פרשת תצווה תשעט 2019

 

נר נשמה  למשה

 

ואתה תצווה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך

בפרשת תרומה נאמר ועשו לי    מקדש ושכנתי בתוכם שזו מצוות עשה להקים מקדש. כמה מקדשים? ושכן-תי  רמז למקדש ראשון שעמד 410 שנה, שני-תכ רמז למקדש שני שעמד תכ שנים.  כמובן שבימי משה ויהושוע  אי אפשר היה לקרא את מספר השנים המרומז בפסוק רק  אנו בדיעבד במבט אחורה  מבינים זאת. ויש כאן נבואה ששני המקדשים לא יעמדולעולם. אם כך מה לאחר מכן? האם המצווה  נעלמה? אלא שהכתוב עצמו ממשיך ואומר “בתוכם” כלומר בלבם, ששם המשכן האמיתי, שם רוצה השכינה לשכון.

ובמובן זה המקדש היא השלמה של בריאת העולם. כי האדם נברא בשיתוף של  מדת הדין (אלוקים) ורחמים (הויה) כשאלוקים אמר נעשה אדם בצלמנו וכדמותנו.  אין למידת הרחמים מקום בעולם להשכין שכינתה אלא בלב האדם כי אין יצור  אחר המסוגל- אפילו אם יתפתח ויהיה לו שכל- לתפוס חמלה וסליחה  וחסד. הרי כל היצורים נבראו על ידי מדת הדין בלבד.  ואלוקים אינו עושה את האדם  מלא חמלה מלידה. אלוקים בורא חדר בלב האדם מוכן לקבל את השכינה.  אבל הדבר תלוי בא דם בלבד. הוא חייב לזהות את הויה, להזמינה ללבו ולהמליכה עליו מרצונו. אחרת היא תברח לה כיונה פצועה לעולמה- לשבת הנצחית שמשם באה לפי ספור מעשי בראשית. המצווה להקים מקדש להוויה בלבנו הוא לכן המשך והשלמה של  סיפור הבריאה בבראשי.

כלומר המלים ועשו לי מקדש ושכנתי בלבם הם מצוות עשה לבנות בית מוכן להשם (רמבם)- בלבנו. זו איננה מידת חסידות אלא קיום מצוות עשה למהדרין.  כיצד נקימנה? חזל כבר מצאו הדרך-

להקים מקדש מעט כלומר בית כנסת שבו יחווה המתפלל את הכניסה והתפילה במקדש. לכן אנו בונים את בית הכנסת עם שני עמודים ודלת ומדרגות מקדימה- כפי שהיה שער נקנור במקדש- ושני יציעי נשים משני הצדדים. ובחמה באמצע ששם היו קורא ים בספר התורה שכתב עזרא.

וכן אנו ממלאים את תוכן התפילה כפי שהיה במקדש. פותחים בפסוקי דזמרה ששרה מקהלת הלווים שלותה את המתפלים הנכנסים לעזרה. ואז כשעולה השחר אנו מקבלים עול  מלכות שמים בקריאת שמע וברכותיה, ואז כשנפתחו שערי ניקנור והועלה התמיד אנו עומדים הבתפילת שמונה עשרה שהחליפה אותה.

כלומר באין מקדש- כשמיצינו את שני המקדשים המרומזים בפסוק, אנו מקימים את שארית המצווה להקים מקדש בתוכנו, בלבנו, שהיא עיקר המצווה. שכן אין המקדשים אלא ויתור לישראל על חטא הההגשמה שבעגל הזהב.  עתהמצהשאנושות כולה התקדמה נשארה המצווה האמיתית שהיא מהבריאה- לתת למידת הרחמים משכן בלבנו.

ועתה בפרשת תצווה הסיפור ממשיך.. מטרת המשכן היא להאיר את לבנו ומשם את העולם.  שמן כתית- רמז נוסף לשני המקדשים. האחד יעמד כת שנה והראשון כי שנה.  הם יחרבו – כתית. מה ישאר? “להאיר”. מטרתו האמיתי של המשכן היא להדליק נרות שיאירו את הלב ואת העולם. שכן חלונות המקדש היו צרים מבפנים ורחבים כלפי חוץ להפיץ את האור.

ואם אין משכן של  ממש, עדיין בוער הנר- באהבה בלבנו.  מטרת המשכן היא לרגש את לבנו לבעור באהבה לקבה (לשכינה) שאלמלא האהבה היתה עפה לה חזרה לעולמה ונעלמת מעולמנו.

במובן זה פרשת תצווה היא השלמה של תרומה. שם נאמר ושכנתי בתוכם. וכאן אנו עוסקים במה שיחזיק אותה כאן והיא האהבה הבוערת בנשמתנו אליה.

ואתה תצווה- והנה דבר מפלא: הפרשה חסרה בשמו המפורש של משה.  ואין פרשה דומה בכל התורה.  וחזל קבעו לקראה בשבוע הראשון של אדר כזכר לנשמת משה שנולד ונפטר בז’ באדר.  חסרונו בעולם מתבטא בחסרונו בפרשה.  ויש אומרים שקוים כאן מה שמשה אמר להלן “מחני נא מספרך”.

כלומר בפרשה הזו נסוג כאילו שמו של משה אחורנית ולעומתו עולה שמו של  אהרון שמזכר שבע פעמים. אבל משה משאיר לנו מסר מיוחד לזכרו- ויקחו לך, לשמך, לזכרך.

 והמסר שמשה משאיר לזכרו בא בשרשרת

א) צו  את ישראל

 ב) ויקחו אליך שמן זית

 ג) כתית למאור

 ד) אהרון יטיב בו את הנרות – חמשה נרות לפני התמיד, שתי נירות לאחריו, לרגש את ישראל

ה) אהרון ידליק את הנרות  כך שיעלו מעליהם

  המטרה היא לרגש את ישראל על ידי הנרות. וכשאין נרות של ממש – לרגש את ישראל שנשמתם תדתלק באהבה. אבל הנירות מתחילות  באסיפת הזיתים וכתיתתם. המצווה מתרייג היא על אהרון להיטיב את הנירות\ והכנת השמן היא בגדר  הכנת מכשיר מצווה. והכתיתה לדק היא מכשיר למכשיר מצווה. מעמד רחוק אחורנית מהמצווה עצמה.. וזה- הכנת מכשיר למכשיר  מצווה, הוא חלקו של משה.

בטכס הדלקת המשואות ביום העצמאות, למשל, ירגיש  כל  מכובד את הכבוד בזה שהוא מדליק את המשואה. לא יעלה על דעת מישהוא להרגיש כבוד בהכנת המשואה מאחור בחדרי חדרים. אבל משה רבנו העניו מכל אדם מרגיש מכובד דוקא בשבתו מאחור עם כמות גדולה של זיתים שעליו לכתתם דק עבור אחיו

וכיצד יצווה משה להביא  לו את הזיתים? לא מפי השם כתרייג מצוות,  ולא כהלכה למשה מסיני, ולא כראש הסנהדרין כמצווה מדרבנן, ולא כמלך ישראל. הוא צווה להם עלידי הדגמה אישית.. חזל אומרים שמשה  ישב וכתת את הזיתים לעיני הסנהדרין ובזה ריגשם. הם סיפרו זאת לנשיאי השבטים ואלו ספרו לעם כולו וריגשוהו כך שכל  אדם מישראל נדב זיתים למשה. הם עשו זאת “לא כמצווה, לא כרשות אלא מחובת הלב”.  וזה מה שהשכינה מצפה מהאדם- שיעשה את עבודתה מאהבה ומחובת הלב..

ובכך פתח משה קטיוגוריה חדשה של מצוות שנעשות לא כמצווה מתרייג, ולא מתוך רשות שאם ירצה יעשה ואם לא ירצה לא יעשה, אלא  מתוך חובת הלב.

ויש קבוצה של מצוות כאלו. בעל הטורים מזכיר כאן הדלקת נירות של שבת. אכן, אומר הרמבם, שהדלקת הנר של שבת היא אינה מצווה שירדוף אחירה, ואינה רשות שא ם ירצה יעשה, אלא  חובת הלב.

וכך גם אשה נשאת לא  כמצווה (שאין עליה המצווה של פרו ורבו) ולא כרשות אלא כחובת הלב

וברכת חתנים אף היא בגדר דומה של חובת הלב, שמישהוא  מהקהל הנוכח יברך את הכלה והחתן

מדוע תוצווה? משום זרוז וחסרון כיס. משה מלמד את ישראל שלא להמעיט בהכנת מכשיר למכשיר  מצווה  אפילו שהמחיר  הכלכלי יהיה כבד, כפי שכתוב ו אהבת ת השם אלוקיך בכל נפשך ובכל מאודך, בכל מה שיש ברשותך.

והשמן הוא זך.  האהבה תהא זכה ומכוונת להשם ולא לאליל ישן או חדש.  אם נזכור את משה, חזקה עלינו שלא  נלך לאיבוד ולא ניפול בפח של אהבות א סורות

   לאחר שיכין את השמן הזך יכנס א הרון לתפקידו לרגש את ישראל. ויש סימטריה.  משה כותת את השמן יג פעמים, והתמיד נעשה על יד יג כהנים (ה”אחד” בגמטריה יג).  וא ם הטבת הנירות היא  מצווה, הרי הדלקתם על יד הכהן היא חובת הלב  משום שהיא כשירה בזר.  והתמיד מחלף בשמונה עשרה שנאמר “הכבש האחד” – האחד גמטריה יח.

בסיכום- ישראל מרוגשים על ידי הכהן. הנירות,  הבגדים המפוארים חכבוד ולתפארת, הזהב, המקדש עצמו הקרבנות ושירת הלויים. כל זה חזקה שילבו את אש הא האהבה בלב ישראל .

אבל מאחורי כל זה יושב משה וכותת את הזיתים מעצמו מתוך אהבתו לקבה. ולכן ישראל יודעים שגם כאשר  איןבניין עומד, יש בניין בלב ושם בוערת  אש ה אהבה לקבה שמאירה לעולם, ואש זו היא נר הזכרון לנשמת משה רבנו עליו השלום, זכרו יגן עלינו

ויש מוסיפים כאן את כבוד ישראל שמטבעם מתנים לרגוש על ידי משה. ויש אפילו שאומרים שיראל מרגשים את משה שאכן יכתות את הזיתים לעיניהם. הוא ידוע שהם מצפים זאת ממנו

כפי שנאמר בסיני- לאחר שחנה העם בתחתית ההר, עלה משה אל האלוקים. הקהל  עושה את הצדיק.