פקודי
כיצד נבנה משכן בלבנו לאורך ימים
אלה פקודי המשכן משכן העדת אשר פוקד בידי משה
כפי שראינו בויקהל, משה הכריז על הקמת המשכן ל מ ח ר ת יום הכיפורים כשהקב”ה בישר לו “סלחתי”. שהרי מטרת המשכן היא שהאדם יחזור בתשובה – כמו ביום כיפור- ורק אז יזכה לסליחה “במשכן”.
כי עלינו לדייק- מי הוא הסולח? מידת הדין הפועלת לפי הצדק המחלט אינה “סולחת”. להפך- היא דורשת “עין תחת עין, שן תחת שן” ככתוב, ללא חסד ורחמים. שהרי החוק הזה נכתב ב”אצבע אלוקים”.
המידה הסולחת לנו היא מידת החסד והרחמים והסליחה ששמה הויה. היא זו השוכנת במשכן כ”שכינה”. המשכן בהגדרתו וכשמו הוא מקום השראת השכינה בעולמו של האלוקים. אך מטרתה האמיתית היא לשכון בלבנו, כפי שנאמר “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”. ורק בינתיים- כויתור על חטא העגל של הגשמה- היא תשכון במקדש ומשם ללבנו. יבא יום ולא נצטרך למקדש של אבן וקרשים משום שלבנו יהא כשר וראוי להשראת השכינה בו כפי שהיא חפצה
ואפילו אם תאמר כרמב”ם שהמצווה להקים מקדש על הקרקע היא לעולם- גם בזמן הזה לפני בא המשיח- מדובר בבית ה מ ו כ ן להקריב בו, בלשונו המדויקת, לא שיקריבו בו ממש. שכן המקדש האמיתי הוא אך ורק בלבנו
מדוע יש צורך בהשראת השכינה? כי בלעדיה אין לצפות לסליחה מבית דין של מעלה. לכן חובה עלינו לדאוג לכך שהשכינה אכן תכנס ללבנו ותשרה את רוחה בנו. כי לשכינה אין מקום אחר בעולם לשכון בו אלא בלבנו. אין יצור אחר בעולם המוסוגל להבין רחמים וחסד מהם. כך שאם חלילה היא תברח מאתנו בצער כמו במבול, או בגועל נפש או בכעס כמו בסדום, אזי נחשף למידת הדין הקשה שתשפוט אותנו ואת כל העולם ללא רחמים.
כיצד איפא נשמור על השכינה שלא תעלם לה חזרה לשבת הנצחית שממנה באה? לשם זאת נכתבה פרשת פקודי. משה מדריך אותנו כאן כיצד לקבל את השכינה ולשמור עליה שלא תברח. ויש לדייק כי בפרשת פקודי הוא מדבר לא על הקרבנות או התפילה עצמה, אלא על עניין ה ק מ ת המשכן קודם נקים משכן בלבנו ואז נקריב בו כלומר נעמוד בתפילה
מה פוקד עלינו משה? כדי לזכות להשראת השכינה בלבנו עלינו קודם כל לנקותו כלומר לעמוד בתשובה. אמנם הוא הכריז על הקמת המשכן ל א ח ר יום הכיפורים, לאחר שנאמר סלחתי, אבל מכאן והלאה הסדר הפוך- קודם נקים משכן בלבנו ונחזור בתשובה ואו אז נזכה להשראת השכינה, והיא תאמר סלחתי
ןלכן בסיום הקמת המשכן פקד משה וספר ומנה את הכסף המובא למשכן. ולפי חז”ל הוא פקד ומנה וביקר לא רק את חשבון הכסף אלא גם את חשבון הנפש של המביאים . כיצד השיגו את הכסף שתרמו? מיהם התורמים? וכך גם בראש השנה, יום בריאת העולם, שבו יושב הקב”ה על כסא דין ומונה וסופר את כל יצורי עולמים ודן את דינם לשנה הבאה. עצם הספירה היא מעשה דין משום שהסופר מושיט אצבעו אל היחיד הנספר ומעריך אותו ומוסיף אותו לכלל הנספרים.
דהיינו לאחר הקמת המשכן נחזור בתשובה. והדגש בפשרשתנו הוא על השלב הראשון של הקמת המשכן- עלי אדמות או בלבנו.
מי יאריך ימים בהסטוריה – המשכן עלי אדמות או זה שבלבנו? ס.
רומז לנו משה, שהמשכן הפיזי של קרשים ואבנים הוא זמני. שכן לכמה מקדשים הוא סופר ומונה בפרשה? הפסוק “אלה פקודי המשכן, משכן העדת” מרמז על ארבע “תקופות” שהן (לפי רבנו בחיי ואחרים)ס
ס “משכן” שהוא בגימטריה 410 מספר השנים שמקדש שלמה עמד
ס “המשכן” בגמטריה 415 שהם מספר השנים שמקדש שני עמד (420) פחות חמשה דברים שחסרו בו.
ס “העדת” בגמטריה 479 שהם מספר שנות משכן משה
ס ו”ע-דת” הם 70 שנה של “דת שושן הבירה” שהן מספר השנים בין מקדש ראשון ושני.
ואכן השראת השכינה פוחתת בשרשרת המקדשים . השכינה שרתה בשווה במשכן משה ובמקדש שלמה שכן משכן משה התמזג עם משכן שלמה. אבל במקדש שני חסרו כבר חמישה דברים וכולם מצד השכינה: (א) אורים ותומים (ב) ארון ולוחות (ג) חושן שמוסר הוראה לישראל (ד) אש משמים הבוערת במזבח תמיד (ה) רוח הקודש הדוברת מבין הכרובים. ולכן קדושת בית שני נחשבה פחותה מזן של בית ראשון ורק במקצת גדולה היתה מזו של בית כנסת (משום שהשכינה כביכול לא עזבה את מקום אבן השתיה) ס.
ואם תוקף שכינתה ירד בבית שני, משום שחסרו בו משה הדברים, היא הלכה וגדלה בלב ישראל . לזאת כוונו אנשי כנסת הגדולה בתחילת בית שני שרצו “להחזיר את הגדולה ליושנה” כלומר להחזיר את השכינה לעולם- הפיזי במקדש ובלבנו.
והם הלכו בעקבות משה ש”פקד” בפרשתנו לא מפי השכינה אלא כראש הסנהדרין – המפלא שבדור – ובכך פתח פתח לכל הדורות שילכו בעקבותיו.
הם הבינו שכדי להחזיר שכינתו לציון עלינו גם לבנות מקדש שני וגם להקים משכן בלבנ- לדורות. וזאת עשו בדרך הבאה:
ראשית הם קבעו ל ב נ ו ת את מקדש שני על פי הפרשה.
כנגד “טו” אדני הנחושת שאותם שכח משה במפקד ואחר כך נזכר, תקנו 15 מעלות לשער ניקנור ועליהם עומדים הלויים ושרים 15 שירי המעלות. כך שאדם מישראל נכנס בבוקרו של יום לעזרה ופוסע בה תוך שמיעת שירת הלויים השרה פסוקי תהילות דוד. כשהוא מגיע לשער משמיע הכרוז כי עלה השחר מעל חברון- עיר המלוכה הראשון של דוד – ואז הפוסעים מקבלים עליהם עול מלכות הויה אלוקים באהבה. את ה”שמע” מלווה ברכת אמת ויציב שבה 15 שבחים. ואז נפתחות הדלתות ונקרב התמיד כשישראל מביטים ביראה ופחד כפי שאומר הרמב”ם. וכלפי התמיד תקנו לומר את תפילת העמידה של “יח” כנגד “יח” פעמים שהתורה חוזרת כאן ואומרת כי “משה וישראל עשו ככל אשר צווה אותם השם.”
אם את המספר יח שאבו מהפרשה, הרי את תוכן תפילת העמידה לקחו אנשי כנסת הגדולה מפרשת התשובה בניצבים – מלה במלה. כך שלב האדם יהיה מ ו כ ן להשראת השכינה – כמו שבנית המקדש בימינו היא רק שהבית יהיה מ ו כ ן להקריב בו.
ויתר על כן- תקנו שהאדם מישראל יחזור על תפילת י”ח פעמיים ביום – כלפי “לו” פעמים שנאמר “עשייה” מהפסוק “ועשו לי מקדש” עד סוף הספר. והרי העולם עומד בזכות “לו” צדיקים
ובנוסף, דאגו אנשי כנסת הגדולה בחכמתם לכל שאדם מישראל שיקים משכן בלבו לשכינה בכל מקום שיגור בו. לשם כך עליו לחוות את הכניסה למקדש מדי בוקר.
כך- במשך בית שני- התקבל המנהג להקים בתי כנסת בדמות העזרה. שני שערים בחזית המזכירים את עמודי שער ניקנור, ובינהם שתי דלתות של עץ כדוגמת דלתות השער, ולפניהם תקנו מספר מעלות המזכירות את 15 מעלות הלויים. רק לאחר מכן הוסיפו גם ספרי תורה לארון מאחורי השערים .
אבל עיקר תקנתם היתה על הקמת המשכן בלב המתפלל. עטוף בציצית ותפילין הוא פוסע בדמיונו בעזרה אל מול הקודש. ראשית הוא אומר פסוקי דזמרה משירת הלווים המלווה את עולי הרגל בדרכים ובעזרה. את פסוקי הזמרה הוא פותח ב- 15 ברכות ש”בברוך שאמר” ומסיימם ב- 15 ברכות שבישתבח. ובנסוף לשמע ותפילת העמידה תקנו לומר מאה ברכות כל יום כמספר “מאת האדנים למאה כיכר”. ם
ודבר נוסף למדו אנשי כנסת הגדולה ממשה בפרשתנו. שהרי במשך שבעה ימי המילואים הקים משה את המשכן ופרקו מדי יום ביומו, כשהוא וכל ישראל מצפים להשראת השכינה. ורק ביום השמיני –בראש חודש ניסן- ירדה האש משמים ונכנסה השכינה לשכון במשכן כפי שכתוב להלן בפרשה
ויהי בחדש הרא שון בשנה השנית הוקם המשכן
ויכס הענן את אוהל מועד וכבוד הויה מלא את המשכן (מ’ לד) 0
ומכן למדו אנשי כנסת הגדולה שיש להקים גם את המשכן שבלב מדי יום ביומו כל יום מחדש- פעמיים ביום לפחות. ואם נחזור על כך שבעה ימים נזכה שביום השמיני תכנס בלבנו
מדוע מדי יום ביומו? כי השכינה היא כה עדינה שאין היא רוצה למלוך בעולמנו ולשפוט אותנו עם מידת הדין בבית הדין של מעלה. אם לא נבקש ונתחננן לפניה שתשאר, אם ללא נראה לה אהבה, הייא תפרח חזרה לשבת הנצחית.
הפסוק אומר שבראש חודש ניסן (יום השמיני למילואים) מילא כבוד הויה את המשכן. מהו כבוד הויה? לכך פרושים שונים אך רבנו בחיי מאיר את העניין יפה. “כבוד הויה הוא האלוקים” כלומר מידת הדין.
ובמחי קולמוס צייר הרב את היחס בין האלוקים להויה. מידת הדין היא כבוד הויה. משום שהויה מתגלית כמידת חסד ורחמים וסליחה דוקא מול מידת דין חזקה. שכן היא גוברת עליה.
סוד קיום העולם הוא שהבורא האין סופי ללא שם ותפיסה החליט לברא את העולם כאשר הוא יושב על כיסא דין – כאלוקים. ורק אז חדר לעולמנו כהויה שהתגלתה כמידת חסד ורחמים וסליחה.
ללא האלוקים בעולם הזה אין משמעות להויה בעולמנו. לכן האלוקים הוא כבוד הויה.
.
הבה ונחזור לסיפור הבריאה כי הפרשה בסגנונה מחזירה אותנו לשם. משה חפץ שעם הקמת המשכן נחזור ונברר לעצמנו את הדרך שבה נכנסת הויה לעולמנו.
מהו הסיגנון המזכיר את בראשית? כמה נקודות:
ס “ותכל כל עבודת משכן אהל מועד” (לט: לב) כנגד “ויכולו השמים והארץ”. ס
ס “ויכל משה את המלאכה” (לט: לג) כנגד “ויכל אלוקים ביום השביעי את מלאכתו”. ס
וכן: “וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה ככל אשר צווה ה’ כן עשו ויברך אותם משה” – כנגד “וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. ויברך אלוקים את היום השביעי” ס
ולכן אומרים חזל שמלאכת הקמת המשכן סיימה את מלאכת הבריאה. ורמז נוסף לכך הוא שפרשת השבת בבראשית מסיימת “אשר ברא אלוקים ל ע ש ו ת ” – והכוונה “לעשות את המשכן” (מדרש) שעליה חוזרת התורה כאן ל”ו פעמים
ונשים לב למונח “עשייה” שהוא השלב האחרון ל”בריאה” ו”יצירה”. ה”בריאה” היא התכנון הכללי וה”יצירה” היא התכנון לפרטיו, וה”עשיה” היא ביצוע התכנית עלי אדמות במציאות. ולכן “עשיית” המשכן היא הביצוע של מה שתוכננן באופן כלכלי ופרטי לפני כן בפרשת הבריאה.
וסיפור הבריאה בבראשית אומר כי במשך זמן רב- ששת הימים שהם 13 מליארד שנה לפי הקבלה (רבי אברהם אבולעפיה) – ברא האלוקים, מידת הדין, את העולם כשהוא “לבדו ימלוך נורא”. כך ברא את העולם בלי שנמלך או שהתיעץ עם מישהוא. ותחת הנהגתו התקדם העולם מיום ליום –עד לבריאת האדם. תאור ששת הימים ממש חופף בדיוק רב את המידע שהמדע המודרני מספק לנו ואין כאן המקום להרחיב . משה רבנו הוא אמין ביותר.
ובמשך כל התקופה הארוכה הזו – ששת הימים- העולם היה נשלט בידי מידת הדין הקשה שפעלה לפי הצדק המחלט לללא רחמים. ותחת השגחתה, חיה יכולה לאכול חיה אחרת משום שהיא עצמה תיאכל. חיה יכולה לגרום כאב משום שהיא עצמה תסבול כאב. בדרך זו בנויות כל חיות הטבע ללא ידיעה רחמים מהם
אבל לפני בריאת האדם ידע האלוקים שיצור בעל בחירה חפשית ויצרים עזים כמו האדם חזקה עליו שלא יעמוד בדין. ולכן החליט האלוקים לתת לאדם סיכוי לעמוד במשפט – בכך שמידת רחמים תתוסף לבית הדין של מעלה. רק אז יהיה לאדם סיכוי לזכות בדין
אבל מידת הרחמים – הויה- אינה שוכנת מטבעה בעולמו של האלוקים. היא שוכנת בשבת שלעתיד לבא, כלומר ביום הבריאה הבא. שם היא ממלאת את העולם באהבה וקדושה ועונג אין סופי. השבת אינה יום חדש או קומה חדשה בעולם אלא מציאות חדשה שתרד ותקיף את העולם כולו, את הבניין כולו. כפי שנאמר וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד.
ואז, ביום השישי לפני השבת, פנה האלוקים – מידת דין- ל”מידת הרחמים” הויה השוכנת בשבת הנצחית, וביקש ממנה להצטרף אליו ולמשול בעולמו (רשי). כלומר להצטרף לבית הדין החדש של מעלה שיהיה מורכב מהויה אלוקים. בבית דין זה יהיה לאדם סיכוי לצאת זכאי
והיא- הויה- נכנסה לעולמנו מהיום השביעי ובחנה אותו – ככלה הנכנסת לבית בעלה בפעם הראשונה. האם תוכל לשכון שם? ס
היא נכנסה כקרן אור, כיונה צנועה, או ככרוב יפה.
הנה היא בראשי תיבות בכתוב: “י-יום ה-שישי ו- יכולו ה-שמים”
החלק השני של השם “י-ה” חודר ליום השישי מהשבת, והוא מיצג את השכינה. החלק הראשון של “וה” עדין בשבת. השם במלואו מגשר בין שישי לשבת. “י-ה” היא התוספת מהשבת ליום השישי. הוא החלק האלוקי שתחת ממשלתו אנו חיים כיום. הוא המכוון את תנועת העולם לכוון השבת. אם ננתק את הקשר בין “יה” ל “וה” העולם לא יתקדם אלא ילך לאיבוד.
מידת הויה בשבת מיצגת אהבה ללא גבול. אבל כשהיא חודרת לעולמנו כקרן אור, היא מתפצלת דרך הפריזמה של העולם ומופיעה כמידות של חסד, רחמים וסליחה. בשבת עצמה אין למידות הללו מובן שכן שם בשבת האלוקים שובת ואים שם בריאה חדשה, דין או סבל או חטא. אין מיתה ואין לידה. חזל אמרו לכן שמוטב לחיות במעבר בין שייש לשבת, בעולמנו. אך כשהויה חודרת לעולמנו, קרן האור מקבל מובן של חסד רחמים וסליחה שהן נמידות הנוגדות את מידת הדין של צדק אבסלוטי שבה הולך האלוקים.
וכשהיא חדרה לעולמנו בפעם הראשונה והשקיפה לעולמנו, לא מצאה בו מקום מנוח להניח כף רגלה או את כנפה. שהרי אין בעולמנו יצור שיכול לדעת רחמים מהם. מאחר וכל היצורים שנבראו לפני האדם נבראו רק על ידי מידת הדין “לבדו ימלוך נורא.” כיצד איפא תמלוך הויה – השכינה- בעולמנו, צד בצד האלוקים? כיצד תשתתף בבית הדין החדש של מעלה ותגן על האדם – אם אין הוא מסוגל להבינה? ס
שכן בשבת – בעולמה- אין הויה דורשת מאומה מיצור כלשהוא. היא מלאה אהבה ללא גבול. אבל כשהיא נכנסת לעולמנו היא מתאימה עצמה למשול “צד בצד” האלוקים, כהויה אלוקים. כמו שהוא שינה את ממשלתו שמשל במשך ששת הימים וירד מכסאו ונמלך כמלך הנמלך בענווה, והוא עשה זאת כדי להמלך בה שכן היא אוהבת ענווה, כך גם היא שינתה דרכיה של אהבה ללא גבול והתאימה עצמה אליו- כחתן וכלה המתאימים עצמם זה לזו, שנאמר ויכולו מלשון כלה.
ומשום כך גם להויה דרישות מהאדם כדי שימצא חן בעיניה ותשכון בלבו אז תגן עליו. והצפיות שלה מהאדם שונות מאלו של האלוקים. בעוד שהוא דורש מהאדם לשמור חוקים ומצוות,דורשת היא מהאדם – בנוסף לזה- לעשות רצונה ולהיות בעל חסד, רחמים וסליחה, כדי שימצא חן בעיניה. וכך למשל עשה נח וניצל.
להויה אין מקום בעולם. ולכן אמר לה האלוקים – “נעשה אדם בצלמנו וכדמותנו”. אני אחרוט חדר בלבו שיוכל להבינך ובו תוכלי להכנס – אם האדם יזמין אותך- ובו תוכלי לשכון. האדם יהיה היצור היחידי שבו יהיה החדר הזה . ואכן כתוב לאחר מכן שהאלוקים “ברא את האדם בצלמו”. למרות שדיבר בלשון רבים, ברא בלשון יחיד. כיצד? שכן אין האלוקים בורא יצור כלהוא בצלם הויה, אלא הוא נותן לאדם את כל הכשרונות להיות כצלם אלוקים ובאותו הזמן מכין בלבו חדר המסוגל להבין ולקלוט ולהנות מהויה.
והדבר תלוי לגמרי באדם. כאשר אמר האלוקים “נעשה אדם בצלמנו וכדמותנו” לאיזה דמות וצלם התכוון? הרי אין לו דמות וצלם. אלא – אומר רשי- היה על דמיונו צלם ודמות של אדם אידיאלי שלפיה יהיה על האדם להתפתח. האלוקים יבנה אדם ויתן לו את הכשרוות, אך יהיה זה על האדם למלא את לבו בשכינה ולהיות טוב מאד. וזה תהליך ארוך של למידהץ של התבגרות. שכן יצר לב האדם רע מנעוריו ואין השכינה יכולה להכנס לשם אלא אם כן יהיה האדם בוגר מספיק לקבלה.
ורק כשתכנס השכינה ללבנו היא תביא לברכה במעשה ידינו כפי שבירך אותם משה.