פרשת בא תשעא
הרב צבי אבינר
פרט וכלל ביציאת מצרים
כלל ופרט במצוות זכר ליצ”מ
ויהי בחצי הלילה וה’ הכה כל בכור
מצוות עשה לזכור את יצ”מ שנאמר להלן בפרשה “זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים ” (יב ג). ולפי הרמבם ופוסקים אחרים יש למצווה ארבעה מעגלים
א ) לזכור את יצ”מ כל השנה (רשי) אפילו בהרהור (שאגת אריה) שהיא מצווה כללית ביותר
ב ) לזכור את יצ”מ פעמיים ביום בצורה פרטית יותר כפי שתקנו לאומרה בפרשת ציצית בקריאת שמע, כלומר כמלווה מצווה אחרת
ג ) לזכור את יצ”מ בצורה פרטית עוד יותר בקידוש היום שנאמר זכור את היום הזה” כמו “זכור את יום השבת לקדשו” כלומר להזכיר יצ”מ בפה כמו בשיר
ד ) לזכור את יצ”מ פעם בשנה בצורה פרטית ביותר ולספרה לבנים בליל יד בניסן שנאמר והגדת לבנך בעבור זה- בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך.
כלומר יש למצווה הבט כללי המצטמצם להבט פריטי. ההבט הכללי הוא לזכור את יצ”מ כל השנה ואפילו בהרהור והצורה הפרטית ביותר היא לספרה לבנים בליל הסדר. וכשיש כלל, ופרט שיצא מהכלל, אין הפרט בא ללמד על עצמו אלא על הכלל, ואין בכלל אלא מה שבפרט. כאילו המצווה הכללית לזכור את יצ”מ התרכזה והתמצתה בסיפור ההגדה בליל הסדר, כנגד זמן היציאה עצמה .
ואכן הרמבם – המדבר על המצווה הכללית במקומות שונים – מונה בספר המצוות רק את הפרטית ביותר –
מצוות עשה של התורה לספר בניסים והנפלאות שנעשו לאבותינו במצרים
בליל החמישה עשר בניסן שנאמר והגדת לבנך וכו :
כלומר אין בכלל אלא מה שבפרט
מכאן שמארבעה לשונות הגאולה שראינו בפרשה הקודמת , המצווה לזכור מתרכזת רק בשלב של היציאה ממצרים בליל הטו בניסן, כלומר במכת בכורות והיציאה בחפזון שהוא שלב הגאולה מיד האדון. כמובן שכל המרבה בסיפור יצ”מ הרי זה משובח, ויש לספר לבנים את כל השלבים מהקלת השעבוד בראש השנה עד מתן תורה בסיני.אך עיקר מצות העשה היא סיפור היציאה מצרים. והשאלה המתבקשת היא מה מיוחד בסיפור היציאה שעושה אותה כה חשובה ועיקר המצווה? ם
נס ההכרה של פרעה בהויה בכלל ובפרט
ואם נאמר שהעיקר הוא השחרור החוקי מיד המשעבד, כפי שאירע בליל היציאה, אפשר לשאול כפי ששאלו רבים מדוע היה צורך במכות בכלל ובמכת בכורות בפרט? אילו היתה הגאולה והשחרור מהאדון עיקר, יכול היה הקבה להזהיר את פרעה בחלום הלילה כפי שעשה לאבימלך ולאמר לו שאם לא ישחרר את בני ישראל הרי הוא וביתו וכל מצרים מתים. איום כזה היה בו די לשחררם. אך מסתבר הדבר שהקבה חפץ היה להשיג מפרעה דבר נוסף משחרור – כפי שנאמר “וידעו מצרים כי אני הויה”. הקבה ביקש שהשחרור יבא בד בבד עם ההכרה של פרעה בקבה, בהויה
ורבנו בחיי אומר שהדגש כאן הוא על הכרה בהויה ולא רק במידת הדין, האלוקים. גם לישראל וגם למצרים היה קל להאמין שהאלוקים מידת הדין פעלה במצרים. דבר זה היה גורם ל”החמצה” של מידת הדין, אומר רבו בחיי. כאילו היא לבדה גרמה ליציאה. קל להכיר בעובדה שישראל נגאלו במידת הדין – פרעה התעלל בישראל, ואלוקים התעלל בו, מידה כנגד מידה. גם פרעה שמולו עמד יוסף הבין מיוסף שיש בורא עולם ושמו אלוקים המשלם מדה כנגד מידה. גם יתרו כאשר שמע על קריעת הים, הוא האמין באלוקים מידת הדין. שהרי פרעה השליך את ילדי ישראל ליאור ועתה השליך אותו האלוקים לים. אין אדם בעולם שלא יכיר במידת הדין. אלוקים נראה ומורגש בכל מקום. חיות אוכלות ונאכלות, גורמות כאב וסובללות כאב
אבל לא קל ולא טבעי הוא להאמין בהויה מידת הרחמים ולקבל מלכותה. אין רואים אותה בטבע, וגם בסיפור הבריאה בבראשית כהיא מופיעה רק בראשי תיבות בזוף יום השישי (יום השישי ויכולו השמים). תפקידה ביצירת האדם לא ברור לעין. אין לך אומה ולשון שעבדו את הויה מידת הרחמים או שהכירו בה. ובמיוחד לא הגיוני הוא שמידת הרחמים תעניש אומה שלמה במכת בכורות, שתראה יד חזקה. אפילו הנצרות של היום המתימרת להיות דת רחמים אין היא מכירה או יודעת עדיין את הויה אלוקי ישראל.
וכאן ביציאה מופיעה הויה כנוקמת , כדין בתוך רחמים- אומר רבנו בחיי. היא זו שהכתה כל בכור בארץ מצרים, כפי שנאמר “ויהי בחצי הלילה והשם הכה כל בכור” – ורשי אומר “השם ובית דינו”. צא וחשוב עד כמה גדולה רשעתם של אלו ההופכים את מידת הרחמים לדין.
והנה קם פרעה בחצות הלילה והוא אדם חדש. קשה להאמין זאת, אך פרעה האכזר שנקרא בפי המלומדים נפוליאון המצרי, הגמד שצבאותיו הגיעו למסופוטמיה, המלך שדרך על ראשי שבויים לפני הוצאתם להורג, פרעה האכזר הזה שטמן ילדי ישראל בקיר בעודם בחים, פרעה זה הגיע להכרה בהויה מידת הרחמים שהיא ההפך מאכזריות. הוא הכיר שיש גם להויה בית דין. ולכן יצא מארמונו וחיפש את משה וארהון וקרא להם “קומו וצאו ולכו עבדו את הויה כדברכם וברכו גם אותי”. ברגע חולף זה הושגה מטרת מכות מצרים . פרעה הכיר לא רק את אלוקים מידת הדין אלא גם את הויה על כל צדדיה .רגע חולף אמנם, כי למחרת בבוקר הכל התנדף ופרעה חזר לסורו .
הבה ונסכם את הרגע החולף
קל ואפשר לכל אדם בעל שכל להאמין בבורא עולם, באופן כללי ביותר כפי שמלומדים רבים בימנו חושבים
קשה יותר להאמין בבורא כאלוקים מידת הדין, כפי שמתואר בבראשית. פרעה יכול היה להגיע לאמונה שכזאת כפי שאירע בימי יוסף
קשה עוד יותר להאמין בהוויה וכפי שמתוארת בסיפור הבריאה בבראשית. היא זו שההשתתפה בבריאה האדם והיא זו שמכוונת את העולם להגיע לשבת הנצחית
אבל קשה מאד להאמין בהויה מידת הרחמים באופן הפרטי ביותר- כמושיעה עבדים ונוקמת סבלם מיד נוגשיהם האכזריים, כדין בתוך רחמיםץ כלומר שרחמים הם לעולם כאשר רשעים אכזריים סובלים
כלומר לפנינו מעגלים של כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט. מכל התפיסות של האלוקות, דוקא הויה ובית דינה היא העיקר והיע זאת שהשיג פרעה בלילה אחד בלבד, כאשר מצרים כולה בוכה בקול
הגאולה השלימה
כלומר מה עלינו לספר לבנים בליל היציאה ממצרים, בליל הסדר, עם ההגדה? שלא מספיקה הגאולה והשחרור מיד פרעה, אלא שפרעה הכיר בהויה אלוקי ישראל.
ומכאן לכל ה גלויות והגאולות- שלא מספיק להתפלל להחזיר את העטרה ליושנה, שהקבה יקבץ גלויות ויקים את המערכת המשפטית ויבנה ירושלים ויחזיר את צמח בית דוד ויבנה את המקדש, ואפילו לא מספיק שיהא שלום שורר בארץ ובכל העולם , אלא יש להמשיך ולהתפלל גם שכל העמים יכירו את הויה כפי שאירע לפרעה. הגאולה לא תהא שלימה עד שיהיה הויה מלך על כל הארץ ושמו אחד, כפי שניבא זכריה.
הלל בכלל ובפרט
הוה ונשחזר את האירועים של הלילה המיוחד ההוא.
מה הקים את פרעה בחצי הלילה? לפי חזל פרעה העירה אותו רוח הצפונית שנשבה בחלונו. כאשר שמע את בכית מצרים הוא עזב את ארמונו וחיפש את משה ואהרון. וכשפגש בהם קרא להם בקול “קומו צאו ועבדו” את השם. מדרש אומר שהואע קרא להם ” הללויה! הללו את הויה עבדי הויה!” כלומר את הפרק הראשון של שירת ההלל. ומכאן שם הפרק “ההלל המצרי.”
מדוע נשבה הרוח ומדוע באה מכת בכורות? אומרים חזל שזה אירע בזכות חמישה דברים – הקץ, הצרה, הצעקה. זכות אבות, והתשובה כלומר התפילה. שכן התפילה בצבור מבוססת על התשובה כפי שמופיעה בפרשת ניצבים. והם נפדו כציבור, ככנסת ישראל.
ומיד כשהתפללו ונפדו, פרעה קרא את ההלל המצרי.
שוב – מכאן הרעיון ששלבי הגאולה כפי שמתבטאים בשמונה עשרה אינם מספיקים לבטא גאולה שלמה. גם לאחר שכל השלבים יתקימו, שנראה קיבוץ גלויות ושופטים ובנין ירושלים וצמח דוד ובנין המקדש, וגם לאחר שיהיה שלום בארץ לפי הברכה של שים שלום, גם אז יש עוד צעד אחד חשוב שבלעדיו הגאולה אינה שלמה והוא הכרה של הגויים בהויה ובקדושתה – כפי שמתבטאת בהלל.
ולכן יש לצמד את ההלל לשמונה עשרה ללא הפסקה ביניהם כי ההלל הוא שלב נוסף בתהליך הגאולה. שכן נאמר הללו את השם כל גויים שבחוהו כל האומים.
ואם פרעה קרא את ההלל המצרי כשבח לקבה, הרי אנו קוראים את ההלל כהודאה על הנס. איזה נס? נס שישראל נפדו מבית עבדים, ונס שפרעה הכיר בהוויה.
ואכן ההלכה מהתורה היא שיש להודות על הנס מיד עם האירוע. אך מדרבנן אנו ממשכים להודות על הנס גם בשנים העוקבות כפי שעושים בחנוכה וביום העצמאות. לפי זה פרעה דיקדק כשאמר הלל מיד עם הנס בלילה וישראל אף הם אומרים הלל מיד לאחר התפילה וכן בזמן אמירת ההגדה.
אומר המדרש שבשעה שמצרים בכו, ישראל הללו את השם. אמנם שירת ההלל עדין לא היתה כתובה אך חזל אומרים שאותה רוח צפונית העירה גם את דוד המלך כשניגנה בכינורו שהיה תלוי בחלונו או מעל מטתו. דוד המלך קם וכתב את שאר פרקי ההלל שנאמר “חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך” (תהילים קיט קמז). הוא גם המשיך וכתב את שאר פרקי תהילים שכן שורש המלה תהילים בא מההלל. הוא גם חיבר את פרקי דזמרה שענינם הוא שבח לקבה על הבריאה ועל התערבותו בחיי יום יום, ומעמד ההלכתי של פסקי דזמרה שווה להלל ואותם שרו הלויים בבוקר עם כניסת המתפללים לעזרה
מעמד פסוקי דזמרה שכתב דוד נקבע בתלמוד –
אמר רבי יוסי יהא חלקי עם גומרי ההלל כל יום.
איני? והאמר מר הקרוא את ההלל בכל יום הריהו מחרף ומגדף! אלא כי כאמר בפסוקי דזמרא (שבת יח) 0
.מכאן ארבע סוגי הלל בפסח ובליל הסדר (הרב גורן זצל) ם
ראשית, בערב פסח בבוקר, כמו בכל יום, אנו אומרים פסוקי דזמרה שדינם כמו הלל.
שנית, לאחר חצות היום, כאשר המקדש עמד, החל הקהל לשחוט את הפסח כאשר הלויים מלוים כל קבוצה וקבוצה בשירת ההלל עד הלילה. כה רבה היתה השירה שהגמרא מספרת שלא היה בית בירושלים שלא שמע רת ההלל. מה דינו של ההלל הזה? כשיר המלוה מצווה, אומר הרב גורן זצל. כמו בלולב שהמגמרא שואלת היתכן שישראל נוטלים לולב ולא שרים הלל?
סוג שלישי של ההלל נשמע בפסח עם התחלת הלילה בתפילת ערבית, כפי שאומר הנביא ישעיה ” השיר יהיה לכם כליל יתקדש החג” . ההלל הזה נאמר כשיר לחג.. ומנהג אשכנז עד היום לאמר הלל בתפית ערבית של פסח בבית הכנסת.
וסוג רביעי – אומר הרב- לקרא את ההלל בברכה בזמן ההגדה כהודאה על הנס.
מכאן שלהלל ארבעה מרכיבים מהכלל לפרט בדומה ובמקביל למצוות זכירת יציאת מצרים
חובה כללית ביותר לשיר הלל לקבה על הבריאה ועל חיי היום יום כפי שאנו אומרים בפסוקי דזמרה
חובה פרטית יותר לשיר ההלל כמלווה מצווה אחרת, כמו שחיטת הפסח ונטילת לולוב. מקביל למצווה זכר ליציאת מצרים שאנו מצמידים לקריאת שמע
ומכאן לחובה פרטית עוד יותר שהיא שירת ההלל בליל התקדש החג והיא דומה לזכירת יציאת מצרים בקידוש אל היום
ומכאן החובה הפרטית מאד לאמר הלל בזמן הנס כלומר עם ההגדה לבנים .
והיות וההלל הזה האחרון הוא הפרט שיצא מהכלל, הרי אין בכלל אלא מה שבפרט, ואין בהלל עיקר אלא זה שנאמר כהודאה על הנס, כפי שפרעה קרא ההלויה כשהאמין פתאום
בהויה אלוקי ישראל.
קרבן הפסח בכלל ופרט
האם קרבן פסח הוא קרבן היחיד מישראל או קרבן ציבור? מאי נפקר מינה? אם זה קרבן יחיד, אין הוא דוחה שבת ובמקרה שערב פסח חל בשבת אין מקריבין אותו,, בעוד שאם הוא קרבן ציבור הרי הוא דוחה שבת כמו התמיד שנקרב ב”מועדו”.
בזה נסתפקו בני בתירה (פסחים ) . והנה קרבן הפסח נקרב בעזרה בשלוש קבוצות של מקריבים לקיים מה שנאמר והקריבו אותו “קהל עדת בני ישראל” כלומר קהל, עדה ובני ישראל כפי שאומרת שם המשנה. לכן הקפידו שתהא כל קבוצה מרכבת לפחות מעשרה נמנים. אבל המקריב הוא אדם אחד השוחט את הפסח.
יש לפסח איפא ארבעה שכבות
בני ישראל – המרכיב הכלל ביותר
עדה – מרכיב פרטי בתוך בני ישראל
קהל – מרכיב פרטי יותר מהעדה
השוחט היחיד – מרכיב פרטי מאד
את מי מיצג השוחט? אפשר לאמר שהוא מייצג את כל השכבות שמעליו, בבחינת הפרט שיצא מהכלל והוא מייצג את הכלל.
ולכן כאשר האדם אומר בעבור זה עשה הויה לי בצאתיי ממצרים – הוא אמנם מדבר על עצמו אך הוא מייצג את כלל הקהל והעדה ובני ישראל. ואין בכלל אלא מה שבפרט. כל אדם מישראל מייצג את כנסת ישראל שיצאה ממצרים. והפרט יצא ללמד על הכלל כולו, שאנו יצאנן ממצרים לקיים את התורה והמצוות. כאילו כל התורה הצטמצמה למצה והמרור.
ולכן לקרבן פסח יש מעמד מיוחד שאמנם הוא מקרב על ידי היחיד אבל הוא מייצג את כלל עם ישראל ולכן הוא דוחה שבת, כפי שפפסק הלל לבני בתירה.
ולכן הבן שאמר מה העבודה הזאת לכם נקרא רשע, משום שהוציא עצמו מן הכלל. הוא לא מיצג את הכלל אלא את עצמו ולכן אילו היה במצרים לא היה נגאל. מכאן שהזדהות הפרט עם הכלל הוא מרכיב עקרוני כתנאי ליציאת מצרים. אמנם כל יחיד התפלל, אך התפילה היתה של הציבור וכך ההלל היה של הציבור ונמשך מיד לאחר התפילה
חיוב מצה בכלל ופרט
חיוב מצה אף הוא נלמד מכלל ופרט, שכן
כתוב אחד אומר שבעת ימים מצות תאכלו, וכתוב שני אומר ששת ימים תאכל מצות, (דברים טס ח). השביעי היה בכלל ויצא מן הכלל, ללמד על הכלל כולו יצא. מה שביעי רשות, אף לילה ראשון רשות. תלמוד לאמר בראשון בארבעה עשר תאכלו מצות, קבעו הכתוב לחובה (ילקוט שמעוני) 0 ו
כלומר מצה ביום השביעי היא פרט שיצא מהכלל ומיצגת את הכלל ולכן חיוב מצה היא רשות בכל הימים – חוץ מיום ראשון שעליו יש פסוק נפרד המחייב אותו.
מדוע יצא דוקא יום השביעי לגבי מצה? ללמדנו שעיקר הגאולה לא איכע בליל הארבעה עשר אלא בשביעי של פסח עם קריעת הים.
ואת ההלל מחלפה שירת הים. הההבדל? בשירת הים חיל פרעה מת, בעוד שבהלל הגויים מצטרפים לשיר.
וההלכה קובעת שבסופו של דבר ההלל היא העיקר, כי מעשי ידי טובעים ואתם אומרים שירה.? 0
יש עוד פרשיות בפרשת בא המבוססות על כלל ופרט, כגון פטר רחם ותפילן. מסתבר שהתורה מרמזת שיציאת מצרים היא פרט שיצא מכל הגאולות ללמד עליהן, שהיא דוגמא לכל מה
שיקרה בעתיד.. זה נכון מלבד החפזון
חפזון של מי? ם
הפסח של מצרים נעשה בחפזון. הקבה קבע כך מראש עוד לפני היציאה. אפשר לאמר שהקבה ידע שכך יהיה, או שהחפזון בפסח הוא עקרוני.
וחכמי המשנה נסתפקוו חפזון של מי? של המצרים? של ישראל? של השכינה? 0
לפיהפשט החפזון היה של מצרים שדפקו בישראל לצאת כי אמרו כולנו מתים. .
וכן פשוטה הוא שישראל יצאו בחפזון מאחר והמצרים דחקו בהם.
אבל מדוע חפזונה של השכינה? המפרשים אומרים שהקבה ידע שהרגע הזה של חסד מצד פרעה הוא רגע חולף ולמחרת בבוקר יתנדף כלא היה. הקבה לא רצה להחמיץ את הרגע. וגם ישראל לא היו בחזקת צדיקים גמורים כפי שנראה להלן במסעות. ולכן “קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץץ על הגבעות”.
אך יש בזה חסרון. שהרי כל השג הבא בחפזון, סופו שיתנדף מהר ובחפזון , כך אומר המהר”ל.
ולכן בעתיד יצאו ישראל מהגלות לא בחפזון, “כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכו ” (ישעיה נב).
והמהרל מסביר שנס “לא טבעי” בא מהר ובצורה חותכת. לעומת זאת יש נס הנראה טבעי ונמשך זמן רב. נס כזה דוקא נשאר לתמיד והשפעתו נשמכת.
והרב קוק זצל תפס את הקו הזה של המהרל ולימד ששיבת ציון של ימינו לא תהא מלווה בניסים גלויים ומהירים כמו במצרים אלא יהא בצעדים קטנים ובצורה טבעית כביכול.
והבדך נוסף: החפזון במצרים היה לפי הרב קוק מפני שהקבה רצה לחתוך כל קשר בין מצרים לישראל. אנו לא למדנו מאומרה מהתרבות של מצרים ומדרכי השלטון שם וחוקי המדינה.
אך בשיבת ציון של ימנו- אומר הרב- יש ושייגיף לאע י אפשר ויש צורך בכך שנלמד חכמה מהגויים בכל מה שקשור למדינה מתוקנת. אנו רשאים וצריכים לללמוד כיצד מקימים צבא ומשטרה ופרלמנט וממשלה. בככל מה שקשור למשפט מלך אנוהרשאים ללמוד ממלכיות של הגויים הנאורים.
ומצד שני אנו יודעים שגאולת ישראל לא תהא שלימה עד שכל הגויים- כל שבעים אומות בני נח – יכירו בהויה אלוקי ישראל, כפי שפרעה הכיר ברגע של חסד ביציאת מצרים
יהיה יום אחד הוא יוודע להשם לא יום ולא לילה והיה לעת ערב יהיה אחד ו ש