הרב דר צבי אבינר

תשעט:

 שמיני : הלכות אבילות היוצאות מהלב

שמחה ואבילות זה כנגד זה

משה תיקן לישראל שבעת ימי משתה לחתנים כנגד שבעת ימ המילואים וגם תיקן שבעת ימי אבלות כנגד מות נדב ואביהוא .

ואכן שמחה היא אנטידוט לאבילות , ולהפך: מחשבה על יום הדין היא אנטידוט לשמחה יתירה.  אכן לגבי רוב בני האדם השמחה המלאכותית היא כאטידוט לפחד מפני המוות. רובם של  המגיעים לגיל פרישה נוהגים בדרך של ‘אכול ושתה כי מחר נמות.”  הם מבלים שנים בחיפוש אחרח עונג ושמחה בטיולים, במסעדות, במסיבות וכדומה.  התוצאה במקרים רבים היא הרגשת ריקנות

משה רבנו מציע אף הוא שמחה כאנטידוט לאבלות, אבל איזו שמחה? שמחת נישואין.הוה אומר שמחת מצווה. הוה אומר שמחת כל מצווה.   וזוהי סוג של שמחה שאינו ידוע בעולם. הנוצרים והמוסלמים לא מודעים אליה. אנו נוטלים לולב בשמחה. יושבים בסוכה בשמחה. מסיימים מסכת גמרא בשמחה, וסועדים בשבת בשירה ושמחה. חיי האדם השומר מצוות סובבים סביב שמחות של מילה. בר ובת מצווה, אירוסין ונישואין. ואלו הן שמחות של מצווה המקרבות את האדם לקב”ה.

מה קורה ששמחה אדירה הופכת לאבילות? על כך מדברת הפרשה.  ונזכור כי דיני אבלות אינן מופיעות בתורה במקום אחר כשלעצמן אלא מופיעות רק  כאן בסיפור מות נדב ואביהוא.

שמחה עולמית, ציבורית ופרטית עצומה

ויהי ביון השמיני – שמיני לניסן, אומר רבי עקיבא. אך חז”ל אומרים שמיני למניין כלומר למילואים, וכך סובר רשי. ויום זה היה מרובה בשמחה שכן נטל עשרה עטרות: (1) יום ראשון בשבוע (2)  יום הראשון לחודש ניסן הוא החודש הראשון (3) יום השנה להפסקת העבדות במצרים  שאז לקחו טלה לקרבן פסח מצרים  (4) יום הראשון לכהונת אהרון (5) יום ראשן לקרבנות בכלל (6) יום ראשון לברכת כהנים (7) יום ראשון לירידת האש משמים (8) יום ראשון לקדושת העזרה ואיסור שחוטי חוץ (9) יום ראשון להשראת השכינה במקדש (10) יום ראשון לקרבנות הנשיאים

והשמחה היתה גם אישית, במיוחד לאלישבע אשת אהרון.  בעלה כהן גדול, אחי בעלה נביא ומלך, בניה סגנים לכהונת כ”ג ואחיה עמינדב נשיא שבט יהודה. היש לך אשה בעולם ששמחתה יכולה להיות גדולה מזו? ם

והצפיה לאירועי יום הזה היתה בשיאה.  במשך שבעת ימי המילואים שקדמו הקים משה ופירק את המשכן מדי יום ביומו, שימש כהן גדול ואהרון לידו למד את המלאכה .  אך האש לא ירדה משמים לבעור על המזבחף והעם שהתאסף לצפות חזר לביתו מדי ערב באכזבה. האם כופר להם עוון העגל? וכפי שאומר המדרש 0

 סברו “כל הטורח שטרחנו שתשרה השכינה בינינו ונדע שהתכפר לנו על עוון העגל” (רשי) 0

והנה ביום השמיני משה מבשר שינוי. הוא קורא לאהרון ובניו ולזקני ישראל ומצווה להביא את קרבנות היום. והם ממלאים דבריו ומתאספים סביבו “ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני השם” – בשמחה, אומר המדרש (ט’ ה). ואז אומר משה

זה הדבר אשר תעשו וירא אליכם כבוד השם (ט’ ו) ם

הוא לא מפרט, אך המפרשים מציעים פתרונות שונים- .

אפשר שדבריו מכוונים לפסוק הקודם – שעליהם לעמוד תמיד בדריכות וצפיה לקבה בכל זמן כדי שהשכינה תשרה ביניהם. או שדבריו מכוונים לקרבנות. או ש”זה הדבר” הכוונה למילת ערלת הלב כלומר יצר הרע (מדרש). מאחר “והיום השמיני” מזכיר את המילה שנעשית ביום השמיני ומצוות המילה שהיא השימינית לאברהם (נח קיבל שבע) .

אבל הנציב אומר שדברימשה כאן מכוונים לכל דור ודור בעתיד- מעין מרשם עבורנו להשכנת המשכן בלבנו.  עלינו להקימו מדי יום מחדש בלבנו על ידכ התפילה (עמידה) שמחליפה את הקרבנות ועל ידי פסוקי דזמרה המבוססים על שירת הלוים על 15 המעלות ועל הלל דוד שנאמר לראשונה כשהאש ירדה למקדש שלמה ם

כיצד ירדה השכינה?  0

הפעם שימש אהרון בפעם הראשונה ככהן גדול במקום משה והקריב את הנדרש. אך האש משמים עדין לא ירדה. תפילת שמנה עשרה כלשעצמה אין בה להביא את השכינה בלבנו 0

ואז נשא אהרון את כפיו ובירך את העם ברכת כהנים, וגם זה לא הביא את האש לבעור על המזבח (ט’ כב) כלומר  גם ברכת כהנים שאנו אומרים לאחר שמונה עשרה אין בה כח מספיק  להוריד את השכינה ללבנו ם

ואז באו משה ואהרון יחדיו אל האוהל וביציאתם ברכו יחד את העם יהי נועם וכ’. (‘ כג) אמנם צעד זה הביא את השכינה כמו שנאמר “וירא כבוד השם אל כל העם ותצא אש מלפני השם ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם” . אם משה מסמל את התורה, אזי הוספת קריאת התורה לאחר  שמונה עשרה וברכת כהנים תכשיר אותנו לקבלת השכינה בלבנו.  וכל הצעדים נחוצים כי “זה הדבר אשר צווה השם תעשו וירא אליכם כבוד השם.” – אליכם, ללבכם.

כי התורה משרה שמחה. ואין השכינה שורה אלא בלב העובד אותה בשמחה שנאמר “תחת אשר לא עבדת את השם אלוקיך בשמחה”. 0

ולמראה האש משמים נפל העם על פניו ביראה וברעדה אך גם ברינה. וצירוף זה של רגשות הוא מיוחד להיהדות. אנו רוקדים עם התורה, רוקדים עם הלולב, רוקדים עם התפילן של הבר מצווה

.

 אמרו אש זרה של תורה

 והנה ברגע שיא זה חל מהפך משמחהעצומה  ליגון קודר שנאמר

ויקחו בני אהרון נדב ואביהוא איש מחתחתו ויתנו בהם אש וישימו עליה קטרת

 ויקריבו לפני השם אש זרה אשר לא צווה אתם

ותצא אש מלפני השם ותאכל אותם וימותו לפני השם (י’ א-ב) 0

מה היה חטאם? המדרשים ממלאים את החסר ומציעים חסרונות שונים לאישיותם, כגון שרצו לרשת את משה ואהרון, או שלא נשאו נשים משום שלא רצו ילדים, וכדומה. יש המפרשים שהעבירו אש מבחוץ להדליק את הקטורת בחוסר אמונה שהאש תרד משמים (ראה רבנו בחיי). או שהתהלבותם- האש שבלבם- היתה זרה כלומר נבעה ממקור שונה ממה שהשם צווה. כגן אדם בימנו החוזר מביקור בהודו ומנסה להעביר משם שיטות רוחניות עבודת השם. או כאלו הלוקחים דוגמא מהנוצרים כגן אורגן חשמלי ומנסים להחדיר ליהדות דברים שהשם לא צווה. 0

אבל למדרש יש פרוש עמוק יותר. ראינו לעיל בפרשת צו שהכהן מעלה בשר קרבות כל הלילה להבערת אש התמיד על המזבח שלא תכבה. והרמבן שם מעיר שהקרבנות מטרתם היא החזקת האש ולא להפך.  אין אנו עובי אש, והכוונה היא שבשר הקרבנות והעצים הם בגדר נר והתורה היא האש או האור היוצא מהנר.  הכהן מעלה את הבשר על המזבח, ובכך עושה מצווה המבעירה את האש שהיא התורה.  אהרון במעשיו הוא בגדר נר המפיץ תורת משה.  ואכן ביהדות אנו עושים מצוות בהקפדה ומעשייתם נגיע ללימוד תורה

לפי זה האש הזרה שהקריבו נדב ואביהוא היא תורה זרה שלא כהלכה שיצאה מפיהם.  וכן אומר רשי שאמרו הלכה בפני רבם – כלומר חטאם היה כפול: גם שדברו בפני רבם וגם שאמרו שלא כהלכה, אש זרה

ולכן מתו בבזיון. גופותיהם נמשכו החוצה בעזרת וו של ברזל. ומכאן למדו חזל לודא שהכהן הגדול הנכנס לקודש הקודשים יהיה מכוון היטב בהלכה הנכונה ושלא יפעל כצדוקי

ומכאן מקדמת אותנו התורה להלכות אבלות שאינן מופיעות בשום מקום אחר בתורה

הלכות אבלות

שלב א: מתו מוטל לפניו

ויאמר משה לאהרון הוא אשר דבר השם לאמר  בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד  וידם אהרון (י’ ג)

וידום אהרון- צידק עליו את הדין. ובשלב ראשוני זה “שהמת מוטל לפניו” פטור קרוב המשפחה ממצוות עשה- מלבד הצווה לטפל בקרובו המת.  ועליו גם להמנע בשלב זה להביע גילוי חיצוני של אבלות.  ומהדיהוא רשאי לאכול בשר ולסוך בשרו בשמן כמו שעשה דוד לפני קבורת הילד (רמבם הלכות אבל).  ואומר הרשב”ם

ם “ויאמר משה אל אהרון אל תתאבל ואל תבכה ואל תחדל מן העבודה…זה כבוד השכינה שרואה את בניה מתים ומניח אפילו עבודת הבורא . וידום אהרון- מאבילותו ולא בכה ולא התאבל ממה שהיה רוצה להתאבל ולבכות” ואנו נוהגים הלכה למעשה שהאבל בשלב זה שלפני הובורה אוכל בבית אחר ואסור הוא במעשר שני: 0

ורבינו בחיי אומר “השתיקה היא  אחד ממשפטי האבלות והם מפורשים על יד יחזקאל שנאמר האנק דום” . ם

ואם הכהן הגדול נאסר עליו להפסיק עבודתו, הרי כהן רגיל חייב להפסיקה ולהטמא לקרוביו אפילו בעל כרחו

ודבר זה לפי הרמבם מגדיר את אבלותו –

  מצווה לז היא שנצטוו הכהנים שיטמאו לקרוביהם… ומטמאים בעל כרכם..

.וזה עצמו היא מצוות אבל (ספר המצוות) ם

וכן הוא אומר ביד החזקה

כמה חמורה מצוות אבילות שהרי נדחית לו הטומאה מפני קרוביו

כדי שיתעסק בהם ויתאבל עליהם (הלכות אבל פ”ב  ה”ו) ם

אבלות מהתורה מתחילה לפי הרמבם מרגע שנודע לכהן – ולכל אדם-  על מות קרובו. אם הוא כהן פשוט עליו לעזוב עבודתו ולהתעסק בצרכי המת.  רבי יהודה אומר מניח עבודתו ויוצא ורבי יוסי אומר יגמור עבודתו ויצא. ועל כל אדם קרוב ל”עזוב” מצוות עשה ולהתעסק בקרובו המת. וזה למרות שעליו בשלב זה להמנע מלהראות כל סימני אבלות חיצוניים.  בלשון חזל שלב זה הוא האנינות.

והחובה להטמא למת נוהגת בכהן פשוט גם לגבי מת מצווה.  כל אדם הנמצא בקרבתו של גופת אדם שאין לו קרוב ידוע, חייב בקבורת הנפטר – אפילו אם הוא כהן פשוט המכהן בבית המקדש.

עד כמה מסולף הוא הסיפור הנוצרי על ”השומרוני הטוב” שעזר לגופה המוטלת בדרך והצילה ממות בעוד שהכהן שעבר שם לפני כן התעלם ממנה כדי לא לטמא את עצמו.  או שהסיפור אכן קרה אבל לכהן צדוקי – דבר המתקבל על הדעת- או שהוא סיפור שוא. ס.

  שלב ב: הוצאה מהבית והקבורה

ויקרא משה אל מישאל ואל  אלצפן בני עוזיאל דוד אהרון ויאמר אליהם

קרבו שאו את אחיכם מאת פני הקודש אל מחוץ למחנה” (י’ ז’) ם

עתה פנה משה אל הלווים קרובי הנפטרים שיתעסקו בקבורה. ולשאר בני אהרון הכהנים הוא אומר

ויאמר משה אל אהרון ולאלעזר ולאיתמר בניו

ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם אל תפרומו ולא תמותו

ואחיכם כל ישראל יבכו את השריפה אשר שרף השם

 מרגע שיוצאת הגופה קבורה נאסר על בני אהרון – שהם בגדר כהונים גדולים לפחות ביום משיחתם- לפרוע שער ולפרום את הבגד. מכאן שחובה על כהן פשוט לפרוע ולפרום, וכך גם חובה מהתורה על כל אדם (רמבם שם). לפי הרמבן החובה היא מדרבנן והמדרש רק תולה זאת באסמכתא. .

מאימתי בידיוק חלה החובה הזו? מחלוקת תנאים. רבי אליעזר אומר משעת הוצאת המת מביתו ורבי יהושוע אומר משעת סתימת הגולל. ואנו נוהגים כרבי יהושוע.  ואומר רשי “אונן- כל זמן שלא נקבר המת” (זבחים טו עב). וכן הירושלמי “אונן עד הקבורה ” (פסחים פ”ח ה”ח). .אוננות היא מצב האבל כל עוד אינו חייב בהבעה חצונית של  מצבו. והרמבם סובר שהאוננות מהתורה ממשיכה גם לאחר הקבורה עד הערב. (הלכות ביאת מקדש) 0

ןרבנן הוסיפו דיני אבלות חיצוניים- אסור לכבס, לרחוץ, לסוך, לשמש המטה, לנעול סנדל, לעשות מלאכה, לקרא דברי תורה, לזקוף המטה, לשאול שלום (רמבם אבל פ”ה ה”א) ם

שלב ג: אבילות שבעה

ומפתח האוהל לא תצאו פן תמותו  (י’ ז’) ם

משנסתם הגולל והחלו דיני אבילות חיצוניים לנהוג, חפשי האבל לשקוע בצערו. אך לא לכהן הגדול- עליו להשאר בתחום המקדש ולהמשיך בעבודתו. אין הוא רשאי להפריע לשמחתו של מקום

אך לכל אדם אחר יש זכות לשקוע באבלות – שבעה ימים מיום הקבורה

תניא- מניין לאבלות שבעה מן התורה? אמר רבי הושעיא כתיב כי שמן משחת השם עליכם

כשם שנרויתם במשחת שמן המשחה כל שבעה כך שימרו על אחיכם  כל שבעה (ירושלמי מ”ק פ”ג ה”ה) ם

 כנגד שבעת ימי המילואים שלפני האסון תיקן משה שבעה ימים לאחר האסון (בחיי, ירושלמי מק פג הד). ובעל תורה תמימה מעיר שזו היא אסמכתא בלבד אך הרמבם סובר שזו הלכה למשה מסיני

מצוות עשה להתאבל על הקרובים ואין אבלות מן התורה אלא היום הראשון בלבד שהוא יום המיתה ויום הקבורה. אבל שבעה ימים אינם דין תורה ומשה תיקן לישראל שבעת ימי אבלות ושבעת ימי משתה חתנים (אבל פא הא) 0  ועל כך דנו כבר לעיל ששמחת מצווה היא התרופה לפחד מפני המוות

יסוד  המדרש שבעל פה

ולכאורה נגמר הסיפור ויש לנו הלכות אבילות, אבל התורה ממשיכה ומספרת

ואת שעיר החטאת דרש דרש משה והנה שרף ויקצוף על אלעזר ואיתמר  בני אהרון הנותרים לאמר

מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקדש כי קדש קדשים היא

הן לא הובא דמה את הקודש פנימה אכול תאכלו אותה במקום קדוש כאשר צויתי

שער העיזים של חטאת ראש חודש היה אמור להאכל על ידי אהרון אך הוא נשרף כולו ועל כך קצף משה. הרי רק חטאת פנימית נשרפת,וזו של רא’ש חודש דינה להאכל, וגורל כל ישראל תלוי בכך!

משה דרש ודרש, הפך והפך ולא מצא הסבר הלכתי למה שנהג אהרון. המלים “דרש דרש” מחלקות את תיבות התורה לשנים. כביכול משה חילק את התורה לשנים לחפש את הלכה הנכונה. הוא דרש למקוא מה שעשה אהרון. ומכאן המושג של דרשה.  ואפשר לאמר שביתר גם את לבו של אהרון לשנים- היש סיבה עמוקה בלב להסביר מדוע סירב לאכל את החטאת? ם

משה דרש ודרש, חפר וחפר אך לא מצא תשובה. ועל כך ענה לו אהרון בפשטות ובכנות מלבו –

וידבר אהרון אל משה הן היום הקריבו את חטאתם

ותקראנה אותי כאלה, ואכלתי חטאת- היטב בעינ השם? 0

מה מיוחד בשעיר ראש חודש? אומר הרב יד סולוביציק זצ”ל כי אמנם אין מצוות שמחה בראש חודש, אך שעיר החטאת שלו מוקרב על ידי הכהן בשמחה.   אהרון טען שאינו יכול היה לעשות שקר בנפשו ולאכל את השעיר בשמחה בעוד שלבו דאב.  ואין אבלות אלא. בלב.

אהרון טען, ומיד “וישמע משה ויטב בעיניו”- “הודה ולא בוש לאמר לא שמעתי אלא שמעתי ושכחתי” (זבחים קא עב). משה רץ בכל המחנה מאוהל לאוהל והודיע לכל העם “אהרון אחי צודק, הלכה כמוהו”.

הנה גם אהרון הזכיר הלכה בפני רבו אך היא התה הלכה נכונה מהלב ולא אש זרה.   ובכך המצווה שעשה – שריפת החטאת על ידי כהן אבל- נהפכה לבסיס הלכות אבלות בתורה- שאין אבילות אלא בלב. ןאכן כך פותח הרמבם את הלכות אבלות:

מצוות עשה להתאבל על הקרובים שנאמר ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני השם

 אם אמרנו לעיל שהנר  הוא מצווה והתורה היא אור היוצא ממנה, הנה הדגים לנו כאן אהרון את הרעיון.  המצווה שעשה מלבו היא יסוד הלכות אבלות בכלל וגם מקור ראשון לכל הדרשות שבעולם-לכל התורה שבעל פה הנובעת מהלב.  וזו התוצאה של שכינת התורה בלבנו- שהתורה שיוצאת משם היא תורת אמת