פרשת ויקרא תשפא

 הרב דר צבי אבינר

מה דחוף כל כך בויקרא

 

ויקרא אל משה

וידבר הויה אליו מאהל מועד לאמר

מי קרא למשה?  אומר הרמבן שהפסוק ממשיך את  סוף ספר שמות. שם כתוב שמשה סיים את המלאכה , הקים כיור רחצה והציבו  בין אהל מועד והמזבח (עוד נשוב לדון בכך) ואז….ם

ויכס הענן את אהל מועד וכבוד השם מלא את המשכן

ולא יכל משה לבא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד השם מלא את המשכן (שמות מ׳ לד׳) ם

והמדרש מבאר שמשה נמנע מלהיכנס משום יראה. ואז-אומר הרמבן – קרא אליו השם לבא ולהיכנס. וגם רבנו בחיי מבא שהתחלת ויקרא היא המשך של שמות, ולכן הקורא  הוא הויה

ובכך עונים הרמבן ורבנו בחיי לטענה הנפוצה גם בימיהם שמחבר ספר ויקרא הוא לא משה אלא ״תורת כוהנים״   קדומה שנכתבה כביכול על ידי ״כת המקדש״  ששלטה  ביהדות  עד לנביאים במאה השמינית שהעמידו את היהדות על בסיס הומני כביכול. ומדוע שם האלוקים חסר בספר ? כי הויה הוא אל אכזר שואף דם בניגוד לנצרות מלאת הרחמים.

אך זכינו  ויש לנו הוכחה שהמחבר של כל חמשת הספרים הוא אחד ושהקורא הוא הויה, שכן המחשב מגלה לנו ששם הויה אכן מופיע  בקטע אם כי בצורה סמויה וצנועה , כך

ו י קרא אל מש ה  וידבר יה ו ה אליו מא ה  ל מועד

 כאן שם הויה מופיע  בראש הספר באותיות שיש ביניהן רווח של שבע

  ובכך מצטרף ספר ויקרא לשאר הספרים , שבהם מופיעה המלה ״תורה״ בהפסק של 49  אותיות

בראשית…………שמות…………….ויקרא……..במדבר………דברים

ת………………..ת……………………י……………..ה……………..ה

ו…………………..ו……………………ה…………….ר……………..ר

ר…………………ר……………………ו………………ו………………ו

ה………………..ה……………………ה……………..ת…………….ת

ולפנינו מבנה ספרותי נפלא שעין רגילה לא מגלה אותה אלא רק המחשב.  הדבר מורה  על מחבר אחיד, ועל כך שהקורא למשה הוא הויה .  ודומה שהמחבר כיוון את הכתוב אל דורנו משום שרק אנו מגלים את המבנה הזה בעזרת המחשב.

אבל הרמבן משאיר פתח לקורא אחר. הוא מכוון אותנו למה שכתוב בהר סיני ששם נאמר ״ואל משה אמר עלה אל השם״ וסודו ידוע שהקורא הוא המלאך מטטרון  ששמו כשם רבו. תפקידו של  מטטרון הוא לשמור את התורה  – שהיא מרגלית יקרה – מפני גנבים ואנשים לא ראויים לה. הוא מכוון אותם לעלות למקום אחר על ההר.  כאן בא מטטרון לשמור על פתח המשכן מפני כניסה של אנשים   שאינם  ראויים.  הקריאה למשה היא מתן רשות כביכול  להיכנס.  משה נבחן בפתח ונמצא ראוי להיכנס להיכל המלך .

וגם רבנו בחיי רומז על דין בפתח האוהל , משום שכבוד הויה שמילא את המשכן בפרשת פקודי הוא מידת דין אלוקים. ועל המשכן ירד הענן שמייצג הויה והיא נכנסת לשכון בין הכרובים.  אבל כל הנכנס פוגש כבכיכול את מידת הדין בראשונה

מי ראוי? הווה אומר מי שמלא ענווה שנאמר ויקרא באלף קטנה

 

אבל הקריאה מראה שמשה לא רק ירא היה להיכנס  אלא  שוויתר על כך. אולי בענוונותו היתרה.

מטטרון, או השכינה עצמה, הייתה צריכה ­ לעוררו להיכנס. אומר המדרש

 

 אמר משה כבר עשיתי שליחותי. אמר : מכאן ואילך מה יש לי לעשות?ם

עמד ו י ש ב  לו. אמר לו הקבה,  ע מ ו ד , חייך  יש לך מלאכה גדולה מכל מה שעשית,

ללמד לבני טומאה וטהרה, ולהזהירן היאך יהיו מקריבין קרבן״

 

משה חשב שסיים את תפקידו. הוא דיבר אל פרעה, הוציא  את ישראל ממצרים, קרע להם את הים, הוריד להם את המן והשליו, העלה להם את הבאר והקיפם ענני כבוד ונתן להם חוקים ומשפטים להקים מלכות.  הוא גם עשה את המשכן לכפרה וסליחה. עוד מספר חדשים יכנסו לארץ.  אמר מכאן ואילך מה יש לי לעשות? עמד וישב לו.

 אך הקב״ה חשב אחרת. עמוד משה! לפני שתכנס למשכן, ולפני שתכנס לארץ, יש לך ללמוד פרק חדש בתורה שעליך ללמד את  ישראל –  הלכות קרבנות, ועניני טומאה וטהרה. נשים לב שהקבה לא מזכיר  עניני קדושה וחולין, כי כבר דבר על כך למשל בעיניני שבת קודש.

בלי הידיעה של המקצוע החדש, אין לך  ולישראל להיכנס למשכן, ולארץ הקודש.  לכן עליך ללמוד זאת עכשיו באופן דחוף.

בלי ידיעה זאת, מטטרון לא יתן לכם להיכנס אלא ישלח אתכם רחוק.

 

מהיכן יצא הקול?  הפסוק אומר שקרא אליו מאהל מועד. משה היה בחוץ  בפתח.  אבל מקור הקול  היה מתחת לכרובים, כפי שאומר רשי

יכול מכל הבית? תלמוד לאמר (במדבר ז) מעל הכפורת. יכול מעל הכפורת כולה , תלמוד לאמר מבין שני הכרובים

 הקול בא מעל הארון, שבתוכו התורה. רמז שהפרק החדש שעל משה ללמוד הוא מעל התורה ההגיונית.  זהו תחום של טהרה וטומאה, של סליחה ועונג וריגוש ונבואה שמעל השכל.   המפגש בין האדם מישראל לקבה במשכן  הוא מעל לימוד תורה.  אין אדם נכנס לעזרה כשספר התלמוד בידו והוא שקוע בפלפול של תנאים ואמוראים. אדם נכנס לשם לעבור חוויה של פגישה בינו ובין הקבה. ועליו להתכונן לכך. אחרת מטטרון ישלח אותו לרחוק וגם תורתו תפגם

מטרת המשכן הוא ״ושכנתי בתוכם – בלבם.״  וכדי  שהשכינה תכנס ללב האדם, על האדם להכין את לבו לכך.  היא לא תכנס אלא אם האדם יעבוד עבודה על לבו ולהכין בו מקום עבורה.  האלוקים לא עשה את האדם רחמן  מטבעו  וגומל חסדים.  שהרי מידת הדין איננה פועלת בחסד ורחמים אלא בצדק. אך אלוקים הכין מקום בלב האדם מוכן  לקבל בו  את השכינה. גם המקדש השלישי יהיה מוכן להקריב בו. ואנו מוכנים ביום שישי להכנס לשבת.  על האדם לנקות את לבו ולהכין בו מקום  שהשכינה תואיל להיכנס שם ולא לברוח ממנו .  והכנה זאת של הלב על ידי האדם היא העבודה באמצעות  הקרבנות וניקיון הלב מטומאה.

 העולם עומד על שלוש דרגות:  התורה, עבודה וגמילות חסדים.  אדם עולה מתורה, לעבודה של הכנת הלב ומשם לגמילות חסדים.   והחלק של  העבודה על הלב נעשית באמצעות המקדש והקורבנות והתשובה והתפילה

מי אם כן יהיה זכאי לעבור את מטטרון שבשער ולהיכנס למשכן – לאוהל מועד – ששם נועד האדם עם השכינה? ם

 

תנאי ראשון – ענווה

 

 האלף הקטנה  במלה ויקרא מורה על ענונותו של משה.   הוא כתב על עצמו. ויקר מלשון מקרה או קרי, כפי שנאמר על כל המקרים שהקבה נגלה לנביאי האומות כגון בלעם או לבן או אבימלך.  אך הקבה הורה לו להוסיף את האלף הקטנה בענווה.

ויקרא אל משה ויאמר לו הויה – הקול היה חזק אך רק משה שמעו. מדוע? כי היה עניו.  משה כעניו יכול היה לראות את הקבה פנים אל פנים דרך האספקלריה – המראה – המאירה.  כי נביאי השקר אינם  רואים במראה אלא את ההחזר מעצמם. האגו המנופח  שלהם – השאור שבעיסה שלהם – משתקף במראה ומפריע להם לראות את  הקבה כביכול היושב אחורי המראה.  אין הם שומעים אלא את דברי עצמם חוזרים אליהם מהמראה. משה לעומת זאת ראה את הצד שאחורי המראה משום שלא היה לו אגו המפריע .  ולכן למרות שהיו אתו אהרון והזקנים, רק הוא שמע את הקול. והקול היה אמיתי, ישר מתחת כנפי משק הכרובים

מכאן שעל האדם מישראל להתכונן לפגישה עם הקבה,  לתפילה, על ידי ביטול האני שלו, האגו.  שהרי הקבה אומר שהוא ואדם גאותן אינם יכולים להיות בחדר אחד, והכוונה לחדר בלב האדם.  אם יש שם ״אני״ מנופח של המתפלל, אין שם מקום לשכינה.  אדם גאותן עובד את עצמו.  זוהי העבודה הזרה השכיחה ביותר בעולם.    ועליו לעבוד קשה ולדכא את האני שלו לפני שיפגש עם הקבה

ואכן החסידות עומדת על כך שהאדם יבטל את האני שלו לפני התפילה, לפני המפגש עם השכינה.  גם מטרת פסוקי דזמרה הוא שהאדם יכיר את גדולת הבורא לפני שיעבור לק״ש ותפילה.

 

והכנה נוספת לפגישה:  תשובה ותפילה

 

משה חשב ש ה ג א ו ל ה  סיימה את תפקידו.  לכן י ש ב.  אמר לו הקבה  ע מ ו ד,  יש לי ללמדך קרבנות וטומאה וטהרה, שהם הבסיס לתשובה . ואין התשובה נעשית אלא  ב ע מ י ד ה  ותפילה

ולכן אומר רב הונא – תכף לגאולה תפילה

רב הונא מחבר את ברכת גאל ישראל עם תפילת העמידה, שלא  יהא הפסק ביניהם,  כמו שהקבה קרא למשה לקום מיד עם הגאולה ולהתפלל.  והתפילה כאן מקבלת היבט מיוחד שאין כמוהו בכל העמים.  כל העולם מכיר בתפילה ספונטנית  בגדר ״תפילה לעני כי יעטוף.״   המתפלל שוטח בקשתו מהבורא. אך כאן מצווה התורה על תפילה  כעבודה, כהכנת הלב לשכינה.

  והתפילה מבוססת על תשובה,  הקשורה לקורבנות. שכן אין הקבה מעוניין בבשר החרוך אלא בתהליך התשובה המלווה את , הקורבנות, בסמיכה ובוידוי

  כלומר  התשובה דרך הקורבנות  פותחת את  הכניסה למשכן.  לפני הכניסה לעזרה נמלך האדם בבית הדין שבכניסה מהו הקורבן שעליו להביא.  והם מחטטים בנפשו ושואלים האם עשית במזיד או בשוגג? האם ידעת את החוק ושכחת, או לא למדת מעולם? האם ידעת ושכחת ונזכרת מחדש? האם אתה בטוח  או שיש לך ספק? לכל מקרה  רושמת התורה קרבן שונה.  לאדם מזיד אין קרבן כלל, ולשוגג קרבנו תלוי בפרטי הפרטים של חטאו. וכן תלוי הקרבן אם העונש הוא כרת ומיתה בידי שמים או “רק” מלקות או עונש כספי בלבד. והאם הוא בעל אמצעים או עני? וכן הלאה. ובכך הופכת התורה את ההקרבה לחיטוט עמוק של חשבון נפש – כבר לפני . הכניסה.

כפי שאמרנו שהאלוקים ממלא את המשכן ומפקח על הכניסה, ומטטרון שם בשם רבו

ולפני ההקרבה ברגע האחרון סומך הבעלים את ידיו על הקורבן ומקיים מצוות וידוי באזני הכהן.  ומיד יכול  לשחטו כי השחיטה כשרה בזר, ולכן ממשיך רב הונא ואומר 

תכף לסמיכה שחיטה   

כלומר תכף לגאולה תפילה

ותכף לסמיכה שחיטה    

השחיטה ממלאת את האדם המתפלל  יראה ופחד , שהם היסוד לתפילת העמידה. המתפלל מבין שהוא היה אמור להיות שם על המזבח  כיצחק בעקידה.  היראה היא גם יראת כבוד, כמו שמשה ירא היה להיכנס. ודווקא יראה זאת פתחה לו את השער

ולכן תקנו אנשי כנסת הגדולה שתפילת העמידה תפתח בתשובה ווידוי .  ״השיבנו אבינו לתורתך והחזירנו בתשובה שלמה לפניך״ ם ואחר כך וידוי ״סלח לנו אבינו כי חטאנו״ ם .

 

 . תנאי שלישי : טומאה וטהרה

 

  הפרק השני שהקבה לימד את משה בדחיפות הוא טהרה וטומאה.  אין למושגים הללו כל הגדרה שכלית, ואין הטמא אדם רע מצד הויה או אדם רשע מצד האלוקים.    אדם טמא מורחק מהמקדש, ומאכילת קודשים.  הווה אומר שהטומאה והטהרה הם תוצאה של קיום המשכן מצד הויה.  והתיקון להם היא הטבילה במקווה   והערב שמש.

לאחר השחיטה, ויתר עבודות הכהן, הבעלים רשאים לאכול מהקודשים – אם נטלו ידיהם כמו הכהנים ואם אמרו ברכה. על הבשר ״ ם אומרים ״שהכל״, ועל הלחם של תודה אומרים ״המוציא״ ם  .

   ולכן ממשיך רב הונא ואומר 

תכף לנטילה ברכה 

  מהי הברכה של אדם לקבה?  האדם כביכול הוא הנותן והקבה  הוא המקבל.  המעגל של נותן ומקבל נסגר.   האדם מקבל מהקבה לא לחם בושה אלא לחם של חברות.    לאחר שהמקריב עלה על  הסולם – ביטול האני שלו,  הרגשת יראה ופחד, פשפוש החטא וניקוי הלב, נטילת ידיים וסילוק הטומאה, עכשיו הוא נעשה כחבר לקבה וזכאי להשראת השכינה.

 ולכן קבעו אנשי כנסת הגדולה שהתפילה תהיה בצורה של ברכות.

 

 ניקוי המביא לפעולה

 

מכאן שלשה דברים דחופים שהקבה לימד את משה

תכף לגאולה תפילה

תכף לסמיכה שחיטה

תכף לנטילה ברכה

מכאן ששלושת המרכיבים משמאל גדולים מאלו שבימין. התפילה גדולה מהגאולה,  השחיטה גדולה מהסמיכה  והברכה גדולה מהנטילה.

כל המרכיבים בצד הימני עוסקים בניקוי וחיטוי פיסי ורוחני.  יש דתות ופילוסופיות שונות שמדגישות את הניקוי כערך עליון.  אך התורה רואה את הניקוי והחיטוי שבצד ימין רק צעד הכרחי לקראת הצד השמאלי שהם תפילה שחיטה  וברכה.  לב נקי אינו אומר מאומה. לב נקי הוא מקום  להשראת השכינה והיא לא תבא לשם אלא אם כן האדם התפלל, הכניע את האני שלו ועומד בפחד ויראה

 

האין סוף קרא למשה

 

יקריב אותו לרצנו לפני השם – והנה הפתעה.  הקרבן עולה לרצון האלוקי,  שהוא מעל עצמיותו של הקבה, כביכול.  הרצון הוא מעל האנוכי.   אדם המקריב עומד במקדש מעל ה עצמיות של הבורא, מעל האצילות.

ואפילו מעל הקדושה של המלאכים