הרב דר צבי אבינר

תשפב

 תצווה: נר נשמה למשה

 

 

ואתה תצווה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור

להעלות לפני נר תמיד

באוהל מועד מחוץ לפרוכת יערוך אותו אהרון ובניו

מבוקר ועד ערב לפני הויה חוקת עולם מאת בני ישראל

נדון קודם במשה ולאחריו באהרון

 

 משה – לא כמצווה ולא כרשות אלא מחובת הלב

 

כידוע שמו של משה חסר בפרשה כפי שמציין בעל הטורים מאחר ולאחר חטא העגל אמר משה מחני נא מספרך.

ויש  אומרים ששמו חסר לכבודו של אהרון שהחליף אותו ככ״ג כפי  שמסופר בפרשת שמיני. ואכן שם אהרון חוזר שבע פעמים בפרשתנו לעומת שמו של משה שחסר

 ויש אומרים בשם הגר״א ששמו חסר מאחר  והוא נפטר בז׳ באדר.  וזו הסיבה שאנו מקפידים לקרא את הפרשה בשבוע שבו חל ז׳ באדר.

. אם כן ״אתה תצווה״ מתפרש כצוואה כפי שאומר  המדרש. לפנינו המסר הגדול שמשה החליט מרצונו להשאיר לנו לשעה ולדורות, כפי שממשיך אומר המדרש. מכל התורה ,. מהו  המסר הגדול הזה? ומדוע בחר דוקא בשמן המנורה?0

 

מתי נאמרה הפרשה למשה על ההר?ם

היות וכאן מזכר אהרון ככ״ג שבע פעמים, הרי שמן ההכרח הוא שנאמרה לאחר חטא העגל כי עד אז היו הבכורות משמשים.  ואכן לפנינו תמיכה בשיטת רשי והרמב״ם בניגוד לרמב״ן שראינו לעיל בפ׳ תרומה.  והמשכן וההקרבה בו היא מעין ויתור לישראל  על כך שאינם מוכנים לתורה רוחנית בעלמא.

 

 ומתי נאמרה לישראל?ם

0 אין חולק שנאמרה למחרת יום הכיפורים הראשון כאשר משה ירד מההר ובישר לישראל ״סלחתי כדבריך״

וליתר דיוק: מאחר ולפי המסורת חל יום כיפור הראשון בחמישי בשבוע, הרי שמשה  הקהיל את ישראל למחרת – כפי שאומר רשי בפרשת ויקהל.    כלומר ביום שישי.  וכתוב ויקהל שהפעילם, לא שאספם בידיים ולא שצוום,אלא שבאו מאיליהם. הם ראו את משה עומד לדבר ובאו כולם, גברים ונשים זקנים וטף .  לא היה במחנה מי שהוא שחש רשות שלא לבא. ולא כמצווים   אלא מחובת הלב.

   ומשה דיבר על ענייני יום ביומו. כלומר דיבר על דברים הנוגעים ליום השישי שנכנס לשבת, ועניינים הנוגעים לשבת וליום כיפור ומכאן המנהג להקהיל את הקהילה ולדרוש בפסח בענייני פסח, בחג הסוכות בענייני סוכות. לא שלושים יום לפני כן שזו מצווה אחרת אלא הלכות החג בחג עצמו. . וכך עשה דוד שהקהיל את הצבור בחג לדרוש ״דברים שאוזן לא שמעתן ופה לא אמרן״ כלומר חידושי תורה מפלאים

כך הקהיל משה את העם למחרת כיפור ודרש הלכות יום השישי הנכנס לשבת.

וכל העניינים שדרש  הם בגדר  עניינים שאדם לא מצווה עליהם, ואין לו רשות להשתמט מהם אלא מקבלם מחובת הלב.

כך דבר על ״שבת שבתון״ שהיא המשכת השבת ליום שישי.  מהתורה השבת מתחילה עם צאת הכוכבים, ויש  להוסיף כמה דקות לפני כן בין השמשות מאחר ואין אנו בטוחים מתי בדיוק תכנס השבת. רק הקבה יכול להחליט את זנן המעבר כחוט השערה.  אבל אנו מוסיפים זמן נוסף – 45 דקות או יותר לפי המנהג – ושומרים את השבת כ״שבות״ לא מתוך שאנו מצווים על כך, ולא שיש מישהוא מישראל שלא יקבל זאת אלא מתוך חובת הלב.

ולכן בהלכות הדלקת הנר בערב שבת אומר הרמב״ם ״שאין זו מצווה שירדוף אחריה, ואין זו רשות שלא להדליק, אלא אנו מדליקים מחובת הלב.  נשות ישראל קבלו עליהן להדליק הנרות מחובת הלב.

ואמנם אומר כאן בעל הטורים ״אתה תצווה -בגמטריה נשים צווה, רמז להדלקת הנר  לנשים חובה״ והוא חוזר על דברי הרמב״ם שההדלקה היא חובת הלב

וכך גם לשאר העניינים שעליהם דבר משה ביום המחרת. הוא צווה על התחלת  התרומות  למשכן כנדבה מחובת הלב.   ועל הקמת המערכת המשפטית לא כמצווים מפי הגבורה אלא מבחירה לפי עצת יתרו.

 

דוגמא נוספת היא נישואי אשה

מדוע אשה נשאת? לגבי הגבר אין זאת שאלה שהרי מצווה הוא על פרו ורבו, ואין האשה מצווה על כך. אלא שבנות ישראל קבלו על עצמן להינשא לעזור לבעליהן לקיים את המצווה. ואין הן נישאות משום שמצוות בן, ואין לאשה מישראל רשות שלא להינשא אלא הן נישאות מחובת הלב שקבלו על עצמן מלבן הטהור

 

וגם ברכת חתנים – שבע ברכות 

– היא מהסוג הזה כי אין אדם מצווה לאמור שבע ברכות לחתן ולכלה ואין זו רשות שלא לאמרה, אלא שהיא חובת הלב שמי שהוא מהקהל יאמרם

ושוב לפנינו עניין המתאים לפרשת הקהל שמשה יצר את הקהילה ביום השישי לפני השבת. הוא יצר את כנסת ישראל, שהיא  כביכול  נשאת במשכן לקבה

 

נחזור למשה.

ואתה תצווה לשמך, לשעה ולדורות.  זהו המסר שלך לעם ישראל ולעולם.  צווה את בני ישראל והם יביאו אליך שמן זך כתית למאור. והכנת שמן זך שכזה דורשת עבודה מרובה, מלבד חסרון כיס שבה. שכן יש להביא כמות עצומה של זיתים כדי להציא מהם רק טיפה זכה ראשונה, ולכתשם במכתשת ביד ולא בריחים או במכונה.  אתה תצווה כמלך ישראל  והם יעשו את העבודה הקשה ואתה רק תבדוק ותאשר

ודרך אגב – הנה לנו עדות שמשה הקים את המערכת המשפטית שיתרו יעץ עליה  –  כמשפט מלך, מערכת הבנויה כצבא, שרי אלפים שרי מאות ושרי עשרות שהיא בניגוד למערכת של הסנהדרין הבנויה על בתי משפט של שלשה, חמשה, שבעה, עשרים ושלושה ושבעים ואחת

   אבל משה כמלך ישראל הוא לא כמלכי האומות והוא מצווה על ידי הדגמה אישית.  הוא עצמו ישב וטחן זמן רב את ערמות הזיתים כדי להוציא שמן זך.  והוא עשה זאת לא כמצווה, כי הקבה אמר לו לצוות לאחרים ולא שיעשה בעצמו. ולא כרשות שכן לא חשב לרגע שמותר לו לא לצוות לעשות את השמן, אלא עשה זאת בעצמו מתוך חובת הלב.

ובכך ריגש את הסנהדרין שעמדו סביבו, והם ריגשו את נשיאי השבטים והם רגשו את כל ישראל.  והקהל הגדול התפרס והביא לו זיתים רבים. וגם הם עשו זאת לא כמצווים על כך, ולא שראו אפשרות שלא לעשות זאת כי הרי משה הראה דוגמא, אלא עשו זאת מתוך חובת הלב, שמשה ריגש את לבם

והדבר מתאים לפרשתנו כי הרי נאמר ושכנתי בתוכם – בלבם. אין השכינה חפצה לשכון במשכן אלא בלבם של ישראל, והחלל שבין הכרובים אינו אלא תחנה זמנית למטרה הסופית שהיא שכינתה בלבנו

 

ומה מעמדה של כתיתת השמן? ם

 אין היא מצווה כי אין מצווה מהתורה לכתת את השמן. אלא אמור שהכתיתה היא עשיית מכשיר למצווה. כמו עשיית שופר.   עשיית מכשיר למצוות שמיעת שופר.

כמה מדהים הוא משה המלך העניו מכל אדם טרח בעצמו לעשות מכשיר מצווה – כמסר שבחר להשאיר לנו כצוואה.   כעיקר שליחותו.

והוא יכול היה לבחור במכשיר אחר למצווה כגון עשית השולחן או הארון שהם בגדר מכשיר למצוות לחם הפנים ולמצות בדי הארון. אך מכול האפשרויות הוא בחר דוקא בשמן המנורה

כתית – אומר בעה״ט רמז לבית ראשון שעמד תי שנים ובית שני שעמד תכ שנים.  אלו השנים שבהם בערו הנרות במקדש.  והמקדשים הללו נחרבו מלשון כתית (רבנו בחיי).  מה לגבי בית שלישי? אומר רבנו בחיי שמאחר ואין כתית כלומר סוף לבית שלישי אין הוא. מזכר כאן. או שתאמר שבית שלישי בוער בו נר התמיד שלעולם לא שכך. ולכן אנו מדליקים נר תמיד בבתי הכנסיות שהם מקדש מועט

ואפשר לאמר שבבית השלישי שיקום במהרה בימנו מוכן להקריב בו קרבנות כפי שכותב הרמב״ם , לא יקריבו בו   אלא  ידליקו נר שיאיר לישראל ולכל העולם.

עתה עוברת התורה לאהרון

 

 

באוהל מועד מחוץ לפרוכת יערוך אותו אהרון ובניו

מבוקר ועד ערב לפני הויה חוקת עולם מאת בני ישראל

אהרון ממשיך את  משה. הוא מקבל את השמן שעשה משה בטרחה רבה,  ומנקה את המנורה ומסלק את דשנה ואין הוא עושה זאת כמצווה, כשכן ההדלקה היא המצווה  לפי הרמב״ם.  וגם בנרות חנוכה אנו פוסקים שההדלקה היא המצווה ״כשם שבמנורה״ אומר שם רשי

אם כך, אהרון מדשן את המנורה לא כמצווה על כך, ולא שיש לו רשות להסתלק, אלא מתוך חובת הלב. ובכך הוא ממשיך את משה. לכן אין הוא מחליף את משה אלא ממשיכו

וגם ההדלקה שעושה אהרון  אין הוא מצווה על כך ככהן כי ההדלקה כשרה בזר. הוא עושה זאת משום שהוא שם, ואין הוא מרגיש רשות להסתלק אלא הוא מדליק מחובת הלב שאומרת לו לעשות מצוו

ובכך גם הוא, כמשה, מרגש את ישראל שבעזרה.  חזל תקנו שבראשית ידליק הכהן  חמש נרות וירגש את העזרה, ואחר מכן ידליק את שתי הנותרים

ומה ביניהם? אומר אביי בסדר המערכה שדם התמיד נעשה בין החמישה  נרות לשתי הנרות. כלומר התפילה המכוונת כנגד התמיד – השמונה עשרה – נאמרה בין חמשה נרות לשתי הנרות. דהיינו  אהרון ריגש את לב ישראל לפני התפילה ואחריה

ומהו הנר שהדליק אהרון אם לא ״נר מצווה תורה אור״ ? כלומר מהמצווה שעושים בוקעת התורה, ולא ההפך.

לפיכך אדם עולה במעלות ממשה לאהרון.  כלומר ראשית מכין לבו לעבוד את השם  מחובת הלב, שכך החלו משה ואהרון, וחובה זאת היא היסוד לכל השאר.  ומשם יעבוד את השם בתפילה מתוך הלב, ומשם יעשה מצוות כמו שמורה הנר ואז ילמד תורה שתהיה לו סם חיים.  אחרת,  בלי ריגוש הלב ובלי תפילה – היא  עלולה להיות  לו סם  המוות.

אור לגויים

 

ועתה מובן כיצד  יהיה המקדש אור לגויים שנאמר והלכו גויים לאורך.  כי מה יכולים הגויים ללמוד מאתנו? הרי יש להם שבע מצוות שהם  לא תעשה   .  אבל הם יכולים  לקיים מעשי חסד מצד חובת הלב, וגם לקבל על עצמם  מצוות כמו ישראל אך  לא מצד שהם מצווים על כך ולא מצד שיש להם רשות לא לעשותם אלא מתוך שהם מקבלים על עצמם לעשותם מחובת הלב.  ואם משה ואהרון בחרו לעשות כך, הרי חובת הלב היא העיקר בעיני השכינה החפצה לשכון לא במשכן אלא בלב

ם) ראה שיחה משפת אמת