פרשת צו תשעט

מה הרים את כבודו של אהרון

 

צו את אהרון ואת בניו לאמר זאת תורת העולה היא העולה על  מוקדה (ו’ ב’) 0

צו- זרוז לשעה, לדורות ולחסרון כיס (רשי) ם

זרוז לשעה

אהרון היה נבוך, כאילו התעצל. חטא העדל בייש אות. ואמנם בפרשת ויקרא לעיל  מזכרים בני אהרון ולא אהרון עצמו. רק כאן ב”צו” מזכר אהרון  ככהן גדול ועל כך מסביר המדרש

אמר משה באר שנואה ומימיה חביבין? לאהרון אי אתה חולק כבוד בשביל בניו? א”ל הקב”ה חייך שבתפילתך אני מקרבו. ולא עוד אלא שאני עושה אותו עיקר ובניו תפילים שנאמר צו את  אהרון ואת בניו

הקב”ה חפץ להחזיר כבודו של אהרון כבראשונה. הוא מתמנה לכבן גדול והקרבנות המזכרים כאן – תורת עולה, תורת חטאת, תורת אשם, תורת מילואים ותורת שלמים, הם לא קרבנות היחיד אלא קרבנות ציבור שאהרון מקריבם בשם ישראל.

 ואכן בסוף הפרשה מסופר על הטכס המרהיב של משיחת אהרון לכהן גדול והלבשתו בבגדי מלכות של חושן ואפוד וציץ, לכבוד ולתפארת לעיני כל.  אם כן היתה התורה צריכה לפתוח את הפרשה בסיפור המשיחה הזו כדי להחזיר כבודו של אהרון. אך להפתעתנו היא פותחת דוקא בקטע יחיד ומיוחד שאין כמותו בעולם.  שכן לפי הפתיחה, התפקיד הראשון של אהרון ככהן גדול הוא

זאת תורת העלה היא העלה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד בוקר ואש התמיד תוקד בו

ולבש הכהן  מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו והרים את הדשן אשר תאכל האש את העלה על המזבח ושמו אצל המזבח

ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן אל מחוץ ל מחנה אל מקום טהור.

והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה

ובער עליה הכהן עצים בבוקר בבוקר וערך עליה העולה והקטיר עליה חלסבי השלמים. אש תמיד תוקד על ה מזבח לא תכבה

נתאר לעצמנו את הכהן הגדול בערב היום הגדול בחייו- ערב יום כיפור.  בהעיר היום בבוקר הוא יופיע לעיני המוני בית  ישראל הממלאים את העזרה והצופים בו בכוונה עצומה. כל תנועה שלו היא בעלת משמעות אדירה בעיניהם. הנה הוא מופיע בבגדי זהב ומבצע את קרבנות היום. הוא פושט את בגדיו ומחליפם בבגדי בד לבן , נכנס לבדו לקודש הקדשים ויוצא כשכל העם הרב כורע ומשחתווה לשמע השם המפורש היוצא מפי כהן גדול. היש לך מעמד נשגב ומכובד מזה בעולם?  0

אך התורה לא פותחת במעמד נשגב זה להחזיר כבודו של אהרון אלא באישון לילה לפני כן.  עומד לו הכהן הגדול בעצמו לפני המזבח באין רוה ומקריב שיירי ופסולי הקרבנות של אמש. אם ירדה עליו תנומה יזרזו אותו שליחי בית דין.  ולפני עלות השחר הוא חותה במחתה שיירי אפרמעל המזבח  ומטיחם בצד המזבח למטה.   ואז לוקח את שאר האפר בשק על שכמו, מוציא את זה מחוץ לתחום המקדש צפונה ושם שופך את האפר בעמק המיוחד לכך סמוך למקדש.

וכל זה הוא עושה בצניעות ללא רואה כי הקהל הרב יכנס למקדש רק למחרת בבוקר עם פתיחת השערים.  הכתוב אומר “מוקדה” במם קטנה המלמדת על ענווה. בדומה ל”ויקרא אל משה ” ששם האלף הקטנה מלמדת  שהקב”ה קרא למשה משום שהיה עניו מכל האדם על פני האדמה.  על אהרון, כמשה, להראות ענוות אמת כתנאי להשראת השכינה.  הקבה ואדם גאותן אינם יכולים לשהות במקום אחד

וענווה זו היא ההפף הגמור מבגדי הפאר שילבש במשך היום. ונשים לב שהענווה האמיתית הזו מתגלית רק כשהיא נעשית לא לעיני כל אלא בפרטיות. כפי שהרבי מקוצק זצ”ל דרש מתלמידיו שילמדו תורה בלילה באין רואה שלא יראו כיהירים. עד כדי כך שאנשי המקום (טומשוב)  חשדו בו ובתלמידיו שהם מבלים זמנם לריק ללא תורה

  ולכן הזרוז לשעה.הכונה לשעה- לאהרון עצמו ואולי לשעה המאוחרת בלילה

זרוז לחסרון כיס

 

 לעיל מדברת התורה על  שבועת פקדון וגזל, ללמדך שאין לבא למקדש כשידנו מלאות בגזל. הגזל הופך את הקרבן לתועבה כפי סשזועקים ישעיה ושאר נביאי ישראל

אבל יש להזהיר את הכהן שלא יחוס על חסרון כיס של ישראל כשמדובר בקרבנות, שלא יהיה במרים בת בלגה שלעגה מזח מזבח עד מתי אתה מכלה כספם של ישראל. והרצון לחשוב כך עלוללעלות על לב הכהן דוקא בלילה כשהוא שורף שיירים באין רואה. הרי כל מטרת הקרבן היא לרגד את לב הבעלים או ישראל!      .

 

זרוז לדורות

מה המסר לדורות יש כאן מרשם להקמת מקדש לכל הדורות

 .   אם העבודה שך תרומת הדשן היא גם הראשונה לעבודתו ככהן ככהן גדול, שזה עתה התמנה, הרי הכלל הוא שעצם עבודתו מחנכתו. לא בגדי הפאר, אלא שריפת השיירים והפסולים והוצאת הדשן הם שעושים אותו לכהן גדול .

 “נלך צעד נוסף: ולבש הכהן מדו בד” – ברגע שהפך לכהן גדול, הבגדים שעליו התקדשו.  לא הם המקדשים אותו אלא להפך- הוא המקדשם

ונמשיך לחקור הלאה: האפר הוא קדוש משום שהוא שרידי הקרבן שהיה קדוש.

והקרבן הוא קדוש משום שעלה על המזבח.

מדוע רשאי הכהן להעלות  פסולים? משום שהכלל הוא שהמזבח מקדש את הראוי לו.

ומאימתי נעשון הפסולים  ראויים למזבח? אומר רבי יהודה מרגע שעלו על המזבח. אבל רבי שמעון אומר מרגע שנכנסו לעזרה.  העזרה עושה את הקרבן ראוי להקרבה

ומה עושה את העזרה קדושה? אומרת הגמרא “מקומו של מזבח נקרא עזרה”.  אם קיים מזבח יש עזרה. ואם יש עזרה  היא מקדשת את הראוי למזבח אפילו אם הוא קרבן פסול.

ומה עושה את המזבח קדוש? האש הבוערת עליו. כך ביום השמיני למילואים ירדה האש משמים וקדשה את  מזבח וכל העם התחווה ברעדה וגילה.

לפי זה האש היא ראשית השרשרת. היא עושה את המזבח קדוש, והוא מקדש את העזרה, והעזרה מקדשת את הקרבנות שיהיו ראויים למזבח והקורבנות משאירות אפר שאותו מקבץ הכהן הגדול ,מטיחו אל המזבח ומוציאו למקום טהור ובכך נעשה כהן גדול.

לכן בבית שני שלא ירדה אש משמים לא היה למזבח מעמד דומה שהיה לו בבית ראשון

יוצא שהאש ןהמזבח והעזרה והקרבנות תכליתם ססוף היום להביא לכך שהכהן יבצע מצוות תרומת הדשן (שפת אמת).  זוהי  המצווה החותמת את היום ומסכמת אותו.  אמנם מצווה פעוטה היא וחסרת חשיבות וכבוד חיצוני , אבל מאחר והיא מקרינה צניעות היא החשובה והמטרת של כל מה שקדם לה. והיא זו שיכולה להפוך אדם לכהן גדול.  ואפשר גם לאמר שמאחר והמסיים מצווה מקבל את כל זכותה כאילו שעשה את כולה. כך גם תרומת הדשן מזכה את הכוהן כאילו שעשה את כל השרשרת של המצוות והקרבנות של היום מהדלקת האש עד לבוקר של יום המחר

 .

אבל לפי הרמבן הכוון הוא הפוך. המצווה העקרית בפרשתנו היא להבטיח שעל המזבח תדלק אש תמיד . הקרבנות והעצים הם עבורה שלא תכבה. אם עד כה חשבנו שמטרת האש לשרוף את הקרבנות , הנה אומר הרמבן להפך שמטרת הקרבנות היא דליקת האש.  ומשום כך חוזרת התורה שלש פעמים על הצורך באש תמיד. ואמנם חזל קבעו שלש מערכות של עצים לאש להבטיח שלא תכבה

ומאחר ואין אנו עובדי אש, יש לתהות מה פרוש האמרה הזו של הרמב”ן? ם

אם נלך בעקבות החסידות נאמר שהאש מסמלת מסירות נפש ודביקות. “תוקד בו” – בלבו. וזה רעיון נפלא. אבל חזל אמרו דבר שונה

הם אמרו: כתוב “זאת תורת העלה היא העלה על מוקדה” וכביכול התורה היא העולה ובוערת על מוקד המזבח.

נרמצווה תורה אור

וזה יסוד עצום ביהדות. אמנם הגיוני הוא להתחיל בתורה ומתוך כך לעשות מצוות, אבל דרך התורה היא לעשות  ההפך- קודם כל לקיים מצוות מעשיות, שהן בבחינת קרבנות ועצים שמהם תדלק אש התורה.  כך אדם נוטל לולב ואתרוג כמצווה ועושה, ואז שואלו לבו לטעם המצווה והוא יושב ולומד תורה. המצווה מביאה אותו ללימוד התורה.

אבל הקשר עמוק יותר.  התורה לא תבער בלב אדם ריק ממצות.  אנו רואים זאת בחכמים בעיני עצמם, שלומדים תורה כערך תרבותי ופילוסופי ואינם מקיימים מצוות.  להם התורה היא בבחינת סם מוות. אבל לאדם המלא מצוות כרמון, התורה היא סם חיים והיא תבער בלבו כאש בסנה שאינו אוכל

עתה מובן במה הגדילה כאן התורה את כבודו של אהרון.  אם משה הוא אדון התורה, אהרון הוא הנר והבסיס שעליו בוערת התורה. ומדובר לא רק בעבודת הקרבנות אלא בעבודת הלב שהיא התפילה והשירה והחזרה בתשובה והכפרה.  בלעדי תרומת אהרון- תרומת הדשן של אהרון- תורת משה לא תבער בנפש.

 אהרון  הרים את כבודו- בהרמת תרומת הדשן

ויש כאן תרשים לדורות כיצד לבנות מקדש. אם יודעים מקום המזבח אפשר לבנותו. אפר פרה אדומה שהוא בנמצא היום יכול לחטא כהנים שיהיו ראויים להקריב.  וקרבן פסח אפשר להקריב גם בטומאה שנדחית בציבור. והמזבח קובע את קדושת העזרה שמקדשת את הקרבנות. וברגע שכהן מוציא את הדשן הוא מתמנה אפילו לכהן גדול במהרה בימנו אמן