פרשת שמות תשפא

הרב  צבי  אבינר

אל מי נכוון את תפילת העמידה בצבור

 

 

 

כמו כל מראה ללא מילים, המובן של הסנה הבוער באש ואיננו אוכל נתון היה בידי המסתכל – משה – ויכול היה להשתנות עם הזמן, עם הבנתו של משה.  חזל אומרים שהמפגש בין משה לסנה ארך שבעה ימים, ורק בסופו הסכים משה לקבל  את תפקייד השליח של הויה.  כלומר היה שם תהליך של “שידוך” בין משה לקבה .

מה בדיוק שיכנע את משה – העניו מכל אדם – לקבל  את התפקיד הרם ולדבר אל ישראל ואל פרעה?

לכך יש הרבה פרושים, אך אנו נלך בעיקר בדרכו של רבנו בחיי.  לדבריו  התגלות הסנה נועדה להביא את משה בהדרגה להבנת הקבה, כלומר הויה. דומה הדבר לאדם ששהה בבית אפל ולפתע יצא אל אור השמש.  אם לא יסתגל לשמש בהדרגה הוא עלול ללקות בעוורון.  לכן טועים המנסים להבין את הויה – מידת הרחמים- בקצרה וללא הכנה.

פרשת שמות כתובה עד גילוי הסנה בשם אלוקים בלבד, כי מידת הדין ממשיכה את ביצוע הגזירה שנאמרה לאברהם כי בניו ישועבדו במצרים ארבע מאות שנה. הספירה החלה מלידת יצחק, השעון תיקתק, אך קידוש השם על ידי האבות דחה את ביצועה הקשה – עד אשר מכרו האחים את יוסף.  מעשם שהיה בגדר חילול שם שמים גרם להסתר פניה של השכינה ושם הויה נעלם מהם ומהפרשיות עד גילוי הסנה (מלבד קידוש השם על ידי יהודה ויוסף). אמנם האחים התעתשו וחזרו בתשובה כפי שראינו בסוף ספר בראשית ושמם עלה מ”אחי יוסף” ל”בני ישראל”, ובכך דחו את הגלות המרה כל עוד יוסף והאחים היו בחיים, אך לאחר מותם נשארו 130 שנה שבהם עבדו ישראל עבודה זרה כמו המצרים וחיללו שם שמים.  אמורים היו ישראל לשנות את המצרים לטובה כפי שעשה יוסף כאשר לימד את פרעה את שם האלוקים ואף דרש מהמצרים למול עצמם כשביקשו ממנו  לחם – אומר שם רשי. אך לאחר מות האחים עשו ישראל את ההפך מזה ועבדו את אלילי מצרים ובכך חיללו שם שמים.  ומאז עמדו שוב ללא שכינה בפני מידת הדין הקשה שביצעה את השיעבוד.

אנו יודעים כיום את פרעה שכנגדו עמד משה.  כפי שהתורה אומרת, פרעה זה לא ידע את יוסף כי היתה הפיכה שלטונית במצרים ושלטון ההיכסוס השמי הזר הוחלף בשלטון מצרי. דבר זה קרה בסביבות 1520 לפני הספירה .  שם המלך המיסד היה אחי-משה. כדי למנוע מהעברים להצטרף להקסוס המודחים הוא החל בשעבודם.  בתו היא זו שמשתה את משה מהיאור וקראה לו משה- לשייכו למשפחת המלוכה.  שמונים שנה לאחר מכן שלט במצרים נכדו של המלך המייסד – גמד צעיר שהצטיין באכזריותו. תחתיו פתחה מצרים בכיבושים רבים עד למסופוטמיה.  ההסטוריונים מכנים אותו “נפוליאון המצרי ” על שם קומתו הקטנה וכיבושיו הרבים.  פרעה זה נצטיין באכזריות יתירה ואפילו המצרים שנאוהו. הציורים עך קירות ארמונו מתארים  אותו דורך על ראשי שבויים לפני הוצאתם להורג. פרעה זה העביד אוכלוסיות רחבות של שבויים בפרויקטים ענקיים של בנין וחקלאות.

התורה מתארת כיצד העבידו ההפרעונים את ישראל בהדרגה תוך כדי עבירה על ששת המצוות הקדמוניות של אדם מגן העדן.  הם הלכו מהקל אל הכבדץ

בתחילה שללו את זכויות ישראל כתושבי מצרים – עבירה על המצווה החמישית של אדם – דינים

לאחר מכן העלו על ישראל מיסים כבדים – עבירה על המצווה הרביעית של אדם – גזל

לאחר מכן השליכו את ילדי ישראל ליאור או שקברום בקירות – עבירה על מצווה שלישית של אדם – שפ”ד

וכן אסרו על ישראל יחסי אישות – עבירה על מצווה שניה של אדם – ג”ע

וכמובן שעבדו עבודה זרה- מצווה ראשונה של  אדם

ולא  רק שעברו על המצוות אלא שעשו זאת באכזריות יתירה.

ושיא השעבוד הקשה אירע לפני גילוי הסנה.  עם ישראל שקע ליאוש כפי שכתוב

ויאנחו בני ישראל מן העבודה

ויזעקו ותעל שועתם את האלוקים מן העבודה

וישמע אלוקים את נאקתם ויזכוור אלוקים את בריתו את אברהם ואת יצחק ואת יעקב

וירא אלוקים את בני ישראל וידע אלוקים (ב כג-כה) ם

ישראל שקעו  לתהום הצרות.  מאנחה ללא מילים, לזעקה בקול ושועה בקוך יותר גדול ולנאקה שהיא הבעת כאב של אדם מותש ומעונה מעל כל ביטוי של קול או מילה.  ושם האלקים חוזר כאן חמש פעמים בשני פסוקים, ללמדך שאפילו מידת הדין התעוררה עקב השעבוד “הקשה מדי” והקשיבה לצערם.  משל לשואה בימנו שהיתה קשה מדי.  והאלוקים “ידע” כיצד להגיב.

גילוי הסנה

התורה חוסכת מאתנו את רגשות משה לפני גילוי הסנה. הוא בן שמונים שנה, ושנים רבות חי רחוק ממצרים  ומישראל כאחד ועתה הוא רועה צאן במדבר ליד הר האלוקים חורב.  אך התורה הרחיבה מקודם לספר לנו על חוש הצדק המפותח שלו, גם לגבי ישראל וגם לגבי נעשקים מכל עם.  והנה לפני נגלה המראה המוזר של הסנה –

ויבא אל הר האלוקים חרבה

וירא מלאך הויה אליו בלבת אש מתוך הסנה

וירא והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל

ויאמר משה אסורה נא ואראה את המראה הגדל הזה מדוע לא יבער הסנה

וירא הויה כי סר לראות

ויקרא אליו אלוקים מתוך הסנה ויאמר משה משה ויאמר הנני

הקטע מתחיל בשם האלוקים-  כממשיך המציאות הקודמת של גלות תחת מידת הדין.  הקטע גם מסיים במידת הדין. ובתוך הים הגדול של שם האלוקים לפני ואחרי גילו הסנהי, שם הויה מופיע בהדרגה- בראשונה כמלאך הויה ואחרי כן הויה עצמה.

מדוע בהדרגה? משל למה הדבר דומה, לשמש היוצאת לרגע מתוך ענן כבד המסתיר אותה מעיני רואה. כך, בעוד מידת הדיןשולטת, מבצבצת לרגע מידת הרחמים, ושבה ומתכסה שוב בענן.  שנאמר “שמש ומגן הויה אלוקים.”

משה מבין את האלוקים.  לפי רבנו בחיי המראה נועד למשוך את לבו, לעוררו להתקרב.  המראה היה טבעי-  אש בוערת בשיח קוצים- אך גם לא טבעי:  מדוע לא יבער הסנה וישרף?

וברגע זה הסנה יכול ליצג למשה את ישראל הסובלים תחת אש השעבוד – אך שורדים.  הדבר עורר את סקרנותו. מדוע לא נכחדו ישראל במצרים כמו שאר השבויים? בדומה לאדם בימינו החש שעצם קיומנו כעם זה אלפי שנים הוא פלא לא טבעי.  כך עורר הסנה את סקרנותו של משה.

.

ומשה מבין שיש כאן יד פלאית לא טבעית השומרת את ישראל משריפה.  יש מלאך  רחמים  המגן על ישראל בתוך לבת האש, בתוך הלחץ של מצרים, הפועל להפחית את פעולתה.  לא שהאש היא המלאך, אלא שהמלאך פועל בתוך האש שלא תשרוף את ישראל. במלים אחרות, יש רחמים בתוך הדין.

.

ולאחר מבט עמוק יותר, מבין משה שהמלאך הוא שליח של דבר גדול יותר- של הויה.

אך עדיין הויה לא פונה אליו ואין הוא מדבר אליה. במקום זה פוננה אליו האלוקים –

.

וירא הויה כי סר לראות ויקרא אליו אלוקים מתוך הסנה ויאמר

משה משה ויאמר הנני

יאמר של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש היא

ויאמר אנכי אלוקי אביך אלקי אברהם אלוקיי יצחק ואלוקי יעקב

ויסתר משה את פניו כי ירא מהביט אל האלוקים

טון הדיבור הוא בחיבה: משה משה.  והאלקים מציג עצמו במילים שנאמרו לעיל : “ויזכור אלקים את בריתו את אברהם ואת יצחק ואת יעקב”.

ואלוקים, כשדכן, מכין את משה לגילויה השני של הויה: “של נעליך”.  הקדושה באה מצד הויה. ואכן-

“ויאמר הויה ראה ראיתי את עני עמי…”

הפעם הוייה עצמה דוברת אליו. השמש יצאה ונראתה במלא יפיה והדרה ומשה לא הסתנוור. מדוע? כי הויה אומרת דברים ישר ללבו של משה – היא כואבת את כאבם של ישראל –

ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים

ואת צעקתם שמעתי מפני נגשיו

כי ידעתי את מכאוביו

מידת הרחמים לא מזכירה את חטאי פרעה שעבר על כל המצוות של נח. מה שהביא אותה לדבר הוא כאבם וצערם של ישראל: “ידעתי את מכאוביו.”

ולפתע מקבל הסנה הבוער באש מובן הפוך – שיח קוצים שהוא מצרים המכאיבים לישראל השבויים בתוכם ללא מוצא. המיוחד בסנה הוא שקל להכניס לתוכו יד אך קשה להוציאה.  משה יוציא את ישראל מתוך שבי הסנה

ולפי זה לבת האש היא ישראל, או הויה הבוערת בנפשם של ישראל.  משה עלה בהבנת הויה והקשר שלה לישראל.  כך מפרש  הזוהר וכך מסביר בעל השפת אמת.

אם כן, מדוע לא תבעיר הויה את המצרים? שואל השפת אמת.  מדוע לא מבעירה הויה את שונאי ישראל בכל הדורות? והתשובה- מידת הרחמים. אלמלא היא היה העולם לידון לכליה על ידי מידת הדין.

שוב, יש רחמים בדין.  הרחמים עוצרים את הדין מלבצע את האמת – שריפת הקוצים.

אך עצם השאלה מדוע לא תבעיר מידת החמים ת הקוצים השונאים, יש בה הבנה שמידת הרחמים נוקמת. היא עצמה יכולה לשרוף.  יש דין בתוך הרחמים.  הדין – הנקמה – מתגלית כאשר האדם מראה אכזריות יתירה, ההפך מהרחמים.  כך אירע בסדום שנהפכה על ידי מידת הרחמים הויה.

כלומר משה רואה עתה גם את הדין ברחמים,  ההפך ממה שראה קודם – רחמים בדיון.  עתה הוא מבין שבמידת הרחמים יש יש דין אמת שהוא כעס  על אלו

העושים את ההפך ממנה.

והזוהר אומר שעל מטהו של משה היה חקוק “רחמים בדין” מצד אחד, ו”דין ברחמים” בצד השני.  לפני כל מכה היה מסובב את המטה לפי קושי המכה.  למכה קשה היה מראה “רחמים בדין”  ולמכה רכה היה מראה “דין ברחמים”.

וכאשר משה הבין את פניה השונים של הויה, תהה אם ישראל יבינו זאת.  בינתים פנתה מידת הרחמים אל משה  –

ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים

הויה אמרה דבריה, אך משה עדיין מדבר אל האלוקים, אל ה”שדכן” :

ויאמר משה אל האלוקים מי אנכי כי  אלך אל פרעה

וכי אוציא את ישראל מיד מצרים? ם

משה העניו מכל אדם מדבר כאן.  זו חולשתו המונעת ממנו לקבל את השליחות, אך זהו גם כוחו, כי אחרת לא היה נבחר.

ומי שעונה לו הוא לא הויה אלא האלוקים:

ויאמר כי אהיה עמך

וזה לך האות. כי אנכי שלחתיך

בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה

האם האלוקים מדבר כאן בשם הויה? האם האלוקים הוא דוברו של הויה? והרעיון הזה הוא כשלעצמו דרגה נוספת בהבנת הויה.  מאחרי הטבע עומד האלוקים בורא הטבע, ומאחרי האלוקים עומדת מידת הרחמים הויה.  אם האלוקים הוא “ממלא כל העולמות”, הויה הוא “סובב כל העולמות”ם.  ואכן, רחמים הם לעולם שיש דין בתוכו.

ומשה עונה לאלוקים

ויאמר משה הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרוי אליהם אלוקי אבותיכם שלחני אליכם

ואמרו לי מה שמו? מה אומר אליהם? ם

שאלתו מובנת לפי מה שראינו זה עתה.  מיהו השולח? מידת דין ברחמים או רחמים בדין? האלוקים או הויה או שניהם אחד מאחרי השני? ם

והאלוקים עונה

ויאמר האלוקים אל משה אהיה אשר אהיה

כה תאמר אל בני ישראל אהיה שלחני אליכם

תקצר היריעה מלסכם את ים הפירושים הפילוסופים והתיאולוגים של הפסוק הזה.  אם נאמר שהקוצים הם החומר והאש היא הרוח או האמונה, הרי קיבלנו הבנה חדשה לסנה.  אם נאמר שהאש היא הויה והקוצים הם מידת הדין, הרי קיבלנו הבנה חדשה לסנה.  אם נאמר שהויה נמצאת  בכל מקום אפילו בסנה, קיבלנו נשמעות חדשה לסנה.  ואכן הויה היא הכל יחד.

ובמובן זה, אומר האלוקים – כדוברו של הויה –כי שמי הוא “אהיה אשר  אהיה”, כאדם האומר לחברו שמי לא חשוב, יהיה אשר יהיה.  הפלא הוא, כפי שרבינו בחיי אומר, שהשם “אהיה” נחשב בקבלה כגבוה מכל השמות והמידות . ואת השם הזה מותר למחוק, בניגוד לשאר השמות.  כלומר הקבה מגלה את שמו הגדול ביותר בענווה יתירה.

והדבר אכן מתאים לסיפור, שכן לפי זה הקבה מדבר בענווה למשה העניו מכל אדם.   השליח דומה לשולח.  משה אמר בענווה שאינו חפץ בתפקיד, והקבה עונה לו – אתה מתאים לי ביותר, שכן גם אני מגלה את גדולתי בענווה.

והקבה ממשיך את הקו הקודם כשאמר למשה שהוא כואב את כאבם של ישראל, כפי שמשה חש.

ולכן מקבל השם הגדול “אהיה” מובן חדש ומיוחד- אהיה עמם בצרה אחרת כפי שאני עמם בצרה זאת.  אני חש את כאבם בכל מקום ובכל זמן

עתה אלוקים מסכם  את השם  שבו משה ידבר לישראל

ויאמר עוד האלוקים אל משה כה תאמר אל בני ישראל

הויה אלוקי אבותיכם אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב שלחני אליכם

זה שמי לעולם וזה זכרי לדר דור .

כאן מצרף אלוקים את שם הויה לשמו שמסר קודם לכן למשה, ואמנם זה השם שאנו פונים אליו בתפילה בכל הדורות

אם בספר בראשית ראינו את המניין הראשון נוצר, ואת התפילה ושירת הקדושה בציבור, ואת בחירת שליח הצבור ואת קביעת תוכן התפילה בצבור כמבוססת על התשובה, הרי עתה למדנו אל מי עלינו לכוון את תפילתנו.

ואנשי כנסת הגדולה תקנו שתפילת העמידה פותחת במילים שהשמיע האלוקים למשה

ברוך אתה הויה אלוקינו ואלוקי אבותינו

אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב

וזו הדרך שתביא גאולה לנו ולעולם אמן כן יהי רצון