פרשת צו תשפב
מה הרים את כבודו של אהרון
צו את אהרון ואת בניו לאמר
זאת תורת העולה הי היא העולה על מוקדה
כל הלילה עד הבוקר (ו׳ א׳)
כמה שאלות:
מדוע נאמר צו?
מדוע מזכר אהרון לפני בניו בניגוד לפ׳ ויקרא שמזכרים בני אהרון?
מדוע מזכירה התורה כאן את עולת התמיד, של ציבור בעוד שבכל ס׳ ויקרא מדובר בקרבנות יחיד?
מדוע ההדגשה על תורת העולה ולא על העולה עצמה?
מדוע המם במוקדה קטנה?
מדוע מזכירה התורה ״עד הבוקר״?
הקטע עוסק בשלש מצוות: (חינוך)
להרים הדשן מעל המזבח
להדליק אש על המזבח תמיד
שלא לכבות את האש מעל המזבח
מדוע אהרון?ם
בניגוד לשאר ס׳ ויקרא, פרשתנו מכוונת לאהרון עצמו, ככהן גדול, ולכל הכ״ג אחריו, וגם לכל כהן.
אומר המדרש שאהרון נשמט מלהיות כ״ג עקב חלקו בחטא העגל, אך משה התפלל לקבה ולכן פונה הקבה לאהרון בצו:
אמר משה באר שנואה ומימיה חביבין? לאהרון אי אתה חולק כבוד בשביל בניו? א”ל הקב”ה חייך שבתפילתך אני מקרבו. ולא עוד אלא שאני עושה אותו עיקר ובניו תפילים שנאמר צו את אהרון ואת בניו
יש בפרשה דרך לאהרון לכפר או לתקן את חלקו בחטא העגל:
אם כן, מה הצו?ם
אלמלא הצו, אהרון לא היה מקבל על עצמו את תפקיד כהן גדול
והתפקיד מתחיל בלילה, עם המצווה לעלות את העולה ושיירי הקורבנות על המזבח
ֿיש כאן תיקון לאהרון
בחטא העגל עמד אהרון לפני קהל עצום, ועשה הכל כדי למצא חן בעיניהם
עתה מצווה עליו הקבה לעמוד ליד המזבח בלילה באין רואה מלבד מספר כוהנים, והוא לבוש בבגדים פשוטים של כהן רגיל, והוא שורף על המזבח שיירי קרבנות היום שעבר כולל פסולים. כלומר עובד בענווה, ולכן המם קטנה.
ויש הקבלה: בפ׳ ויקרא האלף היא קטנה להראות ענוותו של משה, ועתה המם קטנה להראות ענוותנותו של אהרון כוהן גדול
אבל הכלל הידוע אומר שבאשר ענוונותו שם כוחו. כלומר דוקא כאן באישון לילה מתגלה כוחו של אהרון, יותר. מבגדי הפאר שלובש ביום כיפור. הבה ונראה מה באמת כוחו
צו את אהרון
גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, ולכן מצווה עליו הקבה לעשות מצווה של הרמת הדשן שבאופן עקרוני כשרה גם בזר. ושפת אמת אומר מדוע גדול המצווה ועושה? כי חמצווה ועושה רשאי לברך אשר קדשנו במצוותיו, לפני הפעולה, ועל ידי הברכה הוא מעלה את הפעולה לערך עליון.
אבל רשי אומר: ״צו לזירוז מיד ולדורות ומוסיף רשב״י ״משום חסרון כיס״.
היות ואהרון נשמט, על משה היה לזרזו.
אבל יש פרוש אחר למלה זרוז: שיהא בקי בהלכות היום
ואמנם כלל בידנו שהכוהנים זריזים הם, כלומר בקיאים בהלכות המקדש והקורבנות. לפי זה כ״ג כשר חזקה עליו שידע הלכות היום, למשל יום הכפורים. אין צורך ללמדו. אך כידוע בבית שני ששמשו בו כ״ג לא כשרים חשודים כצדוקים, היו חכמי ישראל יושבים עמו כל הלילה וחוזרים עמו על הלכות היום. ומדוע השתדלו שלא ישן? למלא מה שכתוב כאן שתפקידו מתחיל מוקדם בחצות הלילה.
מדי ולדורות – גם כשאין מקדש, למשל כאשר ארשת שפתינו באה במקום הקורבנות, כלומר לעולם
ומהו החסרון גיסז? מתלבטים על כך המפרשים אך אפשר לאמר שאכן יש חסרון כיס גדול בהקפדה על כך שהמזבח ידלוק יומם ולילה. על בית הדין לספק עולות ונדבות במשך היום שיעלו על קיץ מזבח כל הלילה.
ועל כך אמרה מרים בת בלגה על המזבח בלגלוג: מזבח מזבח, עד מתי אתה מכלה כספם של ישראל! ומשום זה קנסו חכמים את משמרתה
תורת העולה
יש כאן שני כוונים
כוון אחד: תורה היוצאת מהעולה. אומר שפת אמת: אש המזבח מדליק את נר התמיד, שמפיץ אור תורה שנאמר נר מצווה תורה אור
כלומר עד כה ראינו בפרשת תצווה שמשה הכין את שמן הכתית לבדו משום חובת הלב, ואהרון כנגדו היטיב את המנורה כחובת הלב משום שהטבה כשרה בזר, ונר התמיד מפיץ אור תורה.
עתה הולכת התורה צעד אחרוה אל הבערת האש על המזבח בלילה. הקבה אומר לאהרון המצווה הקלה כביכול של הרמת הדשן והדלקת האש היא המאפשרת הדלקת נר התמיד והתורה שיתא ממנו לכל העולם. באשר ענוונותו של אהרון, שם כוחו
וכוון שני: תורת העולה הם הלכות המזבח, אומר רשי, מה יעלה ומה ירד. והכלל הוא לפי רבי יהודה שמה שעולה על המזבח לא ירד, אפילו פסולים, כי המזבח מכשיר את מה שעליו. ״המזבח מכשיר את הראוי לו״
ולפי רבי שמעון, כל מה שנכנס לעזרה כשר לעלות על המזבח
ומה מכשיר את העזרה? מקומו של המזבח נקרא עזרה״ (הרב גורן זצל הר הבית, ע׳ ח׳)
לפי זה יש לנו מרשם להתחיל עבודה במקדש:
האש על המזבח, אפילו דלוקה בידי אדם, מכשירה את המזבח לעבודתו
והדשן המוטח בצד המזבח בונה את המזבח
המזבח יוצר עזרה, וסיבבה מחנה לוייה ומחנה וישראל
הכהן הגדול ,אפילו זה שלא עבד מעולם ולא נמשח, עבודתו מחנכתו ,
ובגדי הכהן מקדשים על ידי עבודתם
דהינו הקבה אומר לאהרון המצווה הקלה שאתה עושה בלילה, הרמת הדשן והדלקת האש, היא זו שמעידה את כל המקדש
מצד אחד האש ששמר דולק משמש להדלקת הנר והפצת תורה ומצוות
ומצד שני האש מחזיקה את קדושת המקדש כולו
ועתה אנו מבינים מהו המרשם לדורות שאומר רשי
מהי העולה?0
אומר רשבי העולה מכפרת על העולה על הלב, כלומר על מחשבות הלב
כפי שהרמת הדשן מנקה את המזבח, כך העולה מנקה את הלב
ניקוי הלב קודם לעולת הבוקר, לתפילת שחרית
עד כה למדנו מפרשת פקודי להכנס למקדש בפסוקי דזמרה כאדם הסופר מעות, עם ברכת ברוך שאמר של טו ברכות, וישתבח של טו שבחים וטו שיר המעלות כהכנה לק״ש וברכותיה וטו שבחים באמת ויציב ולאחריהם תפילת שמונה עשרה התכופה לגאולה כפי שויקרא תכופה לשמות, עתה למדנו שיש לנקות הלב לפני הכל. איך? על ידי אמירת קורבנות לפני שחרית , להכניע לבנו
אכן מרשם מייד ולדורות
אהרון מקבל כאן את המפתח להכין את הלב לקבל בו את השכינה. . לא רק בשני בתי המקדש שנאמר בהם ושכנתי, אלא גם במקדש השלישי שנאמר בתוכם בלבם
ולבש הכהן מדו בד
לכסות ערוותו, אומר רבנו בחיי. אכן אין לעמוד לפני הקבה בתפילה אלא מתוך צניעות וקדושה
ומכאן הטלית. בטלית שלנו יש שני מרכיבים: האחד הוא טליתו של שם שכיסה ערוות אביו ואפילו את פיו, כפי שאומר המדרש. והשני הוא מצוות ציצית במקרה שהטלית יש בה ארבע כנפות
לא רק בענווה עומד הכהן אלא גם בצניעות
כנסת ישראל
אוה״ח הקדוש לוקח זאת למימד לאומי הסטורי. האש הבוערת בלילה שהוא הגלות האחרונה תביא אותנו לאיילת השחר שהיא הגאולה בבוקר. אוה״ח כתב זאת בשנת 1747, כך הוא מציין בעצמו ומתאר את סבלות דורו והשאיפה לגאולה
ואמנם היה זה דורו של הבעשט שהיה ספוג בשאיפה לגאולה. לפי עמנואל ריקי, חשובי הקץ הראו על שנת 1777 כשנת בואו של המשיח. החישוב עורר גל של עליות חסידים לארץ בתנאים קשים מנשר. הרבה נשדדו ונהרגו דברך הקשה או שטבעו בים השחור, וגם אלא שהגיעו לירושלים פגשו שן במגפת דבר ומתו.
בפסח 1777 התברר לכל שהמשיח לא בא. בין המחכים המאוכזבים היתה קבוצה רטנה של תלמידים צעירים סביב הרב יחיאל מיכל מזלוביץ . ביניהם שמות כמו החוזה מלובלין, אלימלך מליזאנס, ישראל מרוזין ונחום מצרנוביל, ויתכן שגם בעל התניא. רוב התלמידים עזבו את הרב ונפוצו לכל רוח באכזבה, וקרנו של הרב בקהילה ירדה והוא גלש לעוני מרוד וגן חלה את חוליו האחרון. לפני חג השבועות של אותה שנה אמר לתלמידיו המסורים שהוא עומד לדרוש בפניהם ביום השני של החג. ואמנם לאחר יומיים יש תפילות נאספו התלמידים לשמוע את דרשת רבם. הוא בחר בשבועות כיום השנה לפטירת דוד המלך ופטירת הבעש״ט.
ובדרשתו האחרונה מסר הרב לתלמידו מסר ששינה את ההסטוריה של היהדות על פניה. הרב אמר שמאחר ולא זכינו לביאת המשיח, הדור צמא למנהיגות של צדיק שיקח על עצמו לקבל תפילות ישראל ולשלחם לירושלים שם יעלו למעלה. העולם, כלומר הציבור, זקוק לצדיקים, והשאר אכן היא הסטוריה.
הקבוצה הקטנה הזאת של תלמידים ורבם שאש התורה בערה בלבם הדליקה מדורה ענקית בעולם ששינתה את היהדות. ואומר שפת אמת שיש כאן הבטחה ששלהבת – קטנה שתהיה – בוערת בכל לב יהודי ועל הכהן, כלומר כל ישראלי שעובד את השם – להעלותה למדורה שתבער כל ליל הגלות עד הבוקר של הגאולה, היש לאהרון כבוד יותר מזה? אמן כן יהיה רצון