תזריע תשעט

נ הרב דר צבי אבינר

על מה חושבת היולדת

 

מקובל לסווג את טומאת היולדת כעיפוש במסגרת נגעי אדם.  בדומה לטומאת נידה, זיבה וצרעת שבהמשך הפרשה. אבל דקדוק  בפסוקים ןעיון באמרות חזל מורה אחרת.

התורה פתחת בשהיא רשרת של מצוות הקשורות זו בזו.  “אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת חמים וביום השמיני ימול”  (יא ג)  אין האשה טמאה אלא א”כ  התקיים “תזריע וילדה” – שתהא הלידה ממקום שנזרעה כלומר שלא  יצא הוולד דרך ניתוח קיסרי (לא היה יוצא דופן)  ומצד שני שהיה  זכר כשר למילה (נפל ללא צורת אדם אינו מטמא את היולדת מהתורה אלא מדרבנן).   ויתר על כן: “כימי נידת דותה תטמא” – אסורה לבעלה כאילו היתה בנדת טומאתה , כלומר  שהיא טמאה כאילו נידה  אפילו אם לא היתה טיפת דם אלא הלידה היתה “יבשה”. מכאן שטומאת היולדת אינה תלויה בהפרשה חיצונית או בעיפוש.  חזל מניחים שאין לידה יבשה בעולם אלא תמיד יש טיפת דם ולכן היא טמאת מידה הלכה למעשה לחומרא.

טומאת הלידה תלויה רק בדבר אחד – שלמות  השרשרת  שמציג הפסוק.  נשים לב שהתורה מתרכזת רק על היולדת והוולד.  “אשה כי תזריע וילדה”  לאב אין שייכות לעניין הטומאה והמילה.  האב נמוג כאן למעמד של תורם זרע. הוא אפילו אינו חייב להיות יהודי כדי שהשרשרת תתפוס.

אבל  השרשאת קשורה לפרשה הקודמת.  אומר רבי שמלאי מדוע  מגישה התורה את טומאת היולדת  לאחר טומאת דגים  ובהמות יחיות ושרצים שבפרשה הקודמת?  כדי להזכיר לאם את סיפור הבריאה.  במשך תשעה חודשים חשה את פלאי הבריאה וכל ה”אבולוציה”  ממש בבשרה.  היא חשה כיצד טיפת הזרע שנזרעה בבטנה צומחת ועוברת את כל שלבי הבריאה המתוארים בבראשית פרק א’.  והדבר ממלא אותה הרגשת הוד ופלא כלפי בורא העולם.   במשל 14 ביליון שנה  “עבד” להביא אותנו לכדור הארץ.   עתה הוא יוצר שוב את האדם בבטנה.  כך חשה כל אם בעולם אבל אם יהודיה יודעת גם שהבורא הזה שיוצר את הולד בבטנה הוא האלוקים מידת הדין ו שמלאי. במדרש) . והאם היהודיה ממשיכה ונזכרת  גם שמשפט הולד הנוצר בבטנה תלוי בפסוק “נעשה אדם בצלמנו וכדמותנו” שבו נמלכה מידת הדין במידת הרחמים הויה ושיתפה אותה לעשות אדם בדמות וצלם של שניהם,  כמו  אב ואם הנמלכים זה בזה ליצור את בנם.  וכדי לזכות בדינו על הוולד לאחד אבא  ואמא, הויה אלוקים. רק אז יהיה טוב מאד. אחרת תכלה מידת הדין את העולם ותחזירהו  לתוהו ובוהו .  על האם היהודיה לזכור  כל זאת כי היא זו שתעצב את אשיות הרך הנולד, שנאמר זכור בני תורת אמך.

ומדוע היא טמאה לבעלה? לפי הפשט  כדי להגן על גופה לאחר  הלידה.  אך אם היתה התורה רק “אוסרת” אותה  בלשון לא תעשה הרי לא היה הדבר מונע בהכרח את בעלה ממנה. המשיכה  הטבעית בינה לבעלה גוברת  בתקופה זאת- אומר רבי שנעון בר  יוחאי-  והאסור לא היה מרחיק אותם.  אך בזה שתורה מכריזה עליה כטמאה היא אכן תהא מורחקת מבעלה לזמן רב עד ריפויה.  לפחות לשבוע עד המילה, אומר רשבי, כי אז לא יהיה כל העולם שמח והם עצובים?

 אך מדוע היא טמאה למקדש?  כי אין לה צורך לבא לשם.   היולדת, כחווה אמנו, מכירה את הויה בלבה יותר מכל תקופה אחרת בחייה. נזכור שחווה היתה הראשונה בעולם שהזכירה את הויה בשם המלא . וזה היה לאחר לידתה את בנה הבכור שקראה לו קין כי “קניתי איש את הויה.” לפני כן בפרק פרק א’  בבראשית מופיעה השכינה בפסוק רק בראשי תיבות “יום השישי ויכולו השמים”.  ובפרק ב’ בסיפור גן העדן מופיעה הויה “צד בצד” בעלה שנאמר ויצר הויה אלוקים את האדם. כך היא ממשיכה להופיע בכל סיפוור גן העדן., לא לבדה.  רק בדברי חווה לאחר הלידה הויה מופיעה בכל הדדרה לבד בלי בעלה כשנאמר  קניתי איש את הויה.  בעלה- אדם הרכאשון-  כאילו נעלם  עקב החשיפה להויה.  כמו שכאן בפרשתנו שהאב נעלם והפך להיות מוצג כזה שהזריע.   האם הטריה חווה, באחזה על כפיה את הרך הנולד ודמה מוצף באהבה ללא גבול וחמלה וחסד, היא זו שחשה לראשונה מה שהשכינה חשה כלפינו.   בעלה אדם הראשון לעולם לא היה מסוגל לחוש הרגשה שכזאת . וזה נכון לכל  האבות שבעולם.  ואם היולדת חשה  בחזקה ובעליל שהשכינה ממלאת את לבה, לשם מה עליה לבא למקדש? שהר ימטרת המקדש היא “ושכנתי בתוכם” – בלבם

ועתה מובן מדוע  היולדת מורחקת מהמקדש. אין לה צורך בכך ומעשה זאת ירידה עבורה.  הרי השכינה בלבה. ואין לבא למדקש שלא לצורך. אילו  היתה התורה רק אוסרת עליה לבא בלשון לא תעשה, הרי היא היתה מוכנה בצדקתה לעבור על האיסור ולהכנס לשם, כי אין לך דבר מתוק מלאכול פרי אסור.  אך כאשר מכריזה התורה את היולדת כטמאה , היא מבטיחה שהיולדת אכן לא תבא  לשם.

נשים לב  שהיולדת  מורחקת ממחנה לויה שהוא הר הבית, יותר מטמא מת שמרחק רק ממחנה שכינה כלומר מעזרת כהנים. הנה הוכחה  נוספת שטומאת היולדת אין לה ולא כלום לטומאת דם והפרשות.

והמדוע ממשיכה התורה וקושרת את טומאת היולדת לברית המילה של בנה?. ונשים לב  שהתורה מצווה כאן לא על עצם המילה . הפסוק אומר כאן “ביום השמיניי מול”  והכונה שהמילה שנצטווה אברהם תהא בזמנה ביום השמיני אפילו אם חל בשבת.    כלומר זו תוספת  לאברהם

מהי המילה? היא נתנה לאברהם כמצווה שמינית, אומר הרמבם בהלכות מלכים. אדם וחווה נצטוו בעדן על ששה מצות (עז, גע, שפד, גזל, דינים וחילול השם) ולנח  נוספה מצווה שביעית (אבר מן החי ואכילת דם) ולכן המילה לאברהם כבן נח היתה המצווה השמינית  ומכאן ההדגשה  על “ביום השמיני. ימול”. 0

בדוע אם כך קושרת התורה את המילה  לטומאת היולדת? ה דבר מסבר מעצם מעשה המילה. מהי המילה אם לא חותם האדון בבשרנו” (ספורנו).   חידושו של אברהם היה שהקבה הוא לא רק יוצר  הכל אלא “קונה הכל” בתוקף היותו  האומן  “יוצר הכל”. כמו שהאומן “קונה” את  יצירתו בזכות היוצר., כך  קומה הקבה את האדם בכך שהוא יוצרם  בבטן.  לאברהם היה הדבר חשוב בזמנו כי הוא חי בתקופה  שבה נולדה לעולם האמפריה שגודלת על ידי גזל מאורגן. ועבדות הכפויה בכח

חווה קראה לבנה קין כי “אמרה קניתי איש ” בלידה. הילד הוא שלי ואני אמו.  וכל אם יהודיה נזכרת על ידי המילה שהקבה הוא האדון האמיתי קונה הכל.   ולכן ברגע אושר בהחזיקה  את  הרך הנולד  בחיקה  ובאמרה “שלי הילד הזה” נזכרת היא בקבה קונה הכל שהכל שלו. בזכו ת היוצר. ובכך התקדמה היולדת מהבריאה אל סיפור גן העדן לנח ולאברהם.

אבל התורה מלמדת כאן חידוש גדול שהמילה דוחה שבת.  דבר זה לא היתה יכולה לומר לאברהם מאחר שהוא כבן מח  לא היה מחויב בשבת שנתנה בסיני.   אבל בפרשתנו העלה משה את מצוות המילה לישראל שומרי שבת מעל בני נח.  ובלשון הגמרא משה הפקיע  את המצווה מבני נח והעבירה לישראל בלבד שהם שומרי שבת.  ומאחר שהמילה דוחה שבת הרי שקדושת ישראל מעל השבת – וכך אומר אור החיים הקדוש בהתפעלות בפרשת כי תשא  על הפסק “ושמרו בני ישראל את השבת כי קודש היא לכם” – שקדושת ישראל גדולה מזו של השבת.  דהינו היולדת נזכרת לא רק בבריאה ובשבת בראשית וסיפור גן עדן ונח ואברהם ומילה, אלא גם זוכרת שהמילה דוחה  את השבת ולכן המסורת מדגישה את השבת הראושונה לחיי  הילד בשמחה של “שלון שבת” 0

ואם היולדת מורחקת מהמקדש  בלידת זכר  שלושים יום, מדוע לאחר לידת נקיבה שישים יום? ויש להשיב לפי מ    ר רRמה שלמדנו שהנקבה יכולה להכיר את הויה יותר מזכר ולכן התורה מרחיקה  אותה כפליים מלידת זכר