חולין קלה עא- עב
יש כאן חידוש מצד רבי אלעי ששותפות יהודים מקלקלת את המצווה של ראשית הגז. יש הקפדה על בעלות יהודית של היחיד ולא של שותפים. מצד רבנן החידוש העצום הוא (דף קלה עב) ששותפות גויים בשדה בארץ ישראל יאינה מבטלת את מצווות התרומה (בעלות גויים כן מבטלת כי יש קנין לגויים באי לעקור תרומות ומעשרות).ם
הרשימה של רבא המגיש עשרה מקרים שבהם כאילו מודה ר אלאעי ששותפות ישראלים לא פוסלת את המצווה היא לא מקרית. כל מצווה שדן בא – תרמות, פאה מזוזה, מתנות, מעשרות, ביכורים, ציצית , בכור וחלה , – בכל אחת יש חידוש. כל אחת אפשר לדון בה אם היא חובת גברא או חובת חפצא. האם הפרשת חלה למשל היא מווה המוטלת על הבצק או על הלש או על הבעלים? האם ציצית היא מצווה המוטלת על בגד ארבע כנפות או על העושה את הציצית או על בעליה? האם מזוזה מוטלת על הבית או על הבעלים? ואם על הבעלים, האם שותפות פוסלת את המצווה ? האם הבעלים חייבים מתוקף בעלות או מתוקף עם ישראל? בביכורים יש חידוש גדול לדברי רבא שכן לפיו מודה רבי אלאעי ששותפים חייבים למרות שהודיה על הטוב אינה אלא ביחיד בעל הבית וכו’. י
דהיינו הרשימה של עשרת המוצות שהביא רבא איננהמקרית. אנו לומדים בשיעור את החכמה וקצת מהבינה, ורק כשנעבור על הבינה נוכל גם לרדת לרמה של דעת ולהבין את ההלכה
דעתו של רבי אלאעי כאן חשובה כי ההלכה כמותו בכמה מהמיקרים . כך פוסק הרמבם שראשית הגז נוהגת רק בארץ לפי ר’ אלאעי ולא כמשנה שאומרת כי נוהגת בארץ ובחול
להלן דאומר רשי כי אין קניין לעכום באי לפי התנא בסוגיה על שותפות ישראלי בשדה בסוריה
חולין קמא למטה משנה שניה
שילוח הקן באה כשני מצוות קשורות יחד– מצוות עשה לשלח האם, ומצוות לא תעשה שלא לקחת את הבנים לפני השילוח. מי שחטא ולקח את הביצים, הוא עבר על לא תעשה ומגיע לו מלקות 39 מהתורה. לפי רבנן במשנה עדיין קיימת מצוות עשה שיכולה לרפא את העבירה משום הכלל שלאו שניתק לעשה אין לוקים עליו כי מצוות העשה שנעשית אחר כך מעבירה את החטא
רב י יהודה סובר במשנה שעדיין לוקה ולא משלח כי המצוות לא באות ביחד אלא מ”ע באה ראשונה והלא תעשה מתחילה רק לאחר מכן כשחלקח. כאילו שהתורה מניחה שאי אפשר שתעבור על מצוות העשה. וזה שוונה מהגנב והגזלן ששמה להפך התורה מניחה שמיד תחזיר ולכן מצוות העשה קיימת וניתקת ללא תעשה. ריש לקיש סובר שרק אם מיד תקיים מע היא תבטל את הלא תעשה בעוד שרבי יוחנן סובר שימצוות העשה קיימת גם לאחר זמן כל עוד שאתה יכול לעשותה. אם למשל החפץ מת אזי אינך יכול להחזירו
באיסור הפסח יש לא להתירו מממנו עד בוקר שזו מצוות לא תעשה ומיד לאחריה מצוות שריפת הנותר כלומר מצוות עשה שאכן מבטלת את הלא תעשה ואין ללוקין עליה
רבעי יהודה סובר שמצוות העשה לשלח נמחקת כאשר עברת על הלא תעשה. אי אפשר לתקן אותה. כאילו שהשכינה נעלבה ממך שלא בצעת מעשה של רחמיו ולכן נסוגה ממל ללא תיקון. כמו דור המבול שהשכינה נעצבה לה ומסוגה (לתיבה ) והשאירה את העולם בידי מידת הדין. כך בשילוח הקן השכינה נסוגה והשאירה את זה שלקח את הביצים בידי הדין ולכן לוקה ואינו משלח.
הרמבם כותב שהדין כרבנן ולוקה ויתכן שיש כאן שגיאה כי לפי רבנן אינו לוקה. ואלי הכוונה שלוקה מלקות מרדות מדרבנן.
לעמוד שני
עניין הבעלות על הציפור הואו כה חשוב שהגמרא מקפידה שלשולח אין אפילו כוונה לקחת את הציפור לאחר מכן. מה שעשה רבא הוא שלקח לעצמו את הציפור אולי להדגים שאכן השולח ויתר על כל טענת בעלות עליה. ואם יבא ויטען כנגד מ רבא שלקח לעצמו יענה לו רבא הרי עשית מצוווה אדירה ששכרה בצידה בעוד שאני רק לקחתי בשר לארוחת צהרים
יהשאלה היא כיצד עושה אדם מצוות שילוח בדבר שאינו שלו? אין מצווה כזו בתורה. הרי אני לוקח לולב רק אם הלולב שלי! אני משאיר פאה בשדה רק אם השדה שלי. כיצד עושה אדם מצות עשה בדבר טבעי חפשי? ויתר על כן- הוא משלח את הציפרו אבל חייב לקחת את הביצים לעצמו כלומר ההפך מהציפור- הוא רוכש בעלות על הביצים בעוד משלח לחפשי את האם. ואין לאמר שהוא מרים אותה ורוכש בעלות עליה בדרך זו כי התורה מקפידה שלא יעשה זאת בדרך של קניין אלא שישלח עם כנפיה שלא יחזור ויתפסה
באיזו זכות עושה אדם מצצוה בציפור שלא שלו? בזכות שבורא עולם קונה הכל צווה אותו לעשות זאת. היה זה אברהם שהכיר לראשונה בבורא העולם כבעל הבירה והכל שלו בזכות היוצר. ולכן אני עושה מצוות מילה בגופי למרות שגופי ללא שייך לי. אלא משום שהוא אדון הכל ואני עבדו אני שם את חותנת האדון בבשרי כפי שצווה עלי.. כלומר המילה היא המצווה השניה בעולם הדומה לשילוח הקן משום שאני עשה אותה בחפץ שלא שייך לי אלא שייך לאדוןהכל
כלומר שילוח הקן היא הכרזה לעולם שיש אדון ובעל לעולם שהכל שלו. ובאתה הזדמנות היא גם הכרזה שאדן הכל מרשה לי לרכוש דברים מהטבע כמו הביצים. והסבעלות שלי על חפצים מהטבע על ידי תפיסתם היא לא כנגד בעלות הקבה אלא כנגד טענת אנשים אחרים. כלומר זה מסדיר את יחסי לחברה ולא לגבי הקבסה שהוא האדדן האמיתי שהכל שלו.
בשיעור האחרון ראינו את החשיבות של חסד ורחמים במצווה שהיא מצוות עשה כל כך חשובה שאם לא אעשיתיה גרמתי לשכינה שתברח ממני. והבעלות והשכינה קשורים זה לזה כי חוה קראה לו קין כי קניתי איש את השם. חווה היתה הראשונה שרכשה את הילד שלה בכך שילדה אותו. אבל היא גם מזכירה לראשונה את שם הויה לבדה כי הכירה את מידת הרחמים באחזה ברך הנוללד. יש קשר בין הלידה לרחמים – החל מקן הציפור. ויש רשה לבעלות בלידה. והכלקשור כאן במצווה המפלאה הזו של שילוח הקן
לעניין אלישע בן אבויה ראה גם חגיגה טו
מהמסופר כאן מתברר שלא האמין בשכר בעולם הזה. כמו הצדוקים. ובחגיגה נאמר שקיצץ בנטיעות כלומר כאשר נכנס לפרדס התבלבל והפריד בין הדבקים ואמר שיש שתי רשויות כלומר הפריד בין רחמים לדין כלומר כפר בהשם אחד. וזה נטה אחר המינים – נוצרים שעובדים רחמים ואהבה בלבד וטוענים שאין יותר דין. ולכן היורד ללפני התיבה ואומר על קן ציפור ירדו רחמיך משתיקם אותו כי גזירה היא ואנו מאמינים ברחמים וגזירה שהם אחד
רבי יעקב הגיע למסקנה שאין שכר בעולם הזה לפני תחית המתים. גם שכר במובן שמצווה מבטלת הרהור עבירה – גם זה לא. והגמרא מספרת שראה את הילד וכו. ואז אומר רב יוסף רבם של אביי ורבא- כלומר כמה דורות לאחר רבי יעקב שהיה תנאי לאחר רבי- שאלו היה “אחר” שומע את רבייעקב בן בתו (של אחר) היהחוזר בתשובה כי היה מבין שאין שכר בעולם הזה והשאלה מה מיוחד ברבי יעקב שהרי זוהי תורתםשל הפרושים מתקופת הביגאטט ת. ואמנם יש כאן דבר שכל המפרשים אינם מודעים לכך שכן הגמרא מספרת (ראה הרב בנימין לאו ) שבתו של אלישע באה לפני רבי הקדוש מאחר שבאה לפת ללחם. ובקקשה פרנסני אמר לה בתי בת מי את אמרה ללו בתו של אחר אני אמר לה עדיין יש מזרעו בעלם והא כתיב וכו אמרה לו זכור לתורתו ואל תזכור למעשיו מיד ירדה אש משמים וסכסכה ספסלו של רבי בכה רבי ואמר מה למתגנין בה כך למשתבחין בה על אחת כמה וכמה
מכאן רואים שאמו של רבי יעקב נתמכה על ידי רבי כלומר קיים מווצת שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך ועתה מובן מה שאמר רב יוסף שאילו היה אחר שומע את רבי יעקב נכדו היה חוזר בתשובה ואין לך סיום יפה מזה לשילוח הקן
ויתכן גם לאמר שרבי יעקב חשב על זקנו אחר כשהתפלא מדוע התורה אינה מגינה על הלומד מהרהור ע”ז. והתשובה שנתן היא שאין שכר מצוות בעולם הזה אפילו שכר לימוד תורה שיגן מפני הרהור עבירה (וראה בחגיגה שאחר עבר עבירות זנות ועז גם יחד (
צ אבל הגמרא מסיימת בכך שאומרת כי מה שאחר חזה הוא החורבן ולשון רבי חצפית מתגלגלת בעפר ועל כך אין תשובה אלא מפי הנכד שאומר כי אין שכר בעולם הזה והכל מבטח לעולם שכולו טב.
לבכורות דף ה עב
משנה: יש הבדל בין מום לפטר בכור שנפל בבכור לאחר לידתו ובין מום מלידה. במום לאחר הלידה – אם חולף הרי אין בו כלום. אם מום קבוע הוא נפסל למזבח אבל ניתן לכהן לאכל כחולין גמורים בכל מקום. כשהוא מובא למזבח האימורים ניקרבים אבל השאר נאכל על ידי הכהן בירושלים.כלומר נשארת לבכור קדושת הדמים מהתורה
אבל כשהמום קשה מלידה כגון כבשה שילדה עז גמור הרי שפקעה קדושתו מלידה לגמרי ואין המצווה חלה כלל. הקבה הוא זה שמקדיש את הבכור ולא הבעלים ולכן לא היה אפילו רגע של קדושה לבכור הזה. ולכן אין הוא בחזקת פסולי מזבח. מה .
ולפי התורה היה הולד המעוות פטור לגמרי מהמצווה. מה שהבעלים מכריזים שהוא בכור אין זה אלא הכרזה בעלמא והכרה אבל לא הקדשה כמו באדם המקדיש קרבן כי הבכור קדוש ממילא גם ללא הכרזה.
. “ומה שהמשנה דנה הוא במקרה שהולד יש בו סימנים לאמו כלומר “נדמה . .
כאן המשנה בגמרא מחדשת שהוא חיייב במצווה. והמשנהשלנו מסכימה בשקט (ראה רשי) כלומר זוהיתורה שבעל פה חידוש תורה שאמר לעיל רבי יוחנן שחייב פרושו קדושת דמים בלבד
אפשר לאמר שהתורה רוצה שהבכור יהיה מושלם כי מכת בכורות פגעה בבכורות משלמים וזה היה הנס. כלומר המכות הראשונות פגעו גם בישראל והשלוש האחרונות פגעו רק במצרים ועדיין אפשר היה לטעון שזה טבעי ולכן פגעה מכת בכורות בתוך המשפחה ורק באילו שאי אפשר היה לפקפק בבכורתם ושהיו שלימים ללא מום כך שאי אפשר היה לטעון שמתו מחמת מחלה כלשהיא
ולכן נאמר בני בכורי ישראל שכן ישראל קדושים מרחם הקבה מקדשנו ולא אדם
לדף ח עב
סיפורי ה”סבא מאתונה”
לפי המהרשא אי אפשר שהגמרא הקדושה תקדיש מקום לסיפורי הבאי. מאחורי הסיפורים הללו מן ההכרח שתהא חבויה אמת גדולה ועמוקה כמו אמת קבליסטית על עולם הבא וימות המשיח . והסיפורים אינם אלא משל למאבק ההסטורי בין היהדות ת לנצרות. למשל בשאלה הראשונה אדות האשה שהקשר עמה נכשל בפעם הראשונה האם יכול הגבר לשאול ליד אשה ממעמד גבוה יותר? וכונתם היא שלאחר שהקבה נדחה על ידי היהדות האם יכול הוא לחזר שוב אחריה וכ’. כלומר כל השאלות כאן סובבות אודות המאבק בין היהדות והנצרות ובין העולם הרוחני לגשמי ובין עולם הזה ובין העולם הבא וכו ארט סקרול הולך בדרך הזו וכך גם בשיר השירים
הצרה היא קודם כל כאשר אתה מלביש על סיפור כלשהוא מעטה אליגורי אתה בעצם הרסת את קסם הסיפור. הוא עמד הפני עצמו- מאבק בין חכמת רבי יהושוע וחכמי אתונה
ושנית כל יש כאן עוות הסטורי. רבי יהושוע בן חנניה חי בתקפה שלאחר החורבן. הוא ורבי אלעזר הוציאו את רבי יוחנן בן זכאי בארון מירושלים. רבי יהושוע היה ידוע בפקחותו והרבה רשום על וחכוחיו עם הגויים שונאי ישראל. הנקודה החשובה כאן היא שהנצרותבימיו לא הוותה סכנה ליהדות ולמעשה היתה מרכבת מיהודים שלומרי מצוות שהאמינו שהמשיח בא ולא מת (הם לא חשבו עליו כבנו של אלוקים ולא חשבו להחליף את היהדות מדת חדשה . הכנסיה הקטולית נוסדה שלש מאות שנה לאחר מכן על ידי קונסטנטין
כלומר רבי יהושוע לא יכול היה להתווכח עם גדולי הנצרות משום שהם עדיין לא פעלו בהסטוריה. פאול התרסי פעל בשנת 58 לספירה ואלו הגויים שהלכו אחרין עדיין היו מועטים במספר. כל מב שהעסיק אותם בשלב זה היתה השאלה האם לימול כדי להיות נוצרי או מספיק להאמין בו.
אבל יש בסיפורי הסבא אמת הסטורית. ביני רבי יהושוע כלומר בזמן החורבן היוהיונים נושאי האנטי שמיות בעלולם. וזה לא בא מהנצרות אלא להפך- הנצורת שאבה את שנאת היהודים מהם, מהיונים פרופ אריה כשר גר בממפיס טנסי שנה שלמה שבה תרגם את הספרות אנטי פילונית מיונית לעברית. לדבריו החומר שתרגם הוא רק קצה הקרחון של ספרות עצומה אנטי יהודית שמקורה יון.
סיפורי הסבא מאתונה כאן מתארים את חכמי יון של אותה תקופה כרשעים ורוצחים שונאי ישראל. ואכן זו היתה דמותה של ההלניסם באותה הקופה
ספר מכבים ב מתאר את הבעיה. בהקדמה הוא כותב על הנס של חנוכה. הוא אינו מזכיר כלל את נס השמן וכדומה אלא אומר שהוא כותב את הספר כהסטריון על מנת ללמד את הדורות הבאים שיעור. לפי דבריו כל ימיו הוא התפלא כיצד קרה הדבר שהיונים שאותם אהבנו כל כך ואת תרבותם ודתם האמצנו לנו באהבה כל כך- כיצד קרה שהפכו פתאום לאויבנו בנפש? וזה לא קרה לעמים סביבנו כגון עמון ומואב וסורי שאמצו תרבות ההלניזם ושום רע לא קרה להם והיונים אהבו וחיקבו אותם, בעוד שכלפינו אהבתם הפכה לשנאה יוקדת
וממשיך בעל המכבים ואומר שסיפור יציאת מצרים לימד אותו את התשובה. היהודים במצרים אימצו לעצמם את תרבות מצרים באהבה גדלה ואך עבדו את אליליה כפי השמדרש אומר. וזה הנס שעשה הקבה שהפך את לב המצרים כנגדנו דבר שהוא נגד הטבע. וזה מה שקרה ליונים. הקבה הקשה לבם כלפינו מאחר ועזמבו אותו ןהלכנו שבי אחריהם
ולכן אני כותב את ספר המכבים ללמד את השיעור הזה לדורות הבאים. הצרה היא שספר המכבים ב’ נעלם משום מה מהספרות היהודית הקלסית ולכן לא היה מודע לרשבא. נס החנוכה נשאר כפי שמופיע בגמרא כנס השמן. אבל כאשר רבי יהושוע התעמט אתם הם היו שונאי ישראל יותר מהרומאים
הויכוח עצמו אכן מראה את ההבדל המהותי הגדולל ביותר בין היהדות ליונות. השאלה הראשונה שאלו אותו מה יעשה הגבר שביקש ידה של אשה ממעמד מסוים ונדחה על ידי משפחתה בטענה שהוא לא מהמעמד שלהם. האם יעשה נכון שישבקש ידה של אשה ממעמד גבוה יותר?
היונים אכן האמינו בחלוקה סוציאלית מחלטת. בראש הפירמידה ישובת שכבת הפילוסופים החכמה שהיא השולטת. מתחתיה כ השכבות לסוגיהם. כל שכבה רשאית להצביע בבחירות לממשל. המעבר משכבה לכשבה קשה היה. שאלתם היתה האם אדם שנכשל פעם ראשונה זכאי לנסות שוב ואפילו ליותר גבוה. לשיטתם זה שנכשל הוא טיפש. לא עשה את העבודה כראוי בפעםההראשנה ואין לתת לו אפרשותשניה שהירי היא טיפש. בחברה שהפילוסופים שולטים ברמה האדם הטיפש הוא בתחתית הסולם. לדעתם כל חוטא אוה קודםכל טיפש.
ועל זה ענה רבי יהושוע שיש לתת לו אפשרות שניה שאולי יצליח הפעם. היהדיות מכירה שלכל חוטא יש אפשרות לחזור בתשובה ולהתחיל מחדש.
השאלה השניה סובבת שוב אודות אותו עקרון שלהפיהם מי שנכשל כלכלית פעם אחת אין לתת בו אימון ולהלוות לו שוב מאחר והוא נכשל והוא טיפש. תשובתו היתה שוב- הוא יחכה לעזרה ויצא מהשפל הכלכלי.
ומכאן ואילך הוא משתמש בהגיון שלהם לנצחם וזוהי תשובת היהדות שאנחנו ננמח אותם במגרש שלהם. נאמץ לנו את המדע שלהם ונצליח וגם נשמון את אמונתנו
הויכוח החל בזה שרבי יהושוע ענה שאנו חכמים יותר. ולפי ארט סקרול הכונה שרוח הקודש עלינו והתורה בידנו וזה עושה אותנו חכמים ואנוי ודעים ביולוגיה מהפסוקים – שנחש יולד פעם השבע שנים- גם בלי ללמוד
באוניבסיטה. אבל תשובתו יש לה משמעות אחרת שאכן עם ישראל נבונים. ראה היום את מדינת ישרא שהיא הראשונה בעוללם במספר ההמצאות החדשות לנפש
בכורות מז א לבני נח
בעניין גר שהיו לו בנים מלפני גרותו האם קיים מצוות פרו ורבו, אומר רבי יוחנן שלא תוהו בראה לשבת יצרה כלומר המצווה נתנה לאדם הדאשון ולנח וגם ריש לקיש האומר שלאחר שהתגייר חייב כתינוק שנולד גם הוא יסבור שבהיותו עכום קיים מה שנאמר לאדם אלא שמעתה הוא אשיות חדשה מכאן שלבני נח יש יותר משבע מצוות כגון כיבוד אב. ואפילו אם פרו ורבו היא מצוות עשה שכן גם דינים היא מע
ואפשר לאמר שפרו ורבו איננה מצווה רגילה אלא ברכה שהפכה למצווה ולכן חייבים בה גם בנ
,,תמורה יח
מדוע חמש חטאות מתות בכיפה בעוד שאשם רועה
המשנה עוסקת בשלמים תמורה . לא כל קרבן יכול לעשות תמורה למשל חטאת אשם פסח מעשר בהמה או בכור . רק שלמים ועולות עושות תמורה או והרעיון כנראהון הוא שהיות מיד ותמורה היא דבר אסור שגורם למלקות אין זה מן ההגיון שאדם המביא חחטאת יעשה לה תמור שהיא עצמה חטא
חמש חטאות מתות הלכה למשה מסיני כגון חטאת שנתכפרו בעליה או שעברה שנתה או שנפל בה מום. וצאהיא ננעלת בכיפה ומתה ברעב וצמא. אין עוד מקרה כזה או דין דומה בתורה. אשם למשל רועה עד שיסתאב. וכנראה שההבדל נובע מדרגתהחטא. הרי חטאת באה על כרת בשוגג. כלומר עבירה קשה שענשה קשה מאד רק שהתורה החליפתו בחטאת ככפרה. התורה חוצה שהחוטא יחוש שהוא עצמו היה צריך להיות שם בכיפה על שחילל שבת או שאכל חלב. והרי כל תפילת השמונה עשרה כנגד התמיד שהוא החליף את יצחק
בהמשך דף יט
תמורת אשם לפי רבנן רועה עד שתסתאב ויפל בה מום ותמכר ודמיה הולכים לקנית עולת קיץ לציבור שתעלה על המזבח כל הלילה בעוד שלפי רבי אלעזר תעלה על המזבח כעולה כי כחטאת כעולה ולא לפי קבלה למשה מסיני האומרת שכל שבחטאת מתה באשם רועה. אבל רבי אלעזר אומר לרבנן לדעתכם שהיא עולה על המזבח בלילה לציבור -אני אומר שתעלה לעולה אישית של הבעלים
ודומה שהמחללוקת באה משום שרבנן חושבים שמצווה הבאה בעבירה- היא מצווה אם המצווה גדולה מספיק. הרי התמורה עצמה היא עבירה אבל אם היא מקרבת כעולת ציבור הרי היא מתקבלת אבל רבי אלעזר סובר שגם לעולת אישית היא מתקבלת שהרי האשם המקורי בא עבור עבירה פרטית
יש כמה דרגות
מצווה הבאה בעבירה כגון לולב גזול כאן זה תלוי בגודל המצווה והעבירה
ראה להלן ברכות יב ) מצווה שלא לשמה כגון יהודה שחשב לעשות עבירה ועשה מצווה
עבירה לשמה כגון יהודה ותמר- היא לכאורה עשתה עבירה שהתחזתה לזונה אבל עשתה זאת לשמה
תמורת האשם היא עבירה בטעות שיצאת ממנה מצווה של עולת ציבור
ולא כפי שאמר הארט סקרול שאין כפרה בעבירה
לעניין יום כיפור שחל ביום שישי לקראת שבת (כריתות יט עא)0
המשנה מדברת בחייבי כרת כגן שאכל חלב ונותר רק שלא ידע מה מהם אכל. הוא חייב בשגגה חטאת לפי רבי אליעזר ופטור מחטאת לפי רבי יוכהושוע הדורש שאדם ידע בדיוק מה חטא 0
וכדדוגמא מביאה המשנה יום כיפור שחל ביום שישי (או בראשון ) דבר שאי אפשרי לפי הלוח שלנו כי לא בדו ראש. אבל בזמן המשנה היה עדיין אפשרי. לפי רבי יוסי במשנה הדיון הוא אם עבר האדם בשגגה בין השמשות?. לפי רבי אלעזר חייב כי עבר עבירה ולפי רבי יהושוע פטור כי אינו יודע בדיוק על מה עבר – האם על השבת או על יום כיפור ת היא שעל שניהם חייב כרית כמו חלב ונותר ועריות
כדי להבין את רבי יוסי נזכור כי משה רבנו דן בענין בפרשת הקהל. לאחר מאה ועשרים יום ירד ואמר לישראל סלחתי וזה היה ביום חמישי כי היציאה ממצרים חלה ביום רביעי כך שהירידה מההר חלה ביום חמישי (כי טוב). למחרת היום כלומר ביום שישי הקהיל את העם שבא מעצמו לשמוע דרשת הרב שאוזן לא שמעה מעולם. והוא דרש על יום ביומו כלומר דיבר על יום כיפור, על השבת ועל הקמת המשכן של”ט המלאכות של המניין שלו יוצרות את חוקי השבת . וכן דיבר על התרת נדרים (שהרי המקדש היה המקום שלשם מביאים נדרים) ולכן אנו אומרים כל נדרי בערב יום הכיפור. וכן דיבר על שבת שבתון שהיא המשכת השבת לתוך יום שישי והדינים הכרוכים בכך. וכן דיבר על בין השמשות שלפי רבי יוסי נמשכת כהרף עין ולפי רבי יהודה כמהלך שלשה מילין שהם כארבעים דקות. והשאלה שדן בה משה (ילקוט) היא מה דינו של אדם שעבר במזיד בין השמשות- אם נאמר שהיה זה שבת הרי חייב מיתה בידי בית דין, בעוד שאם עבר ביום כיפור חייב כרת. והתשובה שנתן משה היא שאין מיתה בחטא כזה כאילו השבת ויתרה ונשאר הכרת. ולכן יכול רבי יוסי לאמר שאם עבר בין השמשות חייב כרת בין אם זה שבת או יום כיפור. ולפי רבי אליעזר חייב חטאת ולפי רבי יהושוע פטור- אפילו מאשם
ברכות ב
זמן קש
יש שני מעגלים: של תפילה כנגד הקרבנות שהם שחרית מנחה וערבית כשהיום במקדש מתחיל בבוקר ומעגל שני של קריאת שמע שפותח בערבית וגומר במנחה שנאמר בשכבך ובקומך והוא כנגד בריאת העולם שנאמר ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. והמעגלים אינם חופפים וענינם שונה שכן קש היא קבלת עול מלכות שמים ולכן רשי אומר שמצות קש מתחילה בצאת הכוכבים – כמו בבריאה- בעוד שתפילת ערבית מתפללים לפני כן מבעוד יום לפי רבי יהודה מפלג המנחה שזה סוף זמן תפילת המנחה ואנו אומרים קש רק לצרף דברי תורה לתפילה וגאולה לתפילה ויש לחזור ולאמר קש לאחר צאת הכוכבים
ב עב
זמן קש של ערבית שבע דעות
נכנ שעה שהכהנים אוכלי(ם בטהרה שהיא שלש כוכבים לכל הדעות (משנה) ה
ב שעה שעני נכנס לאכל פת במלח (חכמים בבריתא רבי חנינא) שהיא שווה לכהן או מקדימה במעט לפי התוספות או מאוחרת במעט לפי הגמרא להלן
ד שעה שקידש היום כלומר שבני אדם נמנעים ממלאכה בערב שבת (והיא לפני בין השמשות ) לפי רבי אליעזר
ג שעה שבני אדם נכנסים לסעודה בערב שבת שהיא בעוד יום לאחר קבלת שבת
ה שעה שהכהנים טובלים והיא מבעוד יום
ו שעה שבני אדם (עשירים) יושבים להסיבה לאכל וזה לאחר צאת הכוכבי ם לפי רב אחא
ז מיד לאחר פלג המנחה לפי רבי יהודה
הדעות הללו קושרות את הקש לשלשה יסודות
לטהרת הכהנים ללמדנו שלפני קש עלינו לטהר את עצמנו כלומר אנו פותחים יום חדש ומעגל חדש
לקבלת שבת מאחר וקש היא הכרזה שהשם אלוקים הוא אחד שזה בית דין של מעלה ביממו וממשיך השם אחד שהוא העתיד בעולם הזה כפי שרשי אומר שכל האומות יכירו שהשם אחד ומשם לשבת שהיא יום הבריאה שלעתיד לבא ולכן מסתבר שזמן קש הוא בסוף יום השישי ומתקדמים לשבת
ודעה שלישית היא להצמיד קש לאדם המסב ברוחה לאכילה שכן מלך בשר ודם מקבל מלכות שמים
עב
לעניין ג אשמורת הלילה: לפי רשי מדובר במשמרת הכבוד של המלאכים השומרים בהיכל המלך ומתחלפים מדי סוף משמרת. ובזה משליך רבי אליעזר אור חדש על זמן קש שהוא לא רק הזמן הטכני שאנשים הולכים למשכבם אלא גם הזמן שבו עומד משמר הכבוד של המלאכים בשער ההיכל של המלך. ומקבל עול מכלותת שמים ואנו מצטרפים מלמטה למשמר הכבוד של מעלה על ידי קגלת עול מלכות שמים עלינו. וזה מה שהגמרא אומרת שיש משמר למעלה ויש משמר למטה. ומאחר והאדם הולך לישון אחר כך הרי שפטור מלהצטרף למקהלה של המלאכים הממשיכה כל הלילה. ולמעשה ממשיכה גם ביום וכאן אנו מצטריפים אליה לפני קש שלנו באמרנו על המלאכים והשרפים “וכולם מקבלים עליהם עול ממלכות שמים זה מזה וכו. בערב אין אנו מזכירים שאת המלאכים מכין שהם ממשיכים רק בבוקר ואומרים קדוש קדוש קדוש שאין זה שייך לקש ואנו מזכירים את המלאכים בעיקר עקב הקדושה
פרופ הלברטל מדבר על ספרות ההיכלות שהתפטחה במאה השלישית עד התשיעית וממנה לקוח הקטע של המלאכים מילה במילה בסידור שלנו כנראה מהגאטנים
לעמיין קדיש
התוספותחולק על מחזור ויטרי ש”יהא שמיה רבא” פרושו תפילה ששם יה יהא רבא כלומר שלם בעוד שהגמרא אומרת יהא שמו הגדול מבורך אבל הפתיחה יתגדל ויתקדש לקוחה מיחקאל שמדבר במפורש על מחיית עמלק וברור שהנביא מכוון לשבועה הכתובה בתורה כי יד על כס י-ה מלחמה להויה בעמלק מדור לדור כי שם השם נשבר ל י-ה שהוא ביום השישי ולעמותו וה (ויכולו השמים) שולגעדיין בשבת
ולכן שכיח לאמר לפני כל מצווה ליחד שם יה ב”וה” שהוא כנגד מה שעשה עמלק שאנו מתפללים ששם השם יתחבר מחדש לשם הגדול ולכן באמרנו יהא שמיה רבא מבורך אנו מתכונים להמשיך שגם לאחר ששם השם יתמלא הוא יתברך כלומר לעתיד לבא כפי שהתוספות בעצמו אומר רק שבעיני התוספות לא ראוי להתפלל על עולם הבא ששם שם השם שלם . . .
ג עב
דוד קם בחצות ואמר תשבחות כלומר מזמורי תהילים. לפניו שתי אשמורות כך שאם משמרת היא רק שלש שעות כפי דעת רבי הרי בשש בבוקר יכל היה לאמר קש אבל אם הלילה מחולק לשלש משמרות כפי רבי נתן ורבי אליעזר הרי ששתי משמרות הן שמונה שעות שהן שש עד הבוקר ועוד שתיים עד אשמורה ראשונה של בוקר ואז אמר קש כלומר אמר שירי הלל שעתיים בבוק’ לפני קש ומכאן קבעו אנשי כנסת הגדולה לאמר מזמורי תהילים פסוקי דזמרה לפני ברכות קש . כלומר פסוקי דזמרה אינן רק הקדמה טכנית לקש אלא עניין גדול בפני עצמו לפני קש.דוד חברם אך רק בשמיני עצרת לאחר סיום בניין המקדש של שלמה כשירדה האש משמים על המזבח כתוב בדברי הימים שהעם “וירונו ויפלו על פניהם והלויים פתחו בשירי הלל דוד” וזו הפעם הראשונה שתהילים מזכרים בתנך. חזל של אז תקנו שהלוים ישירו כל בוקר שירי דוד ללות את הקהל שנכנס למקדש לקבלת עול מלכות שמים ולעמוד לפני המזבח ביראה בהקרבת התמיד . והלוים שרו את פסוקי הזמרה כפי שמופיעים בסידור דהיינו מזמור שיר חמוכת הבית לדוד והודו להשם ויהי כבוד ואשרי ולאחר מכן הוסיפו ויעמוד דוד ויברך (שירת הים לא קשורה לפסוקי דזמרה אלא נוספה מאוחר ולראשונה נאמרה בקשר לברכות קש). ולכן אנו פותחים בברוך שאמר ואומרים “ובשירי דוד עבדך” ומסימים “כי לך נאה השם אלוקינו שיר ושבחה הלל וזמרה:” ם
והגמרא כאן אומרת שראשית למד דוד תורה (וישן כסוס) ורק בחצות התאושש ואמר תהילים כארי ומכאן הראיה שעיקר התעלות הנפש היא בשירה ותפילה ולא בתלמוד תורה ולכן כשראה הבעשט תלמידים יושבים בזמן התפילה לומדים גמרא כעס עליהתלומם שגן לא היו עומדים בבית המקדש לפני השם עם גמרות פתוחות
לעמין רוח צפונית יש לאמר שהיא אותה הרוח שהעירה את פרעה בחצות הלילה כשאמר הללויה הללו עבדי השם כלומר אין אתם עבדי מכאן ואילך וזוהי הגאולה שהיא קבלת הגט מהאדון. ויש קשר מהלל המצרי לבין הלל דוד שכן יציאת מצרים הסתימה רק בדוד ושלמה – בדוד שמיצג מלכות ישראל עצמאית ושלמה שהקים המקדיהא מרש והביא את נו לעבהשכינה למנוחה. ובינתיים אירעו כל השלבים של הגאולה שהם כיבוש הארץ על ידי יהושוע ולאחר מכן שופטים ולאחר מכן ירושלים ודוד והמקדש ושכינה בו וכשחזרו בזמן עזרא עדיין היה חסרה מלכות דוד עצמאית והשכינה במקדש. לכן כתבו תפילה להחזרת העטרה . הגדולה ליושנה ולכן נקראו אנשי כנסת הגדולה. ובמשך בית שני היינו תחת שלטון פרס ויון ורומא והחשמונאים Hובימנו אין אנו עבדים שימשו בטהרה רק דור ראשון ואז הצקלקלו והם שהביאו את פומפאוס לכבוש את ירושלים ובכל להפוך את יהודה לחלק מהאמפריה. רק בימנו יצאנו מעבדות לאחשורוש על ידי הצהרת בלפור ולהאחריאה הצהרת האו”ם. ומעמדנו כאתחלתא דגאולה מתברר במאמרו של הרב גורן
הסדר בקבלת ההחלטות היה דוד-אחיתופל- סנהדרין ומכאן שיש הבדל בין משפט מלך ותורה והמלך מקבל אישור מהסנהדין וזה הרקע לרעיון שגם בימנו יש להקים מעין בית עליון כמו בית הלורדים או הסנט שיהא מרכב מגדולי הדור והם יתנו גושפנרא לכל חוק שהכנסת חוקקת כדי להבטיח שלא יהיה כמגד דעת תורה
ברכת יא עא
המשנה בסוף הדף הקודם אומרת שלפי ב”ש יש לאמר קש בבוקר כשהוא קם ממש בעמידה ובערב כשהוא מוטה כלומר נוטה או שוכב ממש. על המטה לפי ב”ה זמן קימה ושכיבה . המיוחד במחלוקת כאן שהיא נוקבת ללא פשרה שכן בד”כ בית הלל המקילים אומרים שמי שעושה כפי ב”ש המחמירים אינו פושע אבל כאן בקש הגמרא להלן תאמר שכל העושה כב”ש או שלא עשה כלום או שהוא עבריין או אפילו חייב מיתה. והשאלה היא מדוע ההקפדה הזאת בקש” כנגד כל השס ? על כך כותב הרב בנימיןב לאו בחכמים כרך א שההבדל בין בש ולבה נוקב עד תהום שכן (א) שמאי ייצג את המסורת הנוקשה בא”י שהיתה אליטיתית ללא ויכוחים בבית המדרש ולא התחשבה באדם הפשוט בעוד שהלל שעלה מבבל יצג את השיטה החדשה שהתפתחה בבבל ששם לימוד תורה נעשה תוך כדי ויכוח בבית המדרש. לכן הבבלים נטו לצד הליברלי ונטו יותר להקשיב לבעיות האדם העובד שצריך לקרא קש בדרך ובכל מקום. (ב) לפי הרב בנימין לאו המחלוקת סובבת סביב האופן של קבלת עול מלכות שמים לפי ב”ש הנוקשה יש לעשותה בקפידה בביתו של האדם (בשכיבה ועמידה בבית ) ולא ברחוב או בעבודה, בעוד שב:ה סבורים שאפשר לקבל עול מלכות גם בלכתך בדרך ובכל מקום. בית הלל ממשיכים את מלכות השם לכל העולם ובזה ממלאים את הדלת שבאחד המורה על אדנות
אבל יש בעיה בפרוש הזה שכן השורה של קבלת מלכות – “בשכמלו” – אינו חלק מהק”ש של התורה אלא תוספת מדרבנן בלחש בעוד שעיקר כוונת קש היא בשורה הראשונה שמע ישראל שהיא מצוות יחוד השם לפי החינוך והרמבם. (החינוך לא מזכיר מלכות והרמנם מזכירו רק בספר המצוות שכך קראו חכמים למצוות קש. (ואפשר לפרש שהמלכות נרמזת בדלת של האדנות של אחד) או שהמידות נמלכות זו בזו). . עיקר השמע הוא שאלוקים והויה הם אחד (דבקים) ושבספו של דבר הויה הוא אחד ורשי אומר שהויה אחד הוא שכל העמים יכירו את השם אחד אבל אפשר להבין הויה אחד לעתיד לבא ביום השבת שאלוקים ישבות והויה ימלוך לבד או אפילו שהיום למרות שכביכול אנו חיים תחת ממשל אלוקים והויה שהם בית הדין הנוכחי – הנכון הוא שגם אלוקים הוא ביטוי של חסד שכן טוב לעולם שהרשעים נענשים. בית שמאי ההולכים כל השבוע לקראת השבת מדגישים את הויה והשבת והקדושה ולכן מקפידים על הכתוב בשכבך ובקומך אך בית הלל שאומרים ברוך השם יום יום מכירים במציאות של ימינו שאנו עדיין תחת הויה אלוקים ולכן קש בכל מקום ויש קדושה בכל מקום . אך עדיין יש לשאול מדוע ההקפדה הקשה שלפי ב”ה כל האומר כב”ש נקרא עבריין
הגמרא מנסה לתרץ שההפרדה היא פוליטית והיות ובש פסלו את בה בסוכה הלכו בה ופסלום כאן בקש. בדרך זו הפחיתו חכמי הגמרא את ההבדל בין ההשקפות והוציאו את החרב מבית המדרש.
לפי בית שמאי המלים בלכתך בדרך פרושם שהחיוב של ק”ש בבית על המטה ובבוקר בקימה הוא כל עוד שהאדם חפשי ללכת בדרכו שלו אבבל אם הוא חתן ההולך ם ממני לחופתו כלומר נושא אשה באותו יום הוא פטור משם (א) העוסק במצוה פטור ממצות אחרות (ב) חתן יש לו פטור מיוחד והגמרא בשלב זה חושבת שהנושא בתולה דעתו לא פנויה . ואם תאמר מה לגבי זה שספינתו טבעה אומר לך שחתן טרוד במצווה. ויש לאמר שלגבי חתן יש פטור מיוחד משום שהחתן הולך בדרך שנאמר שלשה אלו נפלאיפ ם ממני דרך צפור בשמים ודרך גבר בעלמה כלומר כשהחתן הולך לקראת הכלה הריהו הולך בדרך וגם כשהדוד הולך במשך השבוע לקראת כלה כלומר אלוקים לקראת שבת לקראת הויה השולטת בשבת שזה עיקר האמונה של בית שמאי
ויתכן שהאמוראים שאמרו שכל העושה כבית שמאי הוא עברין משום שבזמנגדלה הנצרות שעיקרה הוא שמלכות שמים של רחמים הגיעה והדין בטל והיה חשש שבית שמאי ידרדרו אחרי המינים
אבל לעתיד לבא ההלכה תהא כבית שמאי והעץ יצעק שבת היום ובית הלל יודו לבית שמאי והיות ובית שמאי מיצגים את היהדות הקודמת בארץ ישראל הדבר מתקבל על הדעת ו .
0 יא עב
אמר להם הממונה ברכו ברכה אחת
הכהנים קדמו השכמתם בבוקר עם עלות השחר כדי להכין את התמיד לאחר מכן. מחוסר זמן אמרו ברכה אחת שהיא יכולה להיות לפי סיכום הגמרא ברכת אהבה רבה והמשיכו בעשרת הדברות ושמע והיה עם ויאמר ואמת ויציב ועבודה (רצה בלי והשב את העבודה ) וברכת כהנים ללא נשיאת כפים אלא כפי שאנו עושים כיום בברכות השחר (תוספות) ואז ממשיכים בהכנת התמיד. בינתיים נכנס העם לעזרה מלווה בשירת הלוים (מזמור שיר חנוכת הבית לדוד והודו ושאר פסוקי דזמרה ) וכשהיגיע זמן ותיקין אמרו קש (תוספות) וכשנפתתחו דלתות ההיכל והתמיד הועלה הם אמר שמונה עשרה כנגד התמיד. ואז עלו הכהנים על הדוכן ונשאו כפיהם וברכו את העם
הגמרא לא מביאה את הקטע של שירת המלאכים ושרפים וחיות הקודש שאנו מצרפים ליוצר אור. הקטע כולו לקוח מספרות ההיכלות שנפוץ בא”י במאות השלישית ואילך (פרופ הלברטל)ם
.מדוע לומדים תורה מיד בבוקר? לפי הזוהר הדבר קשור לפרשת וישלח שכן יעקב התגבר על המלאך משעלה השחר שאז למד תורה ( 16השנה נטמן באוהל של שם בדרכו לחרן ושם למד תורה כלומר שבע מצוות בני נח) ם
ת המלאך נתן רשות לישראל להצטרף למקהלת מלאכי השרת ששרה כל בוקר שלש פעמים קדוש לפני שהשמש עולה על הר המוריה ואז המקהלה שותקת וחחכה לישראל שאומרים כנגד התמיד “נקדש את שמך בעולם כשם שמקדישים אותו בשמי מרום” ם
לגבי סיום הברכה אומר רבי יוחנן שכל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה ואכן מטבע ברכות נקבע כנגד “אנכי” ששם יש שורה שניה הויה אלוקים (מידות)ושורה שלישית ” אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים” (מלכות) 0 ולכן “יוצר המאורת” שחסר בו מלכות אין בה כח לתק את התחלת הברכה אם טעיתי וכוונתי ללילה במקום יום
המלכות בברכה
לפי רבי יוחנן כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה כי ברוך אתה מכוון לידברה הראשונה שמסבירה מיהו ” אנכי ” ואומרת שאנכי הוא הויה אלוקים (מידות) אשר הוצאתיך מארץ מצרים שהיא מלכות כלומר מה שעושה בעולמנו והמצווה היא לדעת אותו ולהתיחס אליו בדרך הזו ובמיללים האלה דוקא. והשורה השלישית של מלכות יכולה להתחלף בכל לשון אחר המורה על הנהגתו בעולם כמו המוציא לחם מן הארץ או בורא פרי העץ. לכן לפי רבי יוחנן אין ברכה ללא מלכות כלומר לאמר מלך העולם שעושה זה או זה. רב אומר שאפשר לברך בלי מלכות כי “יוצר המאורות” כבר מתאר מלכות בלי להזכירה ממש בפה
השאלה ההתחלה כלמר הכונה חשובה או הדיבור והמילים חשובות נשארת פתוחה בדיון של הגמרא אך ואנו הולכים בדרך הכלל שהכל הולך אחר החתום כלומר אחר הדיבור בפה ולא אחר הכונה הראשונית
ויש לשאול מה לגבי המקרה של כוונה לחוד ומעשה לחוד (לא רק דיבור) האם נאמר שהכונה קובעת או המעשה? למשל בעבירה לשמה (תמר ויהודה) ששם הכונה טובה אך המעשה היא זנות וכאן אנו אומרים ש”לשמה” קובע כלומר דוקא הכוונה גוברת על המעשה ולכן הזכות של תמר גדולה מזכותושל יהודה (צדקה ממני) מאחר והוא עשה “מצווה שלא לשמה ” בלבד וזה ההפך ממה שאנו אומרים פה שהמעשה כלומר הדיבור והחתימה קובעים
ויש גם להבדיל בין עבירה לשמה למצווה הבאה בעבירה ששם העבירה פוסלת לחלוטין את המצווה
ואפשר לבאר כפי שהגמרה מבארת שאבן הבוחן הוא אם העושה עבירה לשמה נהנה מהעבירה למשל בנות לוט או אשת פוטיפר שהתכונה להביא צאאאים מיוסף אך חשבה גם להנות מהעבירה – בניגוד לתמר ויעל ואסתר שהגמרא אומרת שהיה להן צער רב במיוחד תמר שכמעט והוציאוה להשרף והיתה מוכנה למות ולא למסור את שמו ברבים ואין צורך להתפלסף מדוע עושה עבירה לשמה גדול כפי שרואים בויקיפדיה כי הוא גדול רק אם יש לו צער בעבירה שעשה
ולפי המהרל יש הבדל בין זכרים ונקבות שכן כל אלה שהגמרא מונה בעבירה לשמה הן נקבות אבל ראינו נקבות כמו בנות לוט ואשת פוטיפר שהתכונו לטוב אבל העבירה גברה
ובמשך ההסטוריה היו רבים שהשתמשו ברעיון של עבירה לשמה כגון הפרנקיסטים וההולכים אחר שבתאי צבי ויש לאמר שבאמת הם לא עומדים במבחן הגמרא שכן הם נהנו מהעבירות שעשו כמו אורגיות המין של הפרנקיסטים והשמד לאסלם של שבתאי צבי שהביא אותם לדרגות גבוהות בחברה הטורקית וכן הפולנית י
מטבע ברוך
חזל לומדים מאה ברכות כל יום מהפסוק “מה השם אלוקיך שואל ממך כי אם ליראה ” כלומר הברכות הן מצד היראה והכוונה ליראת כבוד כלומר כלפי המלך. מטבע ברכות בא מאליעזר שנאמר “ויקוד האיש וישתחו להויה ויאמר ברוך הויה אלקי אדוני אברהם אשר לא עזב חסדו ” אשר וכו הוא המלכות. ברוך כאן הכונה להכרה במלכות השם שמניע בחיי אדם והביא את רבקה. ההשתחויה היא הכנעה למלך. וזה בניגוד להשתחויה במודים שזה כנגד הביכורים כמחווה תודה על הטוב. כאן בהשתתחויה הראשונה במגן אברהם אנו הולכים בעקבות אליעזר ומשתחוים מכבוד ויראה מול המלך שמנהיג את העולם .
אבל מה השם אלוקיך שואל ממך הכונה שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים שכן הקבה אינו ירא מעצמו ולכן כשאנו מבטאים יראה אנו עושים דבר שהוא כביכול אינו עושה לעולם כלומר אנו נותנים לו משהוא שהוא אינו עושה כלומר אור חוזר מלמטה למעלה ואו הזכר והוא המקבל הנקבה כפי שאומר הרב סולוביציק זצל
ר ולכן יש לזקף לאחר ברוך לא רק משום זוקף כפופים אלא משום שבאמירת ברוך אנו נותנים לקבה משהוא שהוא אילונו יעול לעשותת כביכול ובנתינה אנו הזכר
כל השנה אומר האל הקדוש ומלך אוהב צדקה ומשפט – שאנו עושים כי הברכה היא על חידוש הסנהדרין אבל בעשרת ימי צו תשובה אומרים המלך הקדוש והמלך המשפט
וההדגשה היא על המלכות בראש השנה שהיא יום בריאת האדם והעולם. העולם נברא על ידי אלוקים מידת הדין ללא רחמים ורק לפני בריאת האדם אמר בלשון רבים כלומר נמלך במידת רחמים שכן אחרת לא היה האדם עומד בפני מידת הדין הקשה וזוכה. וכך אומר רשי וערוך השולחן. כלומר לפני בריאת האדם בית הדין הקשה של אלוקים התרחב להכיל גם את מידת רחמים והמידות נמלכות זו בזו ולכן הויה אלוקים הוא מלך בניגוד לשלטון שלפני כן כשהיה לבדו ימלוך נורא ובכל ראש השנה אנו מזכירים שאנו חיים תחת בית הדין של מעלה המורכב מהויה אלוקים שהוא מלך. עלה אלוקים בתרועת חצוצרות כסף והויה בקול שופר ושתי המידות שופטות את הן של מלך שהוא המשפט המורכב מדין וחסד ולא לפני דין בלבד
אמר רבה בר חיננא משמיה דרב כל העושה דבר עבירה ומתבייש בה מוחלין לו על כל עוונותיו
החידוש כאן שלא מזכיר תשובה שהיא חרטה בפה ווידוי והבטחה לעתיד. מסיפור גן העדן לומדים שצריך בושה לפני י התשובה בפה שכן מיד לאחר האכילה נפתחו עיניהם והבינו שהם ערומים ולכן כיסו מערומיהם בבושה . לפני כןהלכו ערומיםולא התבוששו כי היו ברמה של הנחש שהלך ערום ולא התבושש כלומר היו ברמה של חית השדה כמו הנחש והרי חייה איננה יכולה לדעת ולחוש את הויה אלא רק את אלוקים כי נבראה על ידי אלוקים ללא שיתוף של הויה ועתה נפתחו עיניהם בגלל החטא עצמו או בגלל התפוח ורכשו דבר חדש שהוא הכרה בהויה ושאלת אבן עזרא נפתרת שאין לשאול מדוע חוטא נשכר כי הכרה בהויה היא לא דבר קל אלא להפך דבר הקובע מימד חדש לחטא והוא הבושה מהאמה שבשמים מהשכינה שיש לה צפיות מאתנו והיא מתאכזבת כשאנו חוטאים
והרב סולוביציק זצל מדבר על האלמנט האסטטי שבכל חטא ואכן מכאן הבושה שהרי החטא משאיר כתם בנשמתנו שהוא לא אסטטי ם
והעובדה שכיסו את מערומיהם מורה שהחטא היה יותר מהאכילה שהיא מרידה ועבודה זרה אלא דוקא גילוי עריות עם הנחש כלומר עברו על שתי המצוות שהיו אפשרויות בעדן והן עז וגע (שפד וגזל ודינים וחילול השם אינם אפשריים בעדן) ש
אבל הבושה שחשו בעדן עקב העבירה לא הספיקה לסליחה כי למרות שכיסו מערומיהם דרש מהם הקבה אייכה כלומר מה עשית? תתודה ואסלח לך. אם היו חוזרים בתשובה מלאה לא היו מגורשים מעדן והיו חיים שם עד היום הזה
כלומר יש חידוש בדברי רב שכל המתבייש מוחלין לו אפילו אם לא אמרנו וידוי בפה ותשובה מעולה ואמנם שואלת הגמרא האם זה נכון רק לציבור שמספיק בושה כפי שאומר יחזקאל
ואם נעיין בדברי יחזקאל נראה שהוא מסיים “הויה בניקוד אלוקים” והוולך בדרך של אברהם שראה את שתי המידות עומדות אחת מאחורי השניה לפני פסק הדין הסופי כלומר אברהם רואה מציאות שאי אפשר לשנותה שהרי הקבה הבטיח לו עמים ומלכים “שכרך הרבה מאד” בעוד שהוא מן מאה שנים ושרה בת תשעים ואי אפשר שההבטחה תתממש. והוא מקדים אדני כלומר בהכנעה לאדון הכל שאני עבדו ואקבל כל פסק דין מציאותי שהוא בהכנעה אבל מאחורי האלוקים אני “חוזה” את הויה כלומר רחמים
בפרק א ראינו את האלוקים בברור בששת הימים בכל הפרק ואת הויה רק בראשי תיבות יום השישי ויכולו השמים כלומר באורח נעלם ורק בפרק שני בגן העדן הויה מופיעה לראשונה בגלוי בכתוב אבל רק צד בצד אלוקים ולא לבד שנאמר הויה אלוקים בואחרי כן בדברי חווה כשילדה את קין מופיעה הויה לבדה קניתי איש את הויה (רבנו בחיי) ומכאן ואילך המידות מהוות בית דין של מעלה כשהמידות נמלכות זו בזו לגבי פסק הדין – אלוקים התובע והויה המגינה עלינו – כפי שרואים לפני המבול כאשר כל מידה אומרת מה הדין מצדה אבל באברהם המידות כבר עמדו זה מאחרי זו לאחר שכבר גמרו את הדיון אלא שאברהם רואה את האור של הויה מאחרי האלוקים וחושב שאולי מצדה יקרה נס לכן אומרים שם חזל שמאברהם למדיםשאפילו חרב חדה מונחת על צוארנו לא נפסיק להתפלל
כולכן כל הנביאים כמו ירמיה וישעיה הלכו בדרך של אברהם ולמרות שראו בעליל את החורבן המשיכו להזהיר את העם כי אם יחזרו- אם רק יראו בושה ממעשיהם – הקבה ימחל כפי שאומר כאן יחזאל לעם “למען תזכרי ובושת ולא יהיה לך עוד פתחון פה מפני כלימתך בכפרי לך על כל אשר עשית (בבית ראשון) נאם הויה אלוקים” שהוא הויה בניקוד אלוקים כמו אברהם שאפילו שאין סיכוי בדרך הטבע שתחזרו ותקימו מקדש וממלכה בארץ ישראל – למרות זאת אם תגלי בושה הקבה ימחל לך ותראי שהכל יחזור
וזה כמו היום שמי חשב לאחר השואה שיתכן שהעם לא רק יחזור לארץ אלא גם יבנה בה חברה משגשגת שכלכלתה במועקון הגבוה ביותר בין האומות
אבל זה נכון לגבי העם והכלל שמספיק בושה לכפר אך היחיד צריך לעשות תושבה גמורה כדי שיתכפר לו
וגם הדגמא הבאה משאול מורה אולי שבושה מספקת למלך ישראל ולא ליחיד מישראל משום שמלך ישראל יש לו דין ומעמד של ציבור
כן לשאול שהקבה קרא לו בחיר השם לאחר שהתביש – זה לא בהכרח לגבי היחיד מישראל
מים
מתוך ששמואל אמר מחר אתה ובניך עמדי כלומר בעולם הבא לידי כפי שהסביר רבי יוחנן למדים שהקבה מחל לו כי גילה בושה בזה שלא הלא זכיר אורים ותומים כלומר שהרג את אחימלך ושאר כהני נב
אבל דברי שמואל פרושם הפשוט הוא ששאול ובניו ימותו מחר כפי שאכן היה ולכן אפשר לאמר שהמיתה מכפרת ולא הבושה. ואולי הסיבה שהגמרא לא אומרת זאת היא משום ששאול התאבד ואין מיתת מתאבד מכפרת אלא להפך שנאמר דמכם לנפשוטיכם אדרוש אם כן הסיבה היחידה שנסלח לו הוא הבושה שהראה כפי שרב אומר
הגבעונים דרשו את דם משפחת שאול והקבה הוסיף בחיר השם ומכאן שנסלח לו אבל יש למלים הללו השלכה כבירה לנושא שבל איבוד לדעת בשעת צרה והרג מתוך רחמים כפי שעשה הנער העמלקי שדוד הרגו כי שלח יד במשיח השם אחרת אולי היה מותר לעשות זאת לעזור לאדם לאבד את עצמו או להרגו ממש מתוך רחמים ויש לאמר שבמקרה של הריגה מרחמים יש התנגשות ישירה במידות שכן האלוקים יעמוד על החוק היבש האוסר להרוג בכל מחיר בעוד שמידת רחמים אולי תומכת כי ההריגה נעשתה בשמה ובעל הכתב והקבלה אומר שמהפסוק מיד אחיו פרושו מיד זה ההורג מרחמים שגם הוא עומד בפני בית דין של מעלה ונחשב שם להורג רוצח אך אין להענישו בידי בית דין של מטה ורק מדוד אנו למדים שזה ביד הממשלה להחליט אם לענוש את דר קבורסקי או לא
יוצא שבדף שלנו הגמרא מזכירה את יחזקאל הרואה את הויה בניקוד אלוקים ומשם מביאה את ההרג מרחמים שזה המקרה היחידי בתורה כולה של התנגשות חזיתית בין המידות
ברכות יג
הקורא בתורה והיגיע זמן קש אם כוון לבו יצא
יש שלשה סוגי כוונה
א) לעמוד בפני השם לעשות מצווה- וזה נכון לכל מצווה למשל לפני נטילת לולב אומרים הריני מוכן ומזומן או שאומרים ברכה (ב) לכוון למעשה המצווה כגון על הרמת הלולב או מעשה הקריאה ו ג) כוונת המילים או כוונת הרמת הלולב באופן מיסטי
לגבי קש יש חמשה דיעות עד היכן יש צורך בכוונה במובן הגבוה של הבנת המילים ועד כמה יש צורך בכוונה לקריאה למען המצווה בלי להבין מה אומר
י הגמרא רבי יהושוע אומר שלמה קדמה פרשת שמע לוהיה אם שמוע ? כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים בתחילה ואחר כך מקבל עליו עול מצוות
כלומר הקטע הראשון מביאנו להכרה וקבלת מלכות שמים עלינו בעוד שהקטע השני והיה אם שמוע לוקח אותנו צעד קדימה לעשיית מצוות. דהיינו הקטע הראשון של השמע גומר במזוזה, הקטע השני מדבר על העולם שמחוץ לבית – בשדה ובמשרד ובעולם המסחר- שהמצוות ביאנו ולהצלחתך. הקטע הראשון מדבר על קימה בבוקר אמירת ק”ש באהבה ולימוד תורה לעצמך ולבנים על הנחת תפילין וקביעת מזוזה ואז יוצאים מהבית לחוץ וקיים מצוות
דהיינו בפרשת שמע יש עשרה מצוות לפי אבודרהם (א) קבלת עול מלכות שמים במלים שמע (ב) יחוד השם (ג) אהבת השם ונכונות לקדש שמו (ד) ללמוד תורה לעצמו שנאמר והיו הדברים האלה על לבבך – בכונה (ה) ללמד תורה לבנים שנאמר ושננתם לבניך (ו) לקרא קש בבוקר שנאמר ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך (ז) לקרא בערב על המיטה שנאמר ובשכבך ובקומך (ח) להניח תפילין של יד שנאמר וקשרתם על ידך (ט) תפילין של ראש שנאמר והיו לטוטפות בין עיניך (י) לקבוע מזוזה שנאמר וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך
המטרה לפי רבי, יהושוע היא לקבל עלי אישית את עול מלכות שמים כך שאני אקיים מצוות למרות כל הפתויים העובדים עלי שלא לעשות כן. כלומר עד היכן עלי לכוון רוחנית בקראית השמע כדי הלהבטיח שאכן הדבר הבלתי הגיוני הקשה הזה אכן יקרה לי- לא שיקרה לאחר
רבי אליעזר בבריתא סובר שדי בקריאת השמע עד המילים האלה על לבבך, דהיינו כוונה דרושה
בשמע, יחוד, אהבה, ולימוד תורה לעצמך. אם עשית כל אלה בכולונת הלב חזקה שתקבל עליך עול מלכות שמים.
רבי עקיבא משייצג את העמדה השניה האומרת שיש לכוון בכל הפרשה הראשונה של השמע כלומר כל עשרת המצוות עד מזוזות ביתך. כשתגמור כל אלה תהיה מוכן לעשות מצוות גם מחוץ לבית רבמשרד ובשדה ובכל מקום
מר זוטרא סובר שיטה שלישית שפרשה ראשונה דורשת כוונה וקריאה בפה בעוד שפרשת והיה אם שמע דורשת קריאה בפה בלבד- ןכוונה לקרא כמו כוונה ליטול לולב למעשה הנטילה
רבי יאשיה סוברשיטה רביעית פרשה ראשונה דורשת כוונת קריאה וכוונת המילים בעוד שוהיה אם שמע דורשת כוונה בלבד כלומר כוונת המלים בלי לאמרם בפה
רבי מאיר סוגר את המחלוקת בזה שאומר ששמע ישראל השם אלוקינו השם אחד עד כאן צריכה כוונת הלב ואמר סומכוס הלכה כרבי מאיר
ברכות טו האומנים קורין בראש האילנות
אבל הם יורדים לתפילה של שמונה עשרה בגלל שיש להם פחד גבהים (ולא פחד מהשכינה כפי שצריך לחוש בתפילה. ) ותפילה היא תחנונים אומר רשי
ונדייק ונאמר שק”ש מותרת בראש האילן למרות הפחד מנפילה. אולי משום שצריך כוונה רק שבפסוק הראשון של השמע והוא קצר. אבל אפשר לאמר שההתר לשמע הוא מגבל לפסוק הראשון וכל המשך הוא בבחינת גזל מבעל הבית – אפילו שזה רק גזל מעט בכל זאת זה מהווה עשיית מצווה בעבירה שמכתימה את המצווה ופוסלת אותה
לעומת זאת מגישה הגמרא מקרה הפוך של עשיית מצווה אחרת בזמן הק”ש כגון העוסק בצרכי ציבור או המקבל את רבו שפטור מקש בכלל. ז”א לא עשיית עבירה כמו גזל מבעל הבית אלא עשיית מצווה אחרת. למשל חתן שהולך לקראת כלה והוא עסוק בהכנה למצווה וכן מחשבתו תפוסה במעשה המצווה ולכן פטור מקש
כי קבלת עול מלכות שמים עלי אינה סובלת כל מחשבה זרה בין אם היא מחשבת עבירה או מחשבת מצווה
לדף טז עב התפילות שחוברו לאמר אחר התפילה
כלומר לאמר אחרי צלותא או שמונה עשרה. ויש להם מכנה משותף והוא אחר ברכת כהנים כלומר אחר שים שלום
ולכן יש להם קשר לברכת כהנים – הם ממשיכים אותה. השמונה עשרה הוא תפילת צבור המבוססת על התשובה בפרשת ניצבים ואפשר להוסיךף בה תפילת יחיד בשומע תפילה אבל התנאים והאמוראים להלן הוסיפו תפילת יחיד לאחר השמונה עשרה בתנאי שתהא קשורה לברכת כהנים וממשיכה אותה
נעבור בקצרה על ברכת כהנים כדי שנבין את התוספות שחוברו לאמר אחריה . יברכך השם וישמרך – מדובר בברכה חמרית שרכושך יגדל וישמרך מגנבים אומר רשי. יאר השם פניו אליך מדובר בהארת התורה ויחונך הכונה שתהא הלכה כמותך כלומר שתהא יפה. ישא השם פפניו אליך שיהא לך ההפך מהסתר פנים כלומר אם השואה היא הסתר פנים הרי הקמת מדינת ישראל היא הארת פנים וישם לך שלום – חיצוני מאויבים והעיקר מאיובים פנימיים. השורה הראשונה היא שלשה מילים והשניה חמישה והשלישית כי אנו עולים בדרגה של בית דין וכו
הברכה הראשונה של רבי אליעזר שתשכון בפורינו כלומר במיטתנו במשפחתנו אהבה ואחוה ושלום ורעות שזה המשך ישיר לשלום וכן הרבה גבולנו בתלמידים וכו שקשור לשורה השניה של הברכה וכן הלאה
רבי יוחנן – בן זכאי- מתפלל שתציץ בבושתנו כלומר בחורבן הבית וכו שזה הגרעין לתחנון. אנו יודעים שאמרו תחנון ביבנה מהסיפור של רבי אליעזר הגדול ורבי שמעון בן גמליאל. אבל הטכסט לא היה מגובש עדיין . היתה נפילת אפיים שלמדו ממשה שנפל על פניו כאשר כבודו נכתם. יש להבין שברכת כהנים היתה השיא של התפילה במקדש. לאחר פסוקי דזמרה שאמרו כשנכנסו להר הבית הם עמדו בעזרה מול שערי נקנור וכאשר השמש עלתה ושעת ותיקין הגיעה הם קראו קריאת שמע וכאשר הדלתות נפתחו והתמיד הועלה הגיעה שעת התפילה שנאמרה כנגד הקרבמות כלומר בשעה שהקריבו אותם. ואז אמרו קדושה והגיע שעת ברכת כהנים שנאמרה השם המפורש כאשר כל הקהל העצום כורע ומשתחווה וקורא ברוך שם או יהי שם השם מבורך ואז ברגע זה הדבקות בקבה הגיעה לשיא. לכן אחר החורבן הרגישו החכמים שהרגע הזה שלאחר התפילה כלומר לאחר שים שלום שהוא קשור לברכת כהנים – זה הרגע שאפשר לבקש תחנונים על בשתנו ותפילה להשמיד את אויבניו דבר שאנו לא עושים בתפילה עצמה כלאמר לפנינו הגרעין של התחנון שיתפתח במשך הדורות הבאים
התפילה של רב הועתקה לראש חודש ןהתפילה של רבי הקדוש הועברה לסוף ברכות השחר. רבי המתפלל שלא יהיו עזי פניםוכו והדבר מפליא כי היינו חושבים שמעמדו העצום מונע כל התנגדות פנימית והנה ההפך קרה ודוקא הוא סבל מקנאה שהיא ההפך מהשלום. והגמרא אומרת שלמרות השעמדו לרשותו חיילי רומא ולא פחד פיזית בכל זאת התפלל להשם שימנע ממנו עזי פנים ורשי מעיר שלא יאמר עליו שהוא ממזר ויש סיפור במקום אחר בגמרא שאיש אחד בא אל רבי הקדוש בטענה שהוא ממזר משום שהאיש קייםלדבריו יחסים עם אמושל רבי
וכן הלאה כל תפילה קשורה לברכת כהנים ולרעין השלום וההצלחה הכלכלית והתורנית ומעננין שכל תפילה מצאה מקומה בסידור