כ י ת ב א : מהו הטוב בעיני התורה

 

 

© 2018 by Rabbi Zvi Aviner

 

מהו הטוב בעיני התורה

 

א התנאים לברכה על הטוב :

מצוות הבאת ביכורים נאמרה כבר בספר שמות (מצווה צא ספר החינוך) והיא חוזרת כאן  ב ד ב ר י ם  ללמדנו מצוות “וידוי ביכורים  ב פ ה ” כלומר את הטכסט הקבוע כפי שנאמר

0  “וענית ואמרת לפני ה’ אלוקיך ארמי אובד אבי וכו’

והשתחוית ושמחת בכל הטוב אשר נתן ה’ אלוקיךלך” (כו ה- יא 0

והמצווה מלווה ב”השתחויה ושמחה על הטוב” שהוא דבר מפלא שכן אין כל מקום אחר בתורה שבו היא מצווה לאדם לברך את השם בשמחה על הטוב תוך השמעת השם המפורש בבית המקדש.  כלומר אמנם יש איסור להשמיע שם השם לשוא, אך אם יהיה האדם מישראל במצב המתואר כאן בפרשה עליו לברך על הטוב “בשם ומלכות”. אמנם מרשה התורה לאדם להביא מרצונו קרבן שלמי תודה עקב מקרה טוב שאירע לו, אך אין השלמים הללו מלווים בברכה מסוימת ואינם מובאים בשם המפורש (גם ברכת הגומל שהחליפה את קרבן התודה נאמרת בדרך כלל ללא השם הקדוש כגון “ברוך שגמלני כל טוב”). 0

 

מהם התנאים שמצדיקים לפי התורה את הברכה על הטוב בשם ומלכות? 0

והיה כי תבא אל הארץ אשר השם אלוקיך נותן לך נחלה וירישת וישבת בה

ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר השם אלוקיך נותן לך ושמת בטנא

והלכת אל המקום אשריבחר  השם אלקיך לשכן שמו שם

ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם וא מרת אליו הגדתי היום להשם אלוקיך כי באתי אל הארץ

אשר נשבע השם לא בותינו לתת לנו

ולקח הכהן את הטנא והניחו לפני מזבח השם  אלוקיך

וענית ואמרת  א רמי אובד אבי וכו’ 0

בפסוק אחד מתארת התורה את שרשרת האירועים המובילים למצב המצדיק בעיניה ברכה על הטוב בשמחה.  העם בא אל הארץ, כבשה,ירשה, חילקה לשבטים ועתה יושב בה בשלווה. כל אדם מישראל שהוא בעל שדה בארץ ישראל (להוציא עבר הירדן וארצות שכבש דוד ככיבוש יחיד) יורד  ב ע צ מ ו  לשדהו ובוחר מביכורי פרי השדה ורק  משבע המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל.  הפרי צריך להיות מזן משובח הגודל בסביבתו הטבעית האידיאלית: לא פירות העמקים ולא מתמרים שבהרים .  ובבוא היום (בין שבועות לסוכות) מניחים בעלי השדה שבאותו ה”מעמד” את פירות הביכורים בטנא שהוא מכסף, זהב או עלים, והם מתכנסים לכיכר המרכזית, לנים בה ובשחר אומר הממונה “קומו ונעלה ציו” למקום אשר יבחר השם לשכן שמו שם.  כלומר בתחילה עלו לגילגל, אח”כ לעלי, לגבעון ולנוב ולבסוף לירושלים.  העליה לרגל היא באיטיות ובשלווה, לא יותר משתי מיל ביום.  בראש השיירה הולך השור שקרניו מצופים זהב ועטרה של זית בראשו. החליל מחלל לפניהם והם שרים “שמחתי באומרים לי בית השם נלך” ועוד מתהילות דוד, שכן “וענית” מכוון גם לשירה.  ובכל מקום  שעוברים יוצאים תושבי המקום ומברכים אותם. וכשהם מגיעים לשערי ירושלים הם שרים “עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים”. ונכבדי העיר יוצאים לקראתם באותו מספר של העולים, כך שכל יחיד מהעולים חש מכובד באופן  א י ש י . וכשעוברים העולים בחוצות העחר יוצאים לקראתם בעלי האומנויות ושואלים בשלומם ” א ח י נ ו  אנשי מקום פלוני בואכם  ל ש ל ו ם “. ובהגיעם להר הבית נוטל כל אחד מהעולים את הטנא על כתיפו והולך רגלי אפילו היה מלך ישראל, ובפיו שירי דןד “הללויה הללו אל בקדשו” עד “כל הנשמה תהלל י-ה הללויה” כלומר פסוקי דזמרה שבסידור שלנו.  ובהגיעם לעזרה קדמום הלווים בשיר “ארוממיך השם  כי דיליתני ולא שמחת אויבי לי”  וזה מתאים לתוכן “ודוי הביכורים” שתחילתו דלות וסופו רוממות.  וכן לוו הלויים את העולים ב-15 פסוקי “הודו להשם” (שנאמרים מיד לאחר ברוך שאמר בסידור שלנו.)  0

ואז אומר בעל הפירות לכהן את הוידוי “הגדתי היום” וכו’, והכהן “אשר יהיה בימים ההם” כלומר כפי שהוא, צדיק או לא, לוקח את הטנא וביחד עם בעל הבית מניפו כלפי מעלה ושמו אצל המזבח.  בעל הבית ממשיך ואומר את הוידוי בפה  בדיוק ובלשון ככתוב בתורה, בעברית בלבד.  גם אם הוא גר צדק הוא יכול להזכייר את “אבותינו” שכן “ארמי אובד אבי” מכוון לאברהם שהוא אבי גרים. ואז בעל הבית מודה להשם על הטוב בקול רם ובשמחה ובשתחוויה (על רצפת המקדש) ו”אין טוב אלא בשירה” (רבינו בחיי). וההדגשה היא על ההרגשה האישית של טוב שבלעדיה אין המצוווה חלה. לכן אין בעל הבית יכול לעשות שליח להביא ביכוריו אלא חייב הוא עצמו לבחור הביכורים ולהגישם להר הבית ולעזרה. ולאחר מכן לן בעל הבית בירשלים ולמחרת חוזר למקום מגוריו.  0

מכאן שהתנאים שמציבה התורה לחלות מצוות ביכורים הם מדויקים וברורים: ישראל יושבים בארץ, הם בעלי הקרקע המניבה פירות משובחים, שלום שורר בארץ והדרכים בה בטוחות, הם עולים ברגל בשירה והחליל מנגן לפניהם. ירושלים בנויה לתפארת והעולים מתקבלים בה באחווה.  המקדש מתנשא ובו כהנים ולוויים. בעל השדה מברך בעברית וכולו מלא ענווה ותודה. מצב  ז ה  מצדיק בעיני התורה ברכה על הטוב בשם ומלכות. כלומר “טוב”אישי ולאומי. וכל פרט בשרשרת התנאים חשוב ובלעדיו המצווה בטלה. כך החוכר אדמות אינו חייב ביכורים, ואם אין מקדש או כהן אזי המצווה בטלה.  וכאמור המצווה אינה חלה על הקרקע או על הפירות אלא על  ה א ד ם  בעל השדה 0

ולפי זה גולת הכותרת של הכניסה לארץ ,כיבושה וחלוקתה והישיבה בה היא הבאת הביכורים והברכה בשמחה על הטוב.  כפי שאומרים חזל  “והיה כי תבא” עשה מצווה זאת שבעבורה תבא לארץ . כלומר באת לארץ על מנת לקיימה

מצד שני אפשר לפרש “שבעבורה תבא לארץ” שכאשר תצא לגלות תשמור מצווה זאת שכן בעבורה תזכה לחזור לארץ (מדרש) .  אך האם אפשר לקיים מצוות ביכורים כשאין מקדש ואנו בחוץ לארץ? ם

לפני שנדון בשאלה זו נראה מהו הטנא? 0

ב הטנא  מכוון כלפי מעלה

בתורת הקבלה מסמל הטנא את האדם המקבל את שפע הברכות מהקב”ה (שם הויה מופיע י”ג פעם בפרשה).  כלומר האדם הוא ה”כלי” שהכלי סופג ומניב פירות.  כלי “שקוף” יעביר דרכו את ה”אור” ללא ספיגה, אך כלי אטום ושחור יספוג את האור ויתחמם בו ויושפע ממנו.  ככל שאדם הוא “אטום”, בעל “אני” גדול, ככל שהתנגדותו למעבר גדולה, כך תגדל השפעת האור על הכלי.  ולכן מניף בעל השדה את הטנא יחד עם הכהן שכן הפרי מרכב ומברכת השם ופעולת האדם.  אך כלי הפונה הצידה לא יספוג את האור.  על הכלי להיןת מפנה כלפי השם, על האדם לכוון את האני שלו אל  אור השם ואז יספג השפע בתוכו ויניב את הפרי.  0

נשים לב לגודל השפעת הקטע שלפנינו על האנושות כולה.   אין אנו יודעים כיצד שוררו עולי הרגל בימי יהושוע והשופטים, אבל אנו יודעים מ”דברי הימים” שכאשר סיים שלמה המלך את בניין המקדש וירדה האש על המזבח לבעור עליו בראשונה, נפל העם אפיים ארצה בגיל ורעדה והשתחווה בתודה והלווים פתחו ב”שירי הלל דוד הודו להשם כי טוב כי לעולם חסדו”. זו הפעם הראשונה ששירת ההלל מוזכרת בתנך.  וכפי שהמשנה מתארת את העלייה לרגל בבית שני, היו כבר מזמורי דוד מושרשים בפי העולים ולוו אותם בדרכם לעיר ובכניסתם להר הבית עד לעזרה עצמה.

תארו לעמצכם: שירת הללויה. הנפוצה ביותר בעולם בכל בתי הכנסת והכנסיות להבדיל,  מקורה בפרשתנו!

0

ג מה הדין כשהמקדש חרב

אך המצב טוב כשהמקדש עומד ושלום בארץ. מה הדין כשהמקדש חרב? על כך אומר המדרש

צפה משה ברוח הקודש עתיד להחרב והביכורים עתידים להפסק
עמד והתקין לישראל שיהיו מתפללים ג’ פעמים בכל יום” (תנחומא) 0

כלומר משה צפה שמקדש יחרב והביכורים יפסקו ואז יחסר העולם “טוב”. לשם כך  ע מ ד  ותיקן ג’ תפילות  ע מ י ד ה ביום כנגד הביכורים.  מה הקשר בין הביכורים לתפילה?  מסביר ספר החינוך שמצות וידוי ביכורים באה ללמדנו חשיבות טקסט קבוע בתפילה שלא יהא כל אדם מתפלל כעולה על דעתו. ואכן אנו עדים לקהילות רפורמיות  ו”ריקונסטקטורות”שמתפללות כעולה על רוחם וסופם התבולות מחלטת ואבדון  והפסד לעם היהודי.0

כלומר משה תיקן ג’ תפילות ביום כנגד הביכורים דוקא, שאם ילך אדם בהם יזכה ויחזור לארץ וימלא מצוות ביכורים כהלכה. שהרי “והיה כי תבא- עשה מצווה זאת שבעבורה תבא לארץ”.  ואם תיקן משה את התפילות, הרי לא מילאן בתוכן.  זאת השאיר לחז”ל “שיהיו בימים ההם” כפי שהכתוב אומר.  .

אך יש סתירה פנימית בין “תפילה” לברכת “הודאה על הטוב” שבביכורים. התפילה היא כנגד הקרבנות ונאמרת ביראה ופחד כפי שאומר הרמב”ם, בעוד שההודאה נאמרת בשמחה והשתחויה כפי שהיה בביכורים.  ומשה רצה שהתפילה כולה כנגד הביכורים.  לכן תקנו  אנשי הכנסת הגדולה לאחר החורבן את תפילת השמונה עשרה שכולה בקשה להחזיר עטרה ליושנה וחידוש עבודת בית המקדש, ומיד לאחריהם ברכת “מודים” שנאמרת בהשתחויה כנגד הביכורים. ואנו מסיימים הטוב שמך ולך נאה להודות. 0

יוצא שהשמונה עשרה מרכבת משני חלקים: הראשון “כנגד התמידים” ביראה ופחד והשני “מודים” בהשתחוויה כנגד הביכורים כתודה על הטוב (יש בשמונה עשרה השתחויה נוספת בברכת מגן אברהם כנגד אליעזר שהודה על הנס שנעשה לו בבוא רבקה) וכך לשון הטור: “באה עבודה, באה תודה” ובית יוסף אומר “לאחר זביחה תודה.” 0

אך על מה יכלו אנשי כנסת הגדולה לברך על הטוב בשם ומלכות? אם דוד יכול היה לשיר ולברך “הודו להשם כי טוב” כיון שראה כיצד בנו שלמה מקים את המקדש ותנאי הביכורים מתגשמים לנגד עיניו, ולמה נקרא שלמה שהשלום שלו.  לא כן אנשי כנסת הגדולה שעדיין לא ראו את השכינה חוזרת למקדש השני. על מה יברכו?  ונזכור כי ברכת מודים אינה תפילה אלא ברכה על הקיים (כמו שנאמר ובאת אל הכהן אשר יהיה  ב י מ י ם   ה ה ם) כלומר ברכה על הטוב שהמברך חש על בשרו.

אין אנו יודעים מה בדיוק תיקנו להתפלל בתחילת בית שני בברכת מודים (תפילת השמונה עשרה היתה נהוגה כבר אז בבתי הכנסת ברחבי המדינה) אבל ברור לנו שלאחר חורבן בית שני יסדו חז”ל לברך ב”מודים” על “חיינו המסורים בידך ועל נפלאותיך שבכל יום ויום” כלומר על עצם החיים. 0

 ד מבנה סידור התפילה

אך חזל במשך הדורות הבינו שהתפילה צריכה היות מכוונת כנגד הביכורים גם בגלות וגם כשהמקדש חרב, שכן בעבור תפילה שכזו נחזור ונבא שוב לארץ. (כפי שנלמד בפרשת ניצבים בשבוע הבא) ולכן יסדו את סידור התפילה באופן שבו יחווה המתפלל שוב ושוב את חווית המקדש והבאת הביכורים.  לכן פותח הסידור באותם מזמורי התהילים ששרו עולי הרגל בהביאם ביכורים בדרכם מהבית עד לעזרה.  המוטיב החוזר בכל המזמורים הללו היא ההודאה על הטוב בשירה ובתוף ובמצלתיים.  וכשמאיר המזרח מקבל המתפלל  ע ל י ו  את מלכות שמים ב”שמע ישראל” ומהגיע זמן פתיחת השערים  ע ו מ ד  הוא ביראה ופחד ומתפלל את השמונה עשרה שכולה תשובה ובקשה לחירת העטרה ליושנה, ורק אז מברך “מודים” בשהתחוויה כשהוא מכוון על הנס שבעצם חייו.

נשים לב שעל המתפלל לראות עצמו עובר בהר הבית אל העזרה כשמזמורי התהילים שבפיו מצלצלים באזניו. בית הכנסת בנויי כידוע כשחזור של העזרה כשעזרת ישראל באמצע בתווך ועזרת נשים משני הצדדים על המרפסות (כפי שהיה במקדש) ושער ניקנור קדימה ואליו מדריגות כפי שהיה במקדש. המתפלל עושה את המסע השה ג פעמים בלכ יום כך שזכרון המקדש והשמחה שהיתה בו לא ימוש ממנו ומזרעו.

 ה מהי השמחה הגדולה

אך מדוע חשוב כל כך לתורה שעם ישראל ינטע בארץ, ידבר בעברית ויביא ביכורים? מהו ה”טוב” הגדול בתמונה הזו? לשם כך ממשיכה התורה ואומרת

היום הזה השם אלוקיך מצווך לעשות את החוקים האלה….

את השם האמרת היום…והשם האמירך היום להיות לו עם סגולה…לשם ולתפארת (כו’  טז-יח) 0

מהו ה”אמיר” אם לא תפארת העץ כלומר הענפים היוצאים מהגזע והמניבים פרי.  עם ישראל הוא כעץ שאם הוא שתול  באדמת ארץ ישראל  הוא מניב  פירות משובחים שבהם נשתבחה הארץ.  ראינו פירות כאלה בעבר.  במשך     מאות השנים שעם ישראל היה נטוע בארץ הוא הביא לעולם את התנך (נביאים וכתובים) המשנה והתלמוד הירושלמי, פירות משובחים שאין כמותם  בעולם.  היצירות הכבירות הללו שינו את פני העולם.  אך באלפי השנים בגלות לא יצר העם שום דבר ערכי חדש מלבד העמקת חכמת ותורת העבר.  עתה משחוזרים אנו לארץ ישוב העץ ויניב פרי ביכורים שיביאו שמחה וטוב אמיתי לישראל, לעולם ולשמים, אמן כן יהי  רצון

 

END OF CLASS