פרשת ואתחנן תשפא

הרב דר צבי אבינר

ואתחנן : מכאן להתפלל אפילו שחרב חדה על צווארנו

 

הפרשה פותחת במלים שהפכו ליסוד תפילת עמידה:

ואתחנן האל הויה בעת ההיא לאמר

אד-ני הויה (ניקוד אלוקים) אתה החילות להראות את עבדך

את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי אל בשמים ובארץ  (ג כד)

וכידוע אומר בעל הטורים: את גדלך- האל הגדול, ואת ידך החזקה – זה אתה גבור, אשר מי אל בשמים – זה אתה קדוש.  כלומר אנשי כנסת הגדולה  למדו ממשה להתחיל את תפילת העמידה בשלושה שבחים בלבד, ולסיימה בשלושה שבחים בלבד, ואת תוכן התפילה למדו מפרשת ניצבים שבסוף הספר

כלומר תחינת משה היא הדגם לתפילת העמידה. וההקדמה ״א-דני הויה״ היא הקדמה לתפילת העמידה.        ורבים שואלים כיצד הרשה משה רבנו לעצמו להתפלל לאחר שהגזירה כבר ניתנה

והתשובה נעוצה במלים הפותחות ״א-דני הויה (בניקוד אלוקים) ם

א-דני מלשון אדנות. כלומר רבי, שאני עבדו

הויה –  בניקוד אלוקים –   עיניו “רואות”  שם הויה אך פיו אומר אלוקים

הראשון שהשתמש בצרוף המיוחד הזה של המידות היה אברהם.  הקבה הבטיח לו ששכרו יהיה גדול, שיצאו ממנו צאצאים ככוכבי השמים לרוב, אך הוא ידע שהמציאות הקשה נוגדת את קיום ההבטחה. הרי הוא היה  כבן מאה שנה ואשתו שרה כבת תשעים, וכיצד יביאו ילדים לעולם?ם

ולכן פנה לקבה במילים ״אד-ני הויה (בניקוד אלוקים) מה תיתן לי ואני הולך  ערירי

חזל אומרים שעד שבא אברהם לא היה אדם שקרא לקבה  בשם אדנות.  אברהם האמין שהקבה  הוא בורא הכול ולכן הוא אדון הכל-  שהכל שלו  מתוקף זכות הבעלות של אומן על יצירתו.  הקבה- הויה – קונה שמים וארץ, כפי שאמר למלכי צדק מלך שלם וכפי שאנו אומרים בברכה הראשונה של השמונה עשרה בשם אברהם.

ואם הקבה הוא אדון הכול שהכול שלו, הרי אני שלו, אני עבדו.  גופי וחיי משועבדים ליוצרי. מתוקף זה שעשני.

אברהם הקדים את תפילתו להקבה במלים א-דני.  כלומר אני אקבל בהכנעה כל פסק דין שבית הדין של מעלה  ישמיע

אך לאחר ההכנעה ממשיך ואומר אברהם ״הויה (בניקוד אלוקים״) כלומר עיניו רואות את הויה (במחזה) אך פיו אומר אלוקים, בורא הטבע, מידת הדין

 עדיין שומע את הבטחת הויה שיהיה לו שכר גדול, אך פיו מבטא את המציאות הטבעית שתחת שלטון האלוקים בורא שמים וארץ

 והמציאות היא שאין אדם  זקן בן מאה יוליד, בעוד שאשתו היא בת תשעים

המידות עומדות כאן אחת מאחורי השנייה, הויה ״מאחור״ ואלוקים ״קדימה״ לה,כביכול מסתיר את ההויה מעינינו

המציאות מסתירה את ההבטחה

הזוהר   מצייר זאת  במילים מתהילים :״כי שמש ומגן הויה אלוקים״ .   אור הויה הוא כאור השמש,  ולפניה עומד ענן – אלוקים –  כמגן אותנו מאורה הגדול והמסנוור

והענן – אלוקים – לא רק מגן עלינו מאורה העצום, אלא גם מסתיר אותה מפנינו כאשר אנו מסכלים בטבע.  אנו מסוגלים בעיני הבשר שלנו לראות רק את אלוקים בורא הטבע והמקפיד על המצוות כדי לשפוט אותנו על פיהם, שכן זו דרכו של האלוקים שופט הכול, אבל אין אנו רואים את אור הויה – אלא אם כן אנו נביאים וחוזים כמו אברהם, משה וישעיהו.

ואברהם רואה  את אור ההויה מעבר לאלוקים, מאחוריו כביכול.  והוא פונה לאור הזה של הויה בתפילה – אולי יזכה והיא תתגבר על הדין ויהיה נס, ולמרות גילו המפלג וגילה של שרה, יהיה לו בן!ם

 

הבה נברר את דרכיו של בית הדין של מעלה -המורכב כידוע מאלוקים והויה, מידת דין ורחמים

בדרך כלל המידות דנות ביניהן על פסק הדין, כאשר מידת הדין משמיעה את דעתה מההבט שלה  , ומידת הרחמים את דעתה מההבט שלה

כך רואים   בפסוקים שלפני המבול.  בית הדין מתואר כאילו בישיבה, כאשר שתי המידות משמיעות כל אחת את דעתה. קודם כל הויה, ולאחריה האלוקים. לאחר הדיון כביכול הפסוק מביא את גזר הדין של שתי המידות בהסכמה במלים ״ואני הנני מביא את המבול״ – האני הוא מעל שתי המידות

כלומר כך דרכו של בית הדין של מעלה –  לשמוע קודם כל דעתה של כל מידה לחוד, כאשר הן טענות זו כנגד זו  או מסכימות זו לזו –הן ״נמלכות״ זו בזו. לכן בית הדין נקרא גם מלכות.  ובדרך כלל האלוקים פועל כקטגור והויה כסנגור. כל אחת מהמידות מדברת לחוד

ור׳ק אחר כך נשמע את גזר הדין הסופי

אבל כאן אצל משה, ולפני כן אצל אברהם, המידות כבר גמרו את דברם זו כלפי זו ועתה הן עומדות אחת מאחורי השנייה בהסכמה, ברגע האחרון לפני השמעת פסק הדין המקובל על שתיהן.

וברגע זה הן   עומדות כך שהאלוקים עומד כביכול קדימה, כענן, המסתיר את אור השמש הויה שמאחוריו.  אבל הם כבר בהסכמה. אין יותר דיון ביניהן כיצד להתנהג כלפי האדם הנידון

ולכאורה אין טעם בתפילה ברגע זה.  הרי שתי המידות מסכימות לפסק הסופי שעומד להינתן עוד רגע

אבל משה למד מאברהם שאפילו חרב חדה. מונחת על  צווארנו, , אין להתייאש מהתפילה.

נשים לב שסדר התארים  עולה מלמטה למעלה.  אברהם רואה מעליו את א-דני, ומעליו את האלוקים, ומעליו את הויה.  הקרוב אליו הוא האדון, הבעלים  של חייו, ומעליו האלוקים בורא הטבע, ומעליו השכינה  שאינה ב טבע אלא מאחרי הכל וסובב הכל כפי שהחסידות קוראת לה

 

ולכן למרות שכבר נאמרה הגזירה על ידי שתי המידות כאחת, פונה משה למידת הרחמים שאת אורה הוא רואה מאחורי המציאות שנכתבת על ידי האלוקים .

לפי הזוהר, אדם מישראל העומד בתפילת שמונה עשרה מוצא עצמו מול השכינה כמו שמשה מצא עצמו עומד לפניה, ״רחמים בדין״ כפי שאומר כאן רשי.  כך צריך כל אדם מישראל לראות עצמו כאילו שכבר פסק הדין עומד להינתן, אך עדיין אפשר וצריך לפנות למידת הרחמים שתקרע את רוע הגזירה כי אנו חוזרים בתשובה.  והרי כל התפילה באה מפרשת התשובה מניצבים

ולכן צריך אדם לעטוף ראשו בטלית בהכנעה, כמו אברהם שהקדים ואמר ״א-דני״ , אני עבדך.   ואסור להסתכל הצידה או קדימה אלא להשפיל המבט לארץ, וכדומה.

נשים לב שאברהם אומר את שלושת התארים בסדר מסוים- אדנות, אלוקים והויה. הוא למטה ועיניו נשואות כלפי מעלה. התואר הראשון הקרוב אליו הוא אדנות, מעליו בורא הטבע אלוקים ומעליו שם הויה, בזה הסדר, בזה הפרוטוקול

 וכל נביאי ישראל לדורותיהם – מתהילים ועד ישעיה ומיכה ועמוס וירמיה – כולם משתמשים בצרוף המיוחד הזה של המידות- הויה בניקוד אלוקים, כשלפניה א-דני, להביע את  גזר הדין הקשה של החורבן שאותו ראו, אך בכל זאת קיוו שאפשר לשנותו עדיין.  כפי שעשו מורי הנבואה בישראל- אברהם ומשה רבנו

  הבה ונדב. על  טעותם של הגויים

בדרך כלל שם אדנות מחליף את שם הויה. כלומר כאשר הקורא בתורה בבית הכנסת מתוך מגילת התורה רואה את שם הויה כתוב, פיו יאמר א-דני.   השם שנתן אברהם לקבה החליף את הויה באדנות

לכן הניקוד תחת הויה בספרים הוא שווא- חולם- קמץ.  הניקוד כמובן לא שייך להויה אלא מרמז על המחליף – אדנות

וכאן בפרשתנו הויה מנוקד בסגול, חולם וחיריק, כי הוא מרמז על השם המחליף אלוקים

אך הגויים שתרגמו את התורה לא היו מודעים לכך, ולכן שייכו את הניקוד שתחת הויה לשמה, והם קורים זאת כ-יהוו-וא, שם שאינו קיים.   והדבר מורה על בורות בהבנה של הויה.  הם רואים אותה כמידת נקמה שואפת דם, ההפך הגמור ממה שהיא באמת – מידת החסד  והרחמים.  נכון שהיא נוקמת- כלפי רשעים גמורים שעשו מעשי אכזריות נוראה כמו סדום ועמורה ופרעה, ובבא היום נראה זאת גם כלפי הנאצים ימ״ש ועוזריהם