כל אדם מלך בעולמו והקבה מלך העולם

 

 מצוות קידוש השם

אנו עוברים בפרשה מהמצווה החמישית של אדם- דינים- למצווה השישית והאחרונה שקיבל בעדן והיא חילול /קידוש השם.

אדם מישראל – אומר הרמבם – מקדש שם שמים לא רק בנוכנותו למות על קידוש שם שמים אלא גם בהתנהגות יפה וצודקת כך ששם שמים מתקדש בפי הבריות על ידו. וזה אפשרי רק אם האדם ידוע כשומר מצוות. כי הבריות יזקפו את התנהגותו הטובה לתורה שלמד.

ולהפך- אדם הידוע כשומר מצוות יגרום לחילול שם שמים על ידי התנהגות לא נאותה. כי הבריות יזקפו את מעשיו הטובים   ללתורה שלמד ונמצא שם שמים מתחלל על ידו. כך כותב הרמבם בהלכות קידוש השםד

 והדיעות חלוקות אם בני נח חייבים במצוות קידוש השם. לאדם נתן האיסור לחלל את שם השם אך אין לו  מצווה חיובית לקדש שם שמים. הדעה הרוחת היא שאין בני נח חייבים בקידוש שם שמים אך מקבלים עליה שכר כאחד שאינו מצווה ועושה, כי המצווה החיובים מוטלת רק על ישראל שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל .

  לכן כל עוד שיעקב ומשפחתו היו בגדר בני נח לא היתה עליהם החובה לקדש שם שמים ברבים. אך מיד ששם יעקב עלה לישראל בפרשת וישלח מיד חל  עליו ועל משפחתו החיוב לעמוד במבחן קידוש השם של התנהגות נאותה. ולכן כשהוא משפחתו שוקעים בביצה של דיבה רעה ושנאת אחים הרי בכך גם חיללו שם שמים.  לאיזה שפל ירדה המשפחה האצילה של יעקב- ישראל ככשקעה לדיבה ושנאה! וכאשר מכרו את יוסף אחיהם הם עברו  לא רק על איסור גניבת נפש אלא גם    על  איסור חילול שם שמים. ואכן כה גדול היה החילול  הזה עד שנהפך למקור לשנאת ישראל בין הגויים עד לעשרה הרוגי מלכות כידוע

וכאשר שם שמים התחלל על ידם – השכינה ברחה מהם בגועל נפש.  ולכן שם הויה נעדר מפרשת וישב ואילך.

 וכשהשכינה עלתה והסתלקה מהם היא השאירה את בית הדין של מעלה בידי מידת הדין לפעול לבדה כביכול ללא הפרעה ולכן סיפורי יוסף כתובים תחת שם האלוקים בלבד   .

 מלבד  שלושה פרשיות שבהם מזכרת הויה מידת הרחמים בגלוי : (א) במעשה יהודה ותמר מזכרת ארבע פעמים (ב)  במעשה יוסף השואשת פוטיפר  מזכרת עשרה פעמים  (ג) בברכת יעקב לדן מזכרת במלים לישועתך קיויתי הויה ואכן בשלושת המקרים  הללו מקדשים יהודה, יוסף ושמשון  את שם שמים ומחזירים את השכינה לעולם

  הזוהר מוסיף ואומר שהשכינה עלתה ונעלמה מהם גם עקב העצבות הגדולה שירדה על יעקב לאחר  העלמות יוסף.    התוצאה העגומה של העלמות השכינה מפרשת וישב ואילך היא  שמידת הדין – אלוקים- נשארה “חפשיה” לממש בעליל    את הגזירה לאברהם שבניו ישועבדו במצרים ארבע מאות שנה.   מכאן ואילך עד סוף הספר פועלת הגבורה להוריד את יעקב ובניו למצרים- בדרך זו או אחרת

 .והנה לנו הזדמנות נדירה חד פעמית לראות בעליל בכתוב היאך פועלת ההשגחה מאחרי הקלעים לקיים  את הגזירה .  אין   סיפור דומה בכל התנך.  כי כאשר הנביאים מנבאים למשל את מפלת ירושלים, הם מניחים אפשרות שהדבר לא יקרה אם העם יחזור בתשובה.  לעומת זאת בסיפור יוסף אנו מודעים על המהלך הבלתי נמנע  של המאורעות ואנו עדים בעליל כיצד  הגזירה מתממשת צעד אחר צעד

וחזל אומרים שהקבה יכול היה לשלח צבא להוריד את יעקב מצרימה בשלשלאות ברזל  אך  השתמש  במאורעות בדרך הנראית “טבעית”. אין  לנפשות הפועלות בסיפור מושג על כוון המהלך  שנקבע על ידי בית דין של מעלה וכל אחד  פועל בסיפור לפי שיקולים אישיים בלבד. חז”ל אומרים שיעקב עסק בשלו, יהודה עסק בשלו, ראובן בשלו, יוסף בשלו והקבה עסק בשלו.  וכל אחד מגיבורי הסיפור פעל בבחירה חפשית מחלטת ונשפט על פי מעשיו בלבד למרות שהכוון של המאורעות נקבע מלמעלה.

ובאופן נדיר בתנך הקורא יכול להצביע בעליל כיצד פועלת ההשגחה מאחורי הקלעים.  למשל כאשר יוסף מחפש את אחיו בשדה הוא פוגש “איש”  המכוון אותו לעמק חברון- “לעיצה העמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון” (רשי) כלומר לגזירה שנאמרה לאברהם.  האיש הזה לפי חזל היה מלאך. ואין מלאך בתורה אלא שליח שאפשר שיהיה אדם בשר ודם הפועל מדעתו ללא שידע שהוא ממלא תפקיד הסטורי.   ולאחר מכן כאשר האחים מוציאים את יוסף מהבור עוברת “במקרה” שיירת ישמעאלים היורדת מצרימה.  ושם במצרים נמכרה יוסף ב”מקרה” לאחד מבכירי שרי פרעה שבביתו  ילמד יוסף הלכות שררה מצרית .  וכן הלאה.

  מלכות שמים

 ולהנהגה זו של הקבה את ההסטוריה האנושית קוראים מלכות.  ורעיון זה המובא בסיפור יוסף   הוא חידוש גדול במקרא.  עד כה הכרנו את הקבה  מפרק א בראשית כבורא העולם שבראו במידת דין – האלוקים- בששה ימים ורק לפני בריאת האדם שיתף עמו את מדת הרחמים הויה שנאמר נעשה אדם בלשון רבים וכן נאמר ביום  ברא הויה אלוקים שמים וארץ.

ובמשך הספר ממשיכה התורה להציג את הבורא כבית דין של מעלה – של הויה ואלוקים- הדן את    דור המבול, מברך את האבות וכורת עמהם ברית,

.        ורק   בסוף הספר מציגה התורה את הקבה  לראשונה כ”מלך” המתערב ומוביל את הההסטוריה האנושית

מכאן ואילך הויה אלוקינו הוא גם מלך העולם

המלכות- אומרת הקבלה- מקבלת את ההשפעה מהמידות.  כמו נשיא שמקבל הוראות מהקונגרס ומבית המשפט העליון ועליו לפעול כרשות המבצעת.

ועקרון זה של מלכות הקבה  אינו מובן מאיליו. המחשבה שבורא העולם הוא לא רק “גורם ראשון” אלא מנהיג שיש לו עניין במעשי אדם – היא זרה לחכמי העולם עד יום הזה

 ויש להבדיל בין שלש סוגי מלכויות הקב”ה (א) מלכות האלוקים שמלך בששת ימי הבריאה לבדו ימלוך נורא (ב) מלכות הוה אלוקים שהיא מלכות בית הדין של מעלה שתחתיו אנו חיים מאז בריאת האדם (ג)  מלכות הויה לבדה שהיא לעתיד לבא ליום שכולו שבת.  וכנגד שלשת המלכויות  אנו אומרים פעמיים ביום שמע ישראל הויה אלוקינו הויה אחד. כעת אנו תחת מלכות הויה אלוקינו ולעתיד לבא נהיה תחת מלכות הויה לבדה.

ויש הבדל תהומי בין המלכויות הללו

   מלכות האלוקים עליה נאמר “לבדו ימלוך נורא” מבוססת על מידת הדין ללא רחמים אלא על הצדק המחלט

מלכות הויה אלוקים מבוססת על המידות הויה ואלוקים הנמלכות זו בזו להוציא דין המרכב מחסד וצדק.   ולפעמים   הדין גובר ולפעמים הרחמים גוברים (דין ברחמים בניגוד לרחמים בדין ראה זוהר פרשת ויחי על מטהו של משה)  ם

מלכות הויה לבדה שהיא מלכות חסד ללא מעצורים כמו שיהיה לעתיד לבא בשבת הנצחית

    ולכן בפרשתנו כאשר הויה נסוגה  מעל משפחת יעקב נותר בית הדין כביכול בידי האלקים והמצב חזר כפי שהיה בששת ימי הבריאה או מצב קרוב לכך שכן הויה לא נעלמה לחלוטין מעולמנו  אלא רק “נסוגה” בעצב.   האלוקים לכן פעל להגשים את הגזירה כמו שאמרנו. ורק תודות לקידוש השם של יהודה בתמר ויוסף בבית פוטיפר – נשארה השכינה בעולמנו ולא חזרה לה  לעולם שממנו באה והפכה את העולם למים

 ואמנם בסוף הספר משתחווה יעקב ואמר “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד” – כלומר הכיר בקבה חראשונה כמלך

והשלמה של סיפור הבריאה

סיפור יוסף משלים איפא את סיפור הבריאה. הקב”ה הוא לא רק בורא ושופט המפעיל דין ורחמים אלא גם מלך העולם המנהיג את ההסטוריה האנושית

מלך זקוק לעם

  ואין  לך מלך ללא עם. ולכן נולד כאן בפרשת מקץ עם ישראל – כאשר עשרת האחים יורדים מצרימה לחפש את אחיהם האבוד. כאן הם נקראים לראשונה בני ישראל .

ועם זקוק למלך בשר וד ם

 כל עם זקוק למלך בשר ודם. שכן המלוכה ואפייה מגדירים את העם ומגבשים אותו. ובכך עוסקת השכינה. בעוד שיעקב עוסק בשלו וכל אחד מהאחים עסק בשלו , הקבה עוסק  בשלו.  כל מידה  עסקה בשלה.  האלוקים עסק בהגשמת הגזירה להורידם מצרימה, והשכינה  עסקה להביא גואל שיגאלם מהגלות. ולא רק מהגלות של מצרים אלא מכל הגלויות שלא תבאנה. ובפרשת ויחי נראה  שהשכינה בחרה  גואל – משיח – מיהודה ויוסף.  כך שבשעה שנוצרה הגלות הראשונה הונח הגרעין  למשיח בן יוסף ומשיח בן דוד