אעפ״י שלא הפריש ביכורים, אבל ביכורים חובת הגוף נינהו שאין החיוב תלוי אלא באדם כמו חובת ציצית ( תוספות בב פא עא) ם

ומשום שביכורים הם חובת הגוף אין אדם מוציא את חברו ואין אדם עושה שליח. כי מדובר כאן במצווה התלויה בהרגשת הטוב, ואין שליח להודות על הטוב.

ויש כאן אנומליה  : כל מצוות הגוף כמו ציצית ותפילין ושבת נוהגות בכל העולם, בעוד שבכורים כמצוות הגוף נוהגת רק בארץ.

 אפשר לאמור  שהיא מבטאת את הקשר המיוחד שיש לאדם מישראל לארץ בגופו.  התורה רואה בכך טוב לקבה, טוב לעם ישראל וטוב לעולם, כי מצב זה מאפשר נבואה והשראת רוח הקודש, שאין היא שורה אלא בארץ ישראל המערבית  על עם ישראל היושב שם. 

מעל  ההקדמה הזאת, אומרת המשנה שיש שבע צעדים הכרחיים שיתמלאו בקיום המצווה והם:

א)

בית עולמים  מקום טוב

:

והלכת אל המקום אשר השם אלוקיך יבחר לשכן את שמו שם

אנו עדיין בתנאי הראשון מהשבע שמונה המשנה לקיום מצוות ביכורים והוא קיום מקדש.  איזה. מקדש? לפי המסורת הביא יהושוע ביכורים למרות שהיה לו משכן עורות וקרשים של משה ולא משכן עולמים.  חזל אומרים שלא הביאו ביכורים אלא למשכן שילה שקירותיו אבן, ולאחר שנחרב לבית העולמים,, שכולו עשוי מאבן בירושלים.

רק  אז  זוכה השכינה כביכול למנוחה.  והפסוק אומר ״לשכן שמו שם״. כלומר השכינה.

 מדוע השכינה דורשת כביכול מנוחה? מאחר  ושם הויה (המפורש) בא מהשבת לעולמנו כפי שכתוב ״יום השישי ויכולו השמים״.    הראשית שלה, ״י—ה״ חודר ליום השישי,   בעוד שהחלק השני ״ו-ה״ נשאר בשבת הנצחית.  כאשר השם כולו היה בשבת, מידת הרחמים נחה כל הזמן בקדושה כי היא לא יוצרת שם ולא שופטת וגם אין על מי לגלות רחמים וסליחה, כי אין שם חטא.  רק כאשר חדרה לעולמנו להשתתף בבריאת האדם , היא גם השתתפה בכינון העולם כפי שנאמר ״אף תיכון תבל בל תימוט״ (שיר של יום השישי).  לכן היא ״עסוקה״ כאן כביכול שלא לפי טבעה. ולכן היא דורשת ומחפשת ״מנוחה״ ומוצאת אותה בין הכרובים ומשם –  כך היא. מקווה- גם תשכון בלבנו כך שנהיה ״טוב מאד״ והעולם יתקדם לשבת שבו היא תמלוך לבדה כאשר האלוקים מידת הדין שובתת.

ב)

 כלי טוב : טנא

  הטנא ממלא תפקיד גדול בתורת הקבלה , כמו היחס בין  רב לתלמיד. אין לתת שפע אלא לפי יכולת המקבל לקבל.

את הטנא מוביל הבעלים לירושלים, אם כי בדרך יכול למנות שליח.

 בבוא היום שנקבע על ידי העולים לרגל  (בין שבועות לסוף סוכות שזה זמן שמחה) מניחים בעלי השדה שבאותו ה ”מעמד”  בערב את פירות הביכורים בטנא שהוא מכסף, זהב או עלי ערבה, והם לנים בכיכר . שם הם מכירים היטב זה  את זה.  למחרת   בשחר אומר הממונה “קומו ונעלה ציון” למקום אשר יבחר השם לשכן שמו שם.  כל מה שקשור לביכורים חייב להיות אופטימלי. והעליה לרגל היא איטית ובשלווה, לא יותר משתי מיל ביום. בראש השיירה הולך השור שקרניו מצופים זהב ועטרה של זית בראשו.  החליל מחלל לפניהם והם שרים “שמחתי באומרים לי בית השם נלך״ ושאר מזמורי תהילים שהם פסוקי דזמרה שבסידור   ועוד מתהילות דוד

.  ובכל מקום  שעוברים יוצאים תושבי המקום ומברכים אותם. וכשהם מגיעים לשערי ירושלים הם שרים “עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים”. ונכבדי העיר יוצאים לקראתם באותו מספר של העולים, כך שכל יחיד מהעולים חש מכובד באופן  א י ש י . וכשעוברים העולים בחוצות העיר יוצאים לקראתם בעלי האומנויות ושואלים בשלומם ” א ח י נ ו  אנשי מקום פלוני בואכם  ל ש ל ו ם “.

כמה מלים על החליל.  יש להבדיל בין חליל רועים קטן לבין החליל המכה לפני המחנה וגם לפני המזבח בשירת הלויים .  הביטוי חליל מכה אין משמעותו שהמחלל מכה עליו באצבעו, אלא   שקול החליל מכה כלומר נותן טון  מוזיקלי חזק לתזמורת.  החליל ניגן במקדש לא מדי יום אלא רק  ב״יב״ ימים בשנה ,  עם ניסוך היין של התמיד של שחר ותמיד של הערבים.    ״י-ב״ הימים בשנה הם: ערב פסח  עם שחיטת הפסח,  ביום ראשון של פסח , בפסח שני, שבועות, ושמונה ימי חג הסוכות ושמיני עצרת. (תוספות סוכה מט).    כלומר בימים שבהם היחיד גומר את ההלל.  ובשמחת בית השואבה ניגן החליל – מלבד ההלל- גם כלווי ליורדים והעולים מהשילוח.  החליל ביטא שמחה י

 ובהגיעם להר הבית נוטל כל אחד מהעולים את הטנא על כתפו והולך רגלי, אפילו היה מלך ישראל. ובהגיעם לעזרה  קדמום הלווים   בשירה “ארומימך השם כי דיליתני ולא שמחת אויבי לי ” שהוא מזמור תודה על כך שהשם עזר לו.

אבל השיר ששרים הלויים אינו  בהכרח זה שבעל הפירות  רוצה היה לשיר  לבטא את שמחתו.  נראה להלן מהו השיר הפרטי הזה

ג)

הנפה

הכהן “אשר יהיה בימים ההם” -צדיק או לא – לוקח את הטנא וביחד עם בעל הבית מניפו כלפי מעלה ושמו אצל

המזבח.  יש שיתוף בין האדם לקבה בגידול הפירות, ויש שיתוף בבעלות האדם והקבה על הפירות כפי שאמרנו לעיל

ד)

וידוי  רק בעברית

ו וכאן אומר בעל הפירות את הווידוי “הגדתי היום” וכו’.

וידוי כזה הוא מיוחד במינו.  אדם מישראל בשמחתו זוכר את עבדותו במצרים ואת העובדה שאלמלא הקבה הרי אנו ובנינו ובני בנינו עבדים היינו לפרעה במצרים עד היום הזה..  ונשים לב שאין המתוודה מזכיר כלל את  מתן תורה

בעל הבית אומר את הווידוי בדיוק  ככתוב ובעברית בלבד.  גם אם הוא גר צדק הוא יכול להזכיר את “אבותינו” שכן “ארמי אובד אבי” מכוון לאברהם שהוא אבי גרים.

ה)

קרבן

עם הפירות מביא האדם קרבן יונים ושלמים

 

ו)

שיר

לאחר הוידוי והתנופה מודה  בעל הפירות להשם על ״כל הטוב״  בשמחה ובשיר ובהשתחוויה על רצפת המקדש)- בין האולם למזבח שזה מקום קדוש ביותר שבמשך השנה רק כוהנים נכנסים שם.

 עדיין לא הגדרנו מהו השיר שבעל הפירות שר בעצמו, מלבד שירת הלוים ארומימך השם כי דיליתני וכו׳.

 

ז).

 לינה

 בעל הבית לן בירושלים ורק למחרת חוזר למקום מגוריו

.

מכאן שהתנאים  הטובים שחייבים להתקיים  כדי שמצוות ביכורים תהא נוהגת מהתורה הם:

ישראל יושבים בארץ, הם בעלי הקרקע המניבה פירות משובחים. שלום שורר בארץ והדרכים בה בטוחות, הם עולים ברגל בשירה והחליל מנגן לפניהם. ירושלים בנויה לתפארת והעולים מתקבלים בה באחווה.  המקדש בנוי מאבן ובו כוהנים ולוויים. בעל השדה מברך בעברית וכולו מלא ענווה ותודה. מצב זה מצדיק בעיני התורה ברכה על הטוב בשם ומלכות. כלומר “טוב” אישי ולאומי וטוב בעיני התורה. כל פרט בשרשרת הוא הכרחי.  .

הבה ונראה כיצד התגשם חלום התורה בהיסטוריה

 

 

ב) הטוב לפי יהושוע

 

 

 

 משה חיבר את ברכת הזן כזכר למן.  יהושוע שחיבר את נודה לך, מזכיר את הארץ הטובה, הברית שבבשרנו ותורתך שלימדתנו.  כלומר מוסיף להודות מעל מה שכתוב כאן בתודה על הטוב.  אך יהושוע לא מזכיר את השם הטוב אלא ברוך אתה השם על הארץ ועל המזון

ג) הטוב לפי הלל דוד

ראינו שלא הביאו ביכורים אלא במשכן שילה, ולאחר שנחרב פסקו הביכורים מהתורה לזמן רב, עד  הקמת מקדש שלמה.

והנה עם הקמת המקדש של שלמה התקימו כל התנאים שהתורה מציבה כאן בפרשתנו.  ישראל יושבים איש תחת תאנתו ותחת גפנו כלומר מכירים את אחוזתו האישית והשבטית, שלום שורר בארץ שכן שלמה שהשלום שלו.  מלכות ישראל תקיפה והדרכים פתוחות ובטוחות. הקבה משפיע שפע חומרי בארץ ועושר  רב.

ועם חנוכת הבית, הגיעה גם השכינה למנוחתה.  הסתיים התהליך שהחל עם הכניסה לארץ בזמן יהושוע. ואכן שלמה הביא את הארון ממשכנו הקודם ברוב הדר, אלא שדא עקא – דלתות המקדש נשארו סגורות לפניו.  הדבר הביך מאד את שלמה, שכן העם החל להתלחש – האם מראים לנו משמים ששלמה, בנה של בת שבע, אינו יורש לגיטימי לדוד? ם

כמסופר בדברי הימים שלמה קרא לשערים להיפתח, לפחות לכבוד הכוהנים והלויים שאתו, אך השערים נשארו סגורים.  כאשר אמר שאו שערים ראשיכם ופתחו שערי עולם ויבא מלך הכבוד, חשבו השערים שהוא קורא לעצמו למלך הכבוד ורצו לבלעו חיים. אך הוא אמר מי זה מלך הכבוד? השם גבור מלחמה הוא מלך הכבוד.  אך הן נשארו סגורים לפניו.  רק כאשר אמר בעבור דוד עבדך אל תשב פני משיחך, נפתחו השערים לרווחה והוא נכנס למקדש עם הארון.  היה זה אות שהקבה מכיר בו כיורש של דוד

אך עדיין לא ירדה האש משמים. שלמה הוסיף להתפלל, וכאשר ירדה לבסוף אש משמים לבעור על המזבח, נפל העם על פניו בשמחה עצומה , השתחווה על  רצפת העזרה והלויים פתחו   בשירה ״להשמיע קול אחד להלל ולהודות להשם , ובהרים קול בחצוצרות ובמצלתיים ובכלי השיר ובהלל להשם כי לעולם חסדו״ (ה׳ יב) 0

זו הייתה  הפעם הראשונה שנשמעו שירי הלל דוד במקדש.  הם שרו הודו להשם כי טוב, כלומר התמלאו כל התנאים המזכרים בביכורים .  השכינה שרתה, והטוב התגשם. לכן השתחוו ארצה והלויים פתחו בשיר.   כפי שהמצווה אומרת.  כלומר כאשר התנאים מתגשמים אפשר להודות בהשתחוויה ובשיר גם בלי הביכורים עצמם

וכפי שהתורה מצווה על לינה, כך עשו באותו שמיני עצרת כאשר ירדה האש  משמים, וגם הם למו כפי שכתוב במלכים פרק א׳ ״ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך״ ולכן אנו קוראים ביום הזה את ״זאת הברכה״ (ולא משום סיום התורה כפי שחושבים רבים).

וחזל תקנו שלא רק בשמיני עצרת יש לקרא הלל, כיום ההולדת של ההלל שנאמר בהשתחוויה, אלא שיש לאמרו ביתר הרגלים כלומר ב״י-ב״ הימים שהזכרנו לעיל.  בימים הלל היחיד גומר את ההלל, כלומר הוא שמח לא רק כחלק מציבור אלא כיחיד,  ובלווי החליל משום שהחליל גם ליווה את עולי הרגל בביכורים ואפשר שלווה אותם גם בשאר רגלים.

 

ג) הלל שמביא נס

 

 

נביאים שבהם תקנו שיש לאמור שירה כלומר הלל על כל נס, כפי שהיה בשירת הים

אך על המלים ״והיה כי תבא אל הארץ״ אומר המדרש  עשה מצווה זאת שבזכותה תכנס לארץ.  ואפשר לתהות כיצד אומר כך המדרש, בהפכו את הסדר ההגיוני? הרי  ״הודו להשם כי טוב״ אומרים לאחר הנס, לא לפניו!

אלא שכך הבין ועשה המלך  הצדיק יהושפט

 המלך יהושפט עמד בפני מערכה צבאית קשה.  הוא קרא  לעם להתאסף בבית המקדש לפני המערכה  ולשיר  את שירת הלל דוד . ואמנם זכותו ושירתו עמדו לו  וישראל זכה בניצחון מרשים

וכך גם בהפטרה של שבועות מחבקוק נאמר

כי תאנה לא תפרח ואין יבול בגפנים, כחש מעשי זית ” וכו.

ועל כך אומרים חז״ל:

 

כי תאנה לא תפרח- משבטלו הביכורים

ואין יבול בגפנים – משבטלו הנסכים

וכחש מעשי זית – משבטל שמן למאור

 

 

ם מביאים ברכה לתאניםהווה אומר הסדר הוא הפוך-  הבאת ביכורים וברכה  על הטוב מביאים ברכה  לתאנים לעולם

וכך גם אמר דוד ״טוב להודות להשם״ –

. לא שאני מודה משום שטוב לי אלא ההפך.

וכך אנו אומרים במודים דרבנן. :  על שאנו מודים לך, ברוך אל ההודאות

ד) הטוב שבברכת מודים

 

 

אך  התאור הנפלא של הטוב של שלמה עמד זמן מגבל והמציאות היתה שבית המקדש הראשון נחרב כפי שראה משה בחזונו, והביכורים פסקו.

וכשחזרו לארץ, שלא ביד רמה כיהושוע, זכרו  אנשי כנסת הגדולה את מה שאמר משה שיש לתקן תפלה ולאחריה הודאה.  מפרשת ניצבים למדו את תוכן התפילה, ומפרשת הביכורים למדו להודות להשם בהשתחוויה – לא על הרצפה בין האולם והמזבח , אלא בהרכנת הראש.  ועל מה להודות? הרי כל הצעדים הדרושים לכך מהתורה  נחרבו.

לכן קבעו לברך על הנס שבעצם  חיינו ועל הניסים הגלויים והכמוסים שבכל יום ויום.

  אך  את הברכה סיימו לא  בתודה שהקבה הוא טוב אלא

הטוב שמך ולך נאה להודות.

 

 

 ה)   הטוב והמטיב

 

 

 ובשנים לאחר מכן גברה המציאות המרה על כל דמיון.  בית המקדש השני נחרב, ואפילו   מקדש חוניו נהרס על ידי אספסינוס, וכעבור חמישים שנה גם שארית ישראל  בכל צפון אפריקה נחרבה, כמעט שני מילון איש ואשה וילד, ממש שואה אדירה, בפולמוס  טריינוס.  ולא עברו עשרים שנה וגם הישוב בארץ ישראל  נחרב בפולמוס אדרינוס ושואת בר כוכבא.   ולאחר שנחרבה ביתר לא הרשו הרומאים לקבור את אלפי המתים . וכאשר לבסוף התירו זאת תקנו חז״ל לאמר בברכת המזון ברכה על הטוב , בשם הטוב.  והמטיב,  על כך שהרשו הרשעים לקבור את המתים.  עד כך קבעה המציאות את מה שנראה טוב.

 

 

 ו) לגבי ברכת הגומל

 

 

כידוע אומרת המשנה שארבעה אומרים ברכת הגומל-

עוברי מדבר, ים, היוצאים מבית החולים ומבית האסורים

ומה אומרים? אומר רבי יהודה: הגומל כל טוב.

ויש מחלוקת ראשונים אם לאמר זאת בשם ומלכות

הרמבם וסיעתו קובעים לאמר בשם ומלכות לפני עשרה, הראב״ד  וסיעתו חולקים

.

  האסורים.  ה “הגומל כל טוב”.  להלכה אנו נוהגים לגבי אותם הארבעה שיש לברך על הטוב בשם ומלכת.

ועל הצלה אחרת אפשר בלי שם ומלכות  וגם לפני שלושה.

והלוואי ותנאי הטוב של התורה יתמלאו במלואם במהרה בימנו אמן