פרשת בשלח פרעה
תשפ
מה הבטחון שהקבה קיים ותורתו אמת
ו י א מ י נ ו בהשם ובמשה עבדו
יש הבדל בין אמונה לידיעה. אם אומר שאני מ א מ י ן שהשולחן קיים , כוונתי שיש בלבי עדיין ספק אם הוא קיים במציאות אם לאו. עלי לבצע פעולה כלשהיא כדי לברר זאת. (למשל עוור יאמר שהוא מאמין שהשולחן קיים עד שיגע בו .) אם אומר שאני י ו ד ע שהשולחן קיים משמע שכבר בררתי והשולחן קיים במציאות ללא ספק סביר
המעבר מאמונה לידיעה דורש פעולה שתברר זאת .
האם אפשר לאדם ילוד אשה ל ד ע ת בבטחון שהקבה קיים ברמה של מציאות כמו להבדיל מציאות השולחן שלפני? הרי הוא נסתר מאתנו ומעל תפיסתנו ואין לו גוף או דמות הגוף!
ולמרות זאת היתה מטרת יציאת מצרים להביא את פרעה – וישראל – לבטחון בקיום הקבה ברמה ה י ד י ע ת י ת הממשית במציאות.
שכן לגבי פרעה אמר הקבה למשה לפני המכות “ו י ד ע ו מצריים כי אני הויה” (ז’ ה) והדגש הוא על ידיעה ולא על אמונה.
וגם לגבי ישראל אמר הקבה למשה לפני המכות “ו י ד ע ת ם כי אני הויה אלוקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים” (ו’ ז) ם
וכן הלשון הרביעית של ארבע לשונות גאולה- “ולקחתי אתכם לי לעם” – מכוונת לפי המפרשים למעמד הר סיני. ושם יאמר
להם “אנכי הויה אלוקים אשר הוצאתיך מארץ מצרים.” והרמב”ם בספר המצוות מפרש ש”אנכי” היא מצווה ל ה א מ י ן במציאות השם, וביד החזקה הוא אומר ש”אנכי” היא מצווה ל ד ע ת שהשם הוא המציאות ואין מציאות אחרת מלבד מציאותו .
כלומר לגבי ישראל המטרה כפולה : ראשית יגיעו ל א מ ו נ ה במציאות השם , ואז יעלו למדרגת י ד י ע ה ללא ספק על מציאותו
והדרך שבה בחר הקבה ללמד את פרעה וישראל היא דרך הניסים.
לגבי פרעה הדרך הניסית היא היחידה. הקבה הביא עליו ועל מצרים סדרה של מכות כואבות שדרכם יבא לידיעה ללא ספק שהשם קיים. הביטוי “למען ת ד ע כו אני הויה ” חוזר ונשנה בפי משה בדברו אל פרעה לפני כל מכה. לגבי פרעה דילג הקבה על השלב הרוחני של אמונה. מהידיעה יגיע בהכרח לאמונה. ואמנם נליל היציאה עבר פרעה מטמורפוזה רוחנית ובחצות הלילה קרא למשה ואהרון “הללויה, הללו את הויה כל עבדי הויה”. בבהלה ” ובחפזון” קרא להם “קומו צאו מתוך עמי ועבדו את הויה …וברכוני”. לרגע קל התקרב לידיעה שהשם קיים במציאות. ידיעה זאת תתחזק בקריעת הים
לגבי ישראל היה המטרה מורכבת יותר. בניגוד לפרעה הקבה שאף להביאם ל א מ ו נ ה בו וגם ל י ד י ע ה על מציאותו ללא מכות כואבות אלא להפך- על ידי ניסים טובים. האם היה הדבר אפשרי? ם .
וידעו כי אני הויה
וקושי נוסף- שכן היתה לקב”ה מטרה נוספת ביציאת מצרים והיא שלא רק שידעו המצרים וישראל על קיומו במציאות, אלא דוקא את קיומה של הויה מידת הרחמים
שכן לגבי מצרים אמר הקבה :”וידעו מצרים כי אני ה ו י ה ” כלומר מידת הרחמים – ולא רק שידעו אודות האלוקים.
ולגבי ישראל אמר בעשרת הדברות “אנכי הויה אלוקיך אשר הוצאתיל מארץ מצרים” ם
והדבר תמוה: כיצד יגיע פרעה להכרה במידת הרחמים – הויה – על ידי מכות כואבות? והרי מכות נתפסות כעונש מצד מידת הדין. . על יתרו נאמר “וישמע יתרו כהן מדין חותן משה כל אשר עשה א ל ו ק י ם למשה ולישראל עמו ” . ורשי מפרש שיתרו שמע על קריעת ים סוף שהיא עונש ברור על הטבעת ילדי ישראל בנילוס, מידה כנכד מידה שהיא דרכה של מידה הדין – האלוקים. יתרו אמר למשה “בדבר אשר הזידו עליהם” כלומר הכיר בעונש כנגד ההטבעה בנילוס. כיצד איפא יגיע פרעה לדעת מהמכות הכואבות על הויה? ועוד: כיצד יגיעו לדעתה במציאות ממש? ם
ויש לזכור כי מצרים כבר ידעה אודות ה א ל ו ק י ם מיוסף שלימד את פרעה (הוא חוזר על השם אלוקים פעמים רבות בפתרון החלום וכך ענה לו פרעה) ויתר על כן – ציוה גם על המצרים למול עצמם כפי שאומר שם רשי. כלומר יוסף לימדם לא רק שבע מצוות בני נח אלא גם מילה שהיא המצווה השמינית שניתנה אמנם לאברהם (שהיה בן ניח לפ הרמבם) אך היתה נוהגת בפוטנציה גם בבני נח לפי הגמרא בסנהדרין. משה הוא זה שהעביר המצווה לישראל בלבד. מכל מקום עברו דורות רבים וקם פרעה חדש שלא ידע את יוסף ואמונתו. אך עדיין אמרו החרטומים לפרעה לאחר מכת שחין “יד א ל ו ק י ם היא”. ם
מכאן יש לאמר שפרעה דייק באמרו למשה “מיהו ה ו י ה אשר אשמע בקולו, לא ידעתי את ה ו י ה וגם את ישראל לא אשלח”. הוא ידע אולי על אלוקים אך לא על הויה. אפילו יוסף לא למדם. השם הזה לא היה קים בארכיון האלים של פרעה. 0
ו ואפשר גם להבין מדוע יכלו המצרים להכיר את ה א ל ו ק י ם בורא העולם מיוסף אך לא את מידת הרחמים הויה. כי את ידו של האלוקים יכול כל אדם המסתכל בטבע. יצור אוכל יצור אחר וגורם לו כאב רק משום שבבא היום גם הוא יאכל על ידי אחרים ויסבול כאב – מידה כנגד מידה, שזו דרכה של מידת הדין הפועלת בצדק מחלט ללא רחמים. אין בטבע מידת רחמים. לחונקים יש התחלה של רחמים שבאים מהרחם של האם והגרעין הזה מתפתח להבנה מלאה רק באדם. וגם זה תלוי באדם ובאמונתו. הנאצים דחו חמלה כחולשה. .
וקושי נוסף היה ללמד את פרעה אודות הויה משום שמצרים עבדה אלילים שפניהם פני תנין או פני צפור טרף חסרי רחמים. ובמיוחד הצטיין באכזריותו הפרעה שעמד מול משה- “נפוליאון המצרי” הגמד האכזר.
ויש להעיר שגם סדום ניצבה מול הויה – מידת הרחמים- שנאמר “ואנשי סדום רעים וחטאים ל ה ו י ה מאד”. גם הסדומים הצטיינו באכזריות יתרה כפי שמתואר במדרש. אך בניגוד למצרים , הכירו אנשי סדום את הויה ומרדו בה – אומר רשי- ולכן נחתם דינם ללא תשובה. לא היה כל טעם ללמדם. לעומתם היתה למצרים עדיין ההזדמנות ללמוד את הויה שלא הכירוה ולדבוק בה
כיצד יכלו פרעה ומצרים ללמוד על מידת הרחמים הויה על ידי המכות? ם
אילו היה האלוקים לבדו מכה במצרים לפי מידת הדין הרי היה זה סופם.
אך ספר הזוהר כותב שעל המטה שנתן הקב”ה למשה להכות בו את מצרים היה חרוט שם האלוקים מצד אחד ושם הויה מצדו השני. לפני כל מכה סובב משה את הצד שבו יכה את מצרים ובחר אם יכה אותה בדרך של “רחמים בדין” או של “דין ברחמים.” כך שבכל מכה ומכה היתה נוכחת גם מידת הרחמים – שפעמים הקטינה את חוזק המכה ופעמים הגדילה אותה כנגד הרשעים. כך למשל ניתנה מכת בכורות בדרך של “דין ברחמים” וכך יכול היה פרעה ללמוד שהויה קימת .
זה לגבי פרעה. מה לגבי ישראל? כיצד העלה אותם הקבה מאלילות לאמונה ומשם לידיעה בקיומו? ם
מאלילות לאמונה
אם קשה היה לקבה להביא את פרעה להכרה בו, אפילו על ידי מכות ניסיות כואבות, היה הדבר קשה שבעתיים לגבי ישראל. ראשית יש קושי לכל אדם ל ה א מ י ן בנסים – כך כותב הרמבם (יסודי התורה פרק שמיני הלכה א). . אפשר תמיד למצא הסבר טבעי לנס. ולפקפק אם אירע במציאות. והרי התורה רוצה שישראל יגיעו לא רק לאמונה אלא לידיעה ממש על הקבה במציאות. ואין בניסים כח לנרשים את ישראל ב א מ ו נ ה ובודאי לא בידיעה על קיום הקבה. ובודאי שאין אדם מתרשם מניסים כואבים שארעו לאדם אחר. .
אבל ישראל יכלו ללמוד לפחות דבר אחד ממכות מצרים – שהויה מבדילה בין ישראל לעמים ובין קודש לחול. התוורה חוזרת על כך פעמים רבות- שלבני ישראל לא אירע דבר. ובכל זאת לא עשו במכות את הרושם הדרוש על ישראל. הם אמנם עשו כדבר משה ביציאה אך לא כתוב שהאמינו בקבה או במשה בתוך מצרים
עדות לכך נתונה בתחילת הפרשה שלנו הפותחת במלים “ויהי בשלח פ ר ע ה את העם” הפסוק מיחס את יציאת מצרים לפרעה – הוא זה ששילח את העם במציאות. אמנם זה חשוב משום שעל האדון לשלח את עבדו מרצונו כדי שיהיה השחרור לגיטימי. אך העובדה שפעל מרצונו מקטינה כביכול את האמונה בקבה. ואמנם בשאר התורה כתוב גחמישים פעם שהקב”ה הוא זה שהוציאםם ממצרים אבל בשעת היציאה התורה מכירה במציאות. ואי אפשר היה לישראל להאמין בקיוןם השם במציאות ברגע היציאה.
עדות נוספת לרוחם הנפולה של ישראל ביציאה ניתנת בפסוק הבא האומר “ולא נחם האלוקים דרך ארץ פלישתים פן יראה העם מלחמה ושבו מצרימה”. שוב לפנינו הכרה במציאות המרה. וכך אומר רבי שמעון בר יוחאי שלא צוהלים יצאו ישראל ממצרים אלא כעבדים שנפשם רצוצה וגופם כואב ורגליהם נופלות
והמציאות המרה הזו הביאה את הקב”ה – את ה א ל ו ק י ם ליתר דיוק – לא להוליכם “דרך ארץ” פלישתים אלא דרך המדבר. אילו היו נחשפים לעניני “דרך ארץ” שבמציאות- לאשה וילדים ועבודה בשדה ובכרם – לא היו מגיעים לאמונה בהויה או בידיעה על קיומה במציאות. עניניי המציאות ודרך ארץ של העולם הזה היו מונעים מהם להגיע לקדושה. לכן הסב אותם הקבה “דרך המדבר” שהיא ההפך מ”דרך ארץ”. שם במדבר יהיו תלויים בקבה – באורח ממשי.
מואפשר להסיק- אין השכינה נתפסת כשעוסקים בדרך ארץ אלא דוקא בדרך המדבר . .
זאת רואים גם מעצם הגדרת הויה בפרק הבריאה. שם היא מופיעה בסוף ששת ימי המעשה כשכתוב “יום השישי ויכולו השמים ” שהם הויה בראשי תיבות. עלינו לכלות את ימי המעשה ועניני “דרך ארץ” כדי לקבל את השכינה בשבת.
ועתה עשה להם הקבה נס גדול מכל מכות מצרים וקרע להם את הים. ואכן גרם להם הנס להגיע ל א מ ו נ ה בקבה שנאמר “וי א מ י נ ו בהויה ובמשה עבדו”
וחזל אומרים שישראל ראו בשמים מעשי מרכבה שיחזקאל בן בוזי הכהן ראה. שירה נפלאה בקעה מלבם והנשים ומרים בראשם יצאו במחול בשירה “”מי כמוך באלים הויה!” – אמונה עצומה, אך עדיין לא י ד י ע ה .
אך אמונה ללא ידיעה סופה שתפוגן, כשהמציאות טופחת. . ואכן לאחר שלשה ימים בלבד ללא מים התחרטו ישראל ודרשו לחזור למצרים. .
ובימנו בודאי שאין הנס הזה של קריעת הים עושה כל רושם. החוקרים גילו שארעה אז רעידה גדולה בים התיכון שיצרה נוצר גל של
צונמי ששטף את המצרים לים. מי מאמין בניסים לאורך ימים? ם –
חיזוק האמונה ולימוד הויה מהי
אך הקבה לא ויתר וניסה לחזק את אמונתם על ידי ניסים טובים. . את המים המרים המתיק להם כך שלמדו להבין ולאמין כי “הויה הוא רופאך” וש”יש הויה בקרבם”. .
אך גם אמונה זו פגה וכשלא היה להם בשר לאכול באה המציאות וגברה על האמונה כלא היתה. . שוב חפתו לחזור מצרימה לסיר הבשר
ושוב עשה להם הקבה נס גדול- השליו – שהגביר את אמונתם לרגע. אך מיד רצו – לחם. והקבה עשה להם נס גדול יותר והוריד להם את המן שטעמו כצפיחית בדבש. ובכך לימדם אודות הויה שהוא זן מפרנס לכל . קיומנו תלוי לא רק באלוקים בורא הטבע אלא בעיקר במידת הרחמים שבלעדיה היה העולם חוזר מזמן למים.
וכאן למדם דבר נוסף אדות הויה הוא הכנה מיום שישי לשבת.
משום שבהגדרת הויה בפרק הבריאה היא מופיעה כגשר בין יום השישי לשבת שנאמר “יום השישי ויכולו השמים. עולמנו מתקדם מהיום השיש לבריאה שבו אנו חיים, ליום השביעי שהוא יום שכולו שבת לעולמי עולמים. ומי שלא מכין מיום שישי לשבת לא יזכה לחיות בה
ואין זה מקרי שברגע זה בא עמלק להלחם בישראל ויהושוע ניצחם. כאשר הרים משה ידו כלפי מעלה גבר ישראל. כשישראל מתפללים לקב”ה הם נוצחים. כשהוריד ידו גבר עמלק. הנס היה ברור וגלוי לכל ומידי. הוא הביא את ישראל לתפילה ו ל א מ ו נ ה בקבה.
מיהו עמלק? עם רע ששבר את שם הויה לשנים שנאמר “כי יד על כס יה מלחמה להויה בעמלק מדור לדור.” עמלק האכזר הכה את כל הנחשלים ועשה הרע בעיני הויה. הפסוק אומר ששבר כביכול את שם הויה לשנים, ל”י-ה” ו”וה”. עמלק מיצג את הרשעים השוברים את לבה של מידת הרחמים ובכך מונע ממנה להוביל את העולם לשבת הנצחית . החלק הראשון – י”-ה”- בעולמנו והחלק השני- “וה”- עדיין בשבת. אנו מתפללים ששם הויה יתגדל ויתקדש וה “י-ה”: יתחבר שוב ל”וה”.
ככל שהיה נס המלחמה בעמלק גדול וברור, לא היה בו עדיין כח להביא את אמונת ישראל לרמה של ידיעה. לכל נצחון על אויב יש הסבר טבעי פוליטי. זאת רואים גם אנו בימנו. היה צורך להביא לישראל נס גדול יותר כדי להביא אותם לידיעה ברורה שהקבה קיים במציאות .
מאמונה לידיעה
ומלחמת עמלק הביא אותם למעמד הר סיני.
לכאורה היה זה נס עצום גדול יותר במציאות ממש שלא היה כדוגמתו בעולם. שש מאות אלף איש שמעו את הקבה מדבר אליהם
. הם שמעו וראו את הקולות. אומר אברבנאל שאי אפשר לשקר לשש מאות אלף איש.
א והצפיה גדולה. הקבה אמר למשה .”הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך י א מ י נ ו לעולם” (יט ט) ובכל זאת 40 יום לאחר מכן עבדו את העגל.. האמונה הגדולה במעמד סיני לא עברה לידיעה. ארבעים יום לאחר מכן כשבושש משה לבא עבדו לעגל.
אבל נמטרה נשארה. ובעשרת הדברות אומר הקבה “אנכי הויה אלוקיך”- שהיא מצווה לא רק להאמין אלא לדעת. כיצד אפשר
למלאה? ם
.
הנס האמיתי היחידי
הרמבם מורהביד החזקה על הדרך להגיע ל י ד ע הבורא – והיא האהבה (והיראה). אם יאהב אדם את הקבה אזי יחוש אותה בבשרו כאהבת איש לאשהץ וכך הוא כותב- ה.
“והיאך היא הדרךך לאהבתו? בשעה שיתבוננן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהי חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאוה גדולה ל ד ע ת את השם הגדול…שמתוך כך אתה מכיר במי שאמר והיה העולם”
כלומר לימוד הטבע יביא את הלומד לאהבת הבורא ומכאן – מהאהבה – יגיע לידעה ממשית
כמו שהמגע בשולחן יביאני לידע על קיומו- ולא רק להאמין שהוא קים – כך תביאני האהבה שבבשרי ל י ד י ע ה ממשית על קיומו.
הרמבם שם מאריך בתיאור הטבע אבל מזכיר גם דרך אחרת להגיע לאהבת הבורא. הספרי על פרשת ואתחנן אומר על הפסוק הפסוק “והיו הדברים האלה על לבבך” ם “
למה נאמר? לפי שהוא אומר ואהבת את הויה אלוקיך איני יודע כיצד לאהוב ת”ל והיו הדברים האלה – תן הדברים האלה על לבבך שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם ונדבק בדרכיו )
כך שיש דרך כפולה להגיע לאהבה-
מלימוד הטבע
מלימוד תורה
ומאהבת הבורא יגיע האדם גם לידיעה ממשית על מציאותו וכלשון חזל להכרת מי שאמר והיה העולם
ומאחר וזו מצווה, הרי זה תהליך שעל כל אדם להשתדל לעבור בימי חייו מאמונה לידיעה. וזאת יעשה דרך הבנת הטבע מחד ודרך ו הבנת התורה מאידך.
וככל שתגדל ידיעתנו על הטבע במשך הדורות כך גם נתקדם בקיום המצווה ונדע טוב יותר על מי שאמר והיה העולם.
וככל שתגדל ידעתנו את התורה יותר מקדמונינו – האם זה אפשרי? – כך גם נתקדם באהבת וידיעת הבורא- מי שאמר והיה העולם. רק לפנינו איפא מצווה מיוחדת שקיומה תלוי בקידומה של האנושות בהבנת הטבע והתורה
רק פרק אחד בכל התורה
ויש רק פרק אחד בכל התורה שבו הבנת הטבע מצטלבת עם הבנת התורה והוא פרק הבריאה בבראשית. וככל שהתקדמות ידיעתנו על תולדות כדור הארץ- עולה בקנה אחד עם התקדמות הבנתנו את התורה- אזי נוכל לאמר בודאות שיש בידנו נס ממשי עצום, והיא התורה עצמה
שכן אם נכון הדבר שדברי משה רבנו תואמים את דברי המדע – הרי לפנינו פלא נורא. כיצד יכול היה משה לספר סיפור כה נכון על תולדות כדור הארץ – לפני 3500 שנה כשגדל בבית פרעה עובד האלילים ? הרי לא היתה בזמנו כל תרבות בעולם העתיק שסיפרה סיפור דומה המתאים לסיפור המדע!
ומאחר ופשר לנו להראות בעליל כיצד דברי משה מתאימים מילה במילה, שורה בשורה עם הסיפור של המדע, הרי שצדק הרמבם ואנו מגיעים לידיעת הבורא באופן אינטימי דרך לימוד הטבע והתורה גם יחד
אך בניגוד לרמבם ששם את האהבה כשלב בדרך לידיעה, אנו יכולים בפעם הראשונה מאז משה רבנו לשים את הדגש על הידיעה כפשוטה- ידע של שמדע, ידע של התורה. כל זאת גם בלי אהבה שהיא מצווה נפרדת.