פרשת חיי שרה תשפא
הרב דר צבי אבינר
חיי שרה: רבקה ונר שבת, לא מתוך מצווה ולא מרשות אלא מחובת הלב
סיפור רבקה יוצא דופן מכל הסיפורים של חתן וכלה בעולם. הכלה נבחרת לא בגלל יופיה, או שהיא רוקדת או שרה להפליא, אלא בגלל שהיא כולה חסד. ואין לך סיפור דומה בכל התרבויות בעולם ו
אבל הסיפור המפלא הזה טעון גם בהלכות. .
בת ושמה כל והיא הכלה והיא כנסת ישראל
הויה ובית דינה
ם “והויה בירך את אברהם בכל” – ההקדמה לסיפור רבקה היא חשובה, כי היא נותנת את הטון. מהו ״בכל״? לפי הפשט – אורך ימים, עושר, כבוד ובנים” (אבן עזרא). ורשי אומר “בכל בגימטריה בן.” אך הרמבן רואה כאן סוד גדול בתורה. הוא מצטט את מחלוקת תנאים – רבי מאיר אומר שלא היתה לו בת , ורבי יהודה אומר שהיתה לו בת. ואחרים אומרים שהיתה לו בת ובכל שמה.
והרמבן גולש כאן ל”סוד התורה”. ״בכל״ היא מידה של הקבה השופעת שפע לעולם באופן מיוחד. אברהם קרא לקבה “קונה הכל“, א-דני, שהוא האדון שה״כל״ שלו ואנו עבדיו. המידה הזאת – ״בכל״ – נקראת ״ו-הויה״, הויה ובית דינו
הסבר: הויה – מידת הרחמים בהגדרתה – אינה שופטת. בשבת הנצחית אין דין כי האלוקים – מידת הדין – תשבות. בשבת הנצחית יש עונג וקדושה, ואין חטא ואין משפט. שם הויה מולכת לבדה במלא הודה. אך כאשר היא נכנסה לעולמנו ביום השישי להשתתף בבריאת האדם, שנאמר ״נעשה אדם״, היא הצטרפה לאלוקים ליצור יחד את ״בית הדין של מעלה״ השולט בעולמנו. כאן ביום השישי היא כביכול ״מותרת על יחודה״ ושופטת, היא ובית דינה, צד בצד עם האלוקים. אך שיפוטה שונה משיפוטו של אלוקים. בעוד האלוקים – מידת הדין – שופט לפי האמת ולפי העבירות, כגון אם אדם עבר על החוק או לא, הויה שופטת מצד ערכיה כלומר האם האדם עשה מעשה חסד ורחמים כפי שהיא מצפה ממנו. היא לא מצווה, אלא מצפה. אילו היתה מצווה עלינו לעשות חסד, היה החסד תחת השגחת האלוקים. לכן היא מצפה שנפעל מתוך חובת הלב. שנעשה חסד מתוך שהלב דוחף אותנו, ולא משום שכך עלינו לעשות. דהיינו מצד אחד נוכחותה בבית הדין של מעלה מגנת עלינו כי היא פועלת כנגד מידת הדין הקשה וממתיקה אותו, אך מצד שני היא גם מוסיפה דרישה חדשה של משפט – לפי ערכיה
י היות והויה נכנסה לעולמנו ביום שישי לפני השבת, שנאמר ״י-ום ה-שישי ו-יכולו ה-שמים״, יוצא שבזמן המנחה יש תוספת דינים בעולם – מצד האלוקים וגם מצד הויה. וֹזה במיוחד לפני בא השבת. כי בששת ימי המעשה היתה שולטת בעולם מידת הדין לבדה, אך משהצטרפה אליה מידת הרחמים הרי היות שנוספה דרישה חדשה בעולם גם מצד הויה ובית דינה, ולכן יש ״התגברות הדינים בעולם״.
כפי שאומר הזוהר שבמנחה גוברים הדינים בעולם. ולפי הרמבן זוהי מידת ״בכל״, שהיא הויה ובית דינה
מעבר ממצוה רביעית של נח לחמישית
פרשת חיי שרה היא מעבר בין אברהם ויצחק ליעקב, כלומר מעבר מהדיון במצווה הרביעית – גזל- לחמישית, דינים. אברהם הרי נלחם בגזל – קונה אדמה בכסף, משחרר עבדים, וקורא לקבה בשם חדש א-דני שפרושו האדון שלי ואני עבדו משום שההוא קונה הכל. אברהם נתחייב לכן במילה שהיא חותם האדון בבשרנו. יעקב לעומת זאת נלחם כל חייו נגד עוות דין ועבור משפט צדק. הוא נלחם עבור משכורת נכונה, נגד שקר, נגד שכם בן חמור שחתף ואנס את בתו. ולפי הרמבן תושבי שכם נידונו למיתה כי עברו על מצוות דינים. מצוות דינים לבני נח פרושה הקמת בתי משפט, בחירת שופטים ושוטרים ראויים, והקפדה על תהליך נכון של משפט צדק. כיצד יתבצע משפט צדק? התורה מביאה דוגמא – מבית הדין של מעלה. משפט צדק מתנהל לפי המודל של הויה ובית דינה. כלומר השופט האנושי חייב קודם כל למצא את האמת, כלומר ללכת בעקבות אלוקים, ורק אז יחפש את ״הויה ובית דינה״ כלומר ישפוט את האדם הנידון האם הוא אכזר או לא, האם עשה מימיו מעשי חסד ורחמים מעל מה שנדרש ממנו מצד החוק. רק אז יוציא השופט האנושי משפט צדק סופי.
פרשת רבקה כפי שנראה להלן היא הקדמה נפלאה למעבר בין גזל לדינים. היא מתארת שרשרת פעולות שהאדם עושה לא מתוך שמצוה על כך, אלא מתוך חובת הלב כלומר מתוך כך שמידת הרחמים בלבו. ם
כנסת ישראל
היתה לו בת, אומר הרמבן, והיא כנסת ישראל והיא הכלה שבשיר השירים .
יעקב הוא זה ששמו יוסב לישראל. כאן בפרשה נוצרת כנסת ישראל – כמבשרת שלטון ״הויה ובית דינה״ בעולם.
כנסת ישראל באה לעולם תחת שלטון התגברות דינים. מצד אחד נוכחות הויה ובית דינה מבשרת חסד ורחמים בעולם, אך מצד שני יש החמרה בדרישה מהאדם למלא גם צפיותיה של הויה מאעתנו – לא מצד הדין אלאמצד הלב. ונוכחות הויה גם מגבירה את הקדושה בעולם. ואין לך דבר המאפיין יותר את כנסת ישראל מכך
ולכן אנו אומרים את ״שיר השירים״ ביום שישי בשעת המנחה, ושרים ״לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה.״ הכלה היא כנסת ישראל, או שבת המלכה, או הבריאה שתכנס לשבת הנצחית, כפי שכותב הרב יד סולוסיציק זצ”ל.
מה היא הדרך לעמוד בדרישת הויה ובית דינה? על כך מלמד סיפור רבקה
.
ם (1) מדוע אליעזר ולא יצחק
ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המשל בכל אשר לו שים נא ידך תחת ירכי (כד ב) ם
אברבנאל ואחרים שואלים מדוע לא פנה אברהם ליצחק וצווה אותו לא לקחת אשה מבנות כנען? משך חכמה (מצוטט על יד פרופ ישעיה ליבוביץ זצל) מסביר שכיבוד אב ואם לא חל על שלשה דברים: לימוד תורה, נשיאת אשה, ועליה לארץ. וכך כותב הרמא ביור”ד והרמבן והגרא תומכים בזה. כיבוד אב ואם נוגע לענינים שנוגעים לטובת ההורים כגון אוכל, מלבוש וצרכים רפואים וכן יש לכבד אותם וכו’, אך לא בדברים הגורמים צער לבנים.
מכאן ההסבר מדוע פנה אברהם אל העבד ולא ליצחק, כי העבד חיב למלא רצון הבעלים בעוד שלבן יש זכות לסרב בקשר לנשיאת אשה. אך מצד שני אין לבן רשות לשאת אשה בלי להתיעץ או להודיע להורים. ולבקש ברכתם וזאת לא מתוך מצווה אלא מתוך דרך ארץ, מתוך חובת הלב. כלומר לא מתוך מצווה, ולא מתוך רשות, אלא מחובת הלב
.
ש(2) שבועת אליעזר
שים נא ידך תחת ירכי ואשביעך בהויה אלקי השמים ואלוקי הארץ
אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני (כד ב-ג) ם-
השבועה כשהיד תחת הירך– כותב הראבע- נהוגה גם בהודו. אך רוב המפרשים אומרים ששימת היד כאן היא על המילה או קרוב אליה, כלומר מקום קדוש שבוצעה בו מצווה. הגמרא אומרת ששבועת ״מודה במקצת״ נעשית בדרך שעשה אליעזר. הנאשם נשבע כמוהו, בשם הויה אלוקי השמים ואלוקי הארץ. ויש דורשים שישבע בשם המפורש, אך ההלכה היא שמספיק להשבע בשם בכינוי. וכן למדים מאליעזר שעל שנשבע לאחוז חפץ קדוש (נקיטת חפץ” כגון תפילין לתלמיד חכם וספר תורה לכל אדם.) אך התוספות במסכת שבועות שואלים הרי אליעזר לא היה מצווה לשמור שבועתו שכן עדיין לא נתנה תורה? והתשובה היא או שלגביו מילה שווה לתורה, או שהשבועה שנשבע אכן לא מחייבת אותו משום שעדיין לא נתנה תורה . הוא בבחינת ״לא מצווה, ועושה״ כמו בן נח
יוצא ששבועת אליעזר לא היתה תקיפה כדין שבועת ישראל אלא מתוך שאינו מצוה ועושה. כלומר אברהם יכול היה לצפות שאליעזר ימלא שבועתו לא מתוך שמצווה על כך, ולא שיברח ויאמר שיש לו רשות שלא להשמע לשבועת עצמו, אלא מתוך כך שיש לאליעזר דרך ארץ בפני אברהם, מתוך חובת הלב. שוב הגענו לדבר שנעשה לא מתוך מצווה, ולא מתוך רשות אלא מתוך חובת הלב
ל(3) לעת ערב- שעת המנחה
אליעזר שאל שלא כראוי, שעשה סימן לקבה, אך נענה כשורה, שהקבה אכן שלח לו את רבקה. מדוע בחר בבת שתשקהו? אפשר לאמר ששמו דמשק אליעזר, שהיה ״דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים״. העניין היה קרוב ללבו.
ויברך הגמלים מחוץ לעיר אל באר המים לעת ערג לעת צאת השואבות (כד יא) ם
הפשט ברור, כל הנערות יצאו לעת ערב לדלות מים מהבאר. אך חזל אומרים שלעת ערב זה זמן המנחה שהוא זמן פגישת חתן וכלה. וגם להלן יצחק יוצא ״לשוח לעת ערב״, שיסד את תפילת המנחה. כך שהלך הדוד לקראת הכלה. שכן כידוע אבהרם יסד את תפילת שחרית, יצחק את מנחה ויעקב את ערבית.
מהו המעמד של תפילת מנחה? על כך דן ערוך השולחן. לפי הרמב״ם, אדם חייב מהתורה לתפלל פעם אחת ביום, בכל דרך שהיא, אנשי כנסת הגדולה קבעו את תוכן התפילה , אך המצווה היא רק פעם ביום. אם כך, אדם שהתפלל שחרית כבר מילא את חובתו מהתורה כלומר קיים את המצווה. בערב הוא מתפלל ערבית, כרשות. אך מהו מעמדה של המנחה? היא לא מצווה, שכן האדם כבר מלא את מצותו בבוקר, והיא לא רשות שיסתלק ללא תפילת מנחה אלא היא תפילה מתוך חובת הלב. כנסת ישראל לקחה על עצמה להתפלל מנחה כחובת הלב. ועצם השם מנחה מורה על חובת הלב
ןכך עשו קין וןהבל שהגישו מנחה מעצמם מחובת הלב
אין לך דבר המאפיין את העמידה בפני הויה ובית דינה מאשר תפילה מתוך חובת הלב .
מ(4) מעשה רבקה
הסיפור נפלא. נערה שהתבקשה לתת מעט מים לאדם צמא, לא רק שממלאת את בקשתו אלא גם משקה את הגמלים ואת שאר אנשי החבורה. אין היא עושה זאת מתוך שיש מצווה לעשות כך, כלומר אין היא חפצה למצא חן בעיני מידת הדין, אלא היא פועלת לגמרי בתחומה של מידת החסד והרחמין הויה. לה בלי לענות לבקשתו, .
אין היא פועלת מתוך מצווה ולא מתוך רשות, אלא מחובת הלב
מ(5) מהשם יצא הדבר
ויען לבן ובתואל ויאמרו מהויה יצא הדבר לא נוכל לדבר אליך רע או טוב
הנה רבקה לפניך קח רולך ותהי לאשה לבן אדונך (כד נ)ם
כמובן שהנזימים והזהב עשו את הרושם הרצוי והאב בתואל והאח הבכור לבן מדברים כאיש אחד. והם מכירים בנס שת הקבה עשה שהוציא את רבקה בזמן הנכון. וחזל לומדים מכאן שמהשם אשה לאיש. השם עוסק בזוג ומביא את האשה לאיש. והרבה שואלים מדוע לא איש לאשה? אלא שאיש מצווה על פריה ורביה ולכן אין הקבה דואג לו, שהרי עליו מוטלת המצווה לחפש אשה. לעומת זאת אין האשה מצווה על פרו ורבו ולכן אין היא נשאת לקיים מצווה. בנות ישראל קבלו עליהן שלא לשבת ללא נישואין. הן נישאות כדי לעזור לבעליהן למלא את המצווה. הן עושות זאת מחובת הלב. דהיינו לא מתוך מצוה, ולא מתוך רשות, אלא מחובת הלב.
ש(6) שואלים את הכלה
ויאמרו נקרא לנערה ונשאל את פיה (כד נו) 0
והרי זה פלא. בערב האב והאח כבר הסכימו לתת את רבקה לאשה, וגם אמרו קח ולך, ובכל זאת אם שואלים את פיה . מכאן ההלכה שאין משיאין אשה אלא מרצונה.
וכפי שכבר ראינו לעיל שבנוגע לנשואין אין מצווה כיבוד אב ואם נוהגת. רבקה שומעת בקול אביה (אם לא מת בלילה לפי המדרש) מתוך שרוצה, ומתוך דרת ארץ, מחובת הלב ולא משום שמצווה על כך
ב(7) ברכת חתנים
ובירככו את רבקה ויאמרו לה אחתנו היי לאלפי רבבה
וירש זרעך את שער שנאיו (כד ס) ם
מי ברך אותה? כל מי שהיה שם בחדר. אביה, אחיה ואחרים. חזל למדו מכאן ברכת חתנים, כלומר שבע ברכות שאנו אומרים לאחר החופה, לאחר שהנישואין נעשו. וחוזרים עליה במשך הערב לאחר הסעודה. חזל למדו שהברכה תנתן במניין מבועז שנשא את רות במעמד עשרה.
השאלה היא מי בדיוק חייב בברכת חתנים? אין זה החתן או הכלה, שכן אין אדם מברך את עצמו. ואין אדם אחר בחדר שמצווה לאמר את הברכה, שכן אין מצווה מהתורה או מדרבנן למישהוא לברך. אלא יש חובה שהברכה תשמע בחדר.
כלומר אין אדם מברך את החתן והכלה מתוך שרובצת עליו מצווה לעשות כך, ואין לו רשות להסלק לפני שהברכה נאמרת, אלא אדם נשאר כדי לברך את הזוג מחובת הלב.
ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב
חזל אמרו שיסד את תפילת המנחה, שהיא זמן פגישת חתן וכלה והיא לא רשות ולא מצווה אלא חובת הלב.
נ(8) נר שבת
ויביאה יצחק האהלה שרה אמו
ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה (כד סז) 0
חזל מדגישים שאהב את רבקה לאחר שראה שהיא החזירה את מעש שרה. היתה ברכה בעיסתה, משום שאפת לעניים. הדלתוה היו פתוחות לרוחה לעניים, וענן הקודש היה על האוהל. ודבר רביעי- שהיה נר שבת דלוק מערב שבת לערב שבת.
הקשר לשרה בעניני חסד ברור. אך מה עניין נר שבת?0
על כך אומר הרמבם בהלכות הדלקת נר שבת: הדלקת הנר אין היא מצווה שירוך למלא אותה, ואין היא רשות שלא יעשנה, אלא חובת הלב היא.
כחומר כנסת ישדאל, בנות וכלות ישראל, קיבלו עליהן להדליק נר שבת לא מתוך מצווה, ולא מתוך רשות אלא מתוך חובת הלב.
כי שעת המעבר משישי לשבת היא השעה שאעדם וחווה נולדו, שעה שהאנושות עוברת מהיום השישי לשבת הנצחית, שעה שהחתן הולך לקראת הכלה שהיא שבת המלכה, שהיא כנסת ישראל, שהיא הבת ושמה כל, שהיא הויה ובית דינה, שהיא מקור השפע לעולם, שהיא זאת שמביאה את הכלה לחתן, אשה לאיש משום שהכלה הולכת בחובת הלב.
אין ישראל דבקים בקבה משום שאנו מצווים על כך, ומצד שני שאין אנו ה רשאים שלא ללכת. אנו הולכים אחריו במדבר בדרך לא זרועה מתוך חובת הלב, ולכן אנו קוראים בשיר השירים גם בשביעי של פסח.