פרשת ראה תשפא

 

הרב דר צבי אבינר

 

מהו בדיוק הטוב והישר

 

 

 

 

 

ועשית הטוב והישר בעיני השם (יב כח) ם

 

אומר רבי עקיבא הטוב בעיני שמים והישר בעיני אדם.  ורבי ישמעאל אומר ההפך: הטוב בעיני אדם והישר בעיני שמי

 

כדי להבין מחלוקתם הבה ונראה את הפרשה שבה הפסוק  מדבר

 

כי ירחיב השם את גבולך כאשר דבר לך ואמרת אכלה בשר

כי תאוה נפשך לאכל בשר

בכל תאות נפשך תאכל בשר (יב כ) ם

 

התורה  עוסקת  באכילת בשר עוד בקטע הקודם.   כל עוד היו ישראל במדבר, נאסרה  עליהם אכילת בשר תאוה ,  אלא לאחר שחיטה במשכן והקרבת הקורבן כשלמים. האימורים היו מוקרבים על המזבח, הדם נזרק על המזבח ומשם לארץ ללא כיסוי, חלק הלך לכוהנים והשאר לבעלים.  אין אדם רשאי לשחוט בעצמו מחוץ לעזרה ובוודאי שלא לאכול בשר מחוץ לעזרה.

והרעיון הפשוט מאחורי ההלכה הזאת הוא שכשם שהמן יורד משמים לזון את ישראל, כך הבשר בא משולחן גבוה.  הקיום של ישראל במדבר היה בנס.  שלמים מביאים שלום בעולם, שלמות, הכרת הטוב לקבה

ואפשר גם לפרש שהתורה  הגבילה את אכילת בשר למקדש כדי להשריש מישראל את העבודה הזרה של הימים ההם ששפכו דם בשדה לשעירים וגם הקריבו בשר לשדים ורוחות.  (רמב״ן)

אך אפשר ללכת בדרך של הרב קוק זצ״ל שאומר  (חזון הצמחונות והשלום, תרסג) כי  התורה חפצה ללמדנו שלא לאכול בשר כלל, כפי שנרמז בשם ״בשר תאווה״  שהוא ביטוי  שלילי, כמו ״קברות התאווה״.  ובתלמוד נאמר כי רב יהודה בשם רב  (סנהדרין) אמר שלאדם הראשון נאסר לאכול בשר. (במדרש תנחומא נאמר ההפך שלאדם הראשון הותר הכל). ומצבו של אדם הראשון משקף את האידיאלי.  רק לאחר המבול  והירידה המוסרית הגדולה של הדורות הותר לבני נח לאכול בשר, שנאמר ״כל רמש  אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כירק השדה נתתי לכם את כל״ (בר׳ ח ג) אך זאת בתנאי ״אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו״ כלומר האיסור לאכול  דם ואבר מן החי.   התורה הכירה במציאות החדשה הירודה של האנושות, של בני נח, והתירה להם בשר –בהגבלה.   המציאות שינתה את ההלכה.   ובמדבר  התירה התורה לישראל  לאכול בשר בתוספת חומרה על בני נח, שלא יאכלו אלא כשהוא בא משולחן גבוה, ובכך הגבילה עוד יותר את אכילת הבשר.    התורה צועדת   לקראת החזרת המצב האידיאלי של אדם הראשון, אומר הרב, שבו לא יאכלו בני אדם בשר בעלי חיים.

(גם לפי השיטה האומרת שאדם הראשון אכל הכל, התורה מצעידה את האנושות לקראת המצב האידיאלי שלא היה מקודם.  שהרי ״נעשה אדם בצלמנו וכדמותנו״ יכול להתפרש לפי רשי שלבורא היה דמות ודפוס של אדם אידיאלי ב״מוחו״ שעל האדם לשאוף להגיע אליו בהיסטוריה.  כך שאין צורך להדבק בראיון שאדם הראשון היה צמחוני)

ומדוע התורה מביטה בצורה שלילית על אכילת בשר, דם ואבר מן החי?  כמובן שהיא עושה זאת כמאבק נגד אכזריות  האדם (ס׳ החינוך).  וכאשר נאמר הדבר לבני נח  קשרה  התורה את האיסור    למאבק נגד שפיכות דמים של אדם כנגד אדם, שכן בברית הקשת אומר האלוקים לנח את כל הסוגים של רציחה, שעליהם הוא מזהר.

 האדם ,לפי הרב קוק, נקרע בין שתי משיכות.   מצד אחד הוא מדרך על ידי הרצון החייתי הבהמי שלו  לאכול בשר, כי הרי הוא חלק מהטבע , בראש סולם האבולוציה, ובטבע חיות אוכלות זו את זו ללא רחמים.  אין שום רע בכך שחיה אוכלת חיה אחרת, כי הדבר נקבע בידי אלוקים מידת הדין שפועלת מידה כנגד מידה. חיה אוכלת ונאכלת, בצדק מוחלט.

 ומצד שני יש באדם  רגש חמלה שאינו נמצא בטבע, מצד הוויה שהשתתפה ביצירת האדם שנאמר נעשה אדם.  רגש החמלה הזה, אומר הרב,  חבוי בנפש האדם כגחלת מתחת שכבה עבה של אפר חייתי.  התורה מכירה בכך ומעודדת את הנחלת שתתגבר.   ולכן היא מרשה לו לאכול  בשר אך רק במשכן, בצורה מרוסנת, תחת המסר הברור שהיא הייתה מעדיפה שלא יאכל כלל.

כל עוד תאב האדם לבשר בעלי חיים, אומר הרב, עליו להקריב קורבנות של בעלי חיים להשם.  אך בבא היום והאדם יפסיק מעצמו את אכילת הבשר, או אז יתבטלו הקורבנות .  המשכן והקורבנות אינם אלא מעין מראה המשקפת לאדם את עצמו.

אם כך מדוע לא תאסור התורה לאכול בעלי חיים כחוק התורה? עונה על כך הרב זצל שהתורה מצפה שהרצון לצמחונות יגיע לאדם מעצמו ומהכרתו ובהתפתחותו המוסרית.  המצב האידיאלי הזה של צמחונות טבעית מוכרח להגיע כי הוא  כבר היה כאן  בעבר, אצל אדם הראשון, וכשרון שאבד חזקה עליו שיחזור, אומר הרב

 ראינו עד כה את הכוון שהתורה חפצה שכל המין האנושי ינוע לקראתו, להיות פחות חייתי ויותר מקבל את מידת הרחמים ללבנו, שה שכינה תשכון בלבנו.  זהו המהלך הרצוי של ההיסטוריה, להיות ״טוב מאד״ כפי שכתוב בסוף פרק א׳ בראשית

הבה ונמשיך את הקטע המקסים הזה:

 

 

 

כי ירחיב השם את גבולך כאשר דבר לך ואמרת אכלה בשר

כי תאוה נפשך לאכל בשר

בכל תאות נפשך תאכל בשר (יב כ) ם

 

לפי הפשט והרמב״ן, מדובר במעבר מהמדבר לארץ.  ברגע שחצו את הירדן או לאחר כיבוש וחלוקה.  זה המובן של ״ירחיב את גבולך.״. אך אם כן, מדוע שלא תאמר התורה פשוט ״והיה כי תבוא אל הארץ?״ ויתר על כן: הפסוק הבא  אחריו מדבר על ״כי ירחק ממך המקום״ כלומר על הצד הפיזי של המרחק מהמקדש.

ולכן מפרש רשי ״כי ירחיב  – למדה תורה דרך ארץ שלא  יתאווה אדם לאכל בשר אלא מתוך רחבת ידיים ועושר.״

כלומר  אין התורה קובעת כאן חוק אלא מלמדת דרך ארץ, נורמה חברתית שאדם הולך בה מעצמו.  היא  ממשיכה להתיר בשר תאווה, אך רק לעשיר, תוך כדי חריקת שנים, או ״גערת חכם״ בלשון  הרב קוק.  שכן  התורה מונה כאן שלושה צעדים: ״ואמרת  אוכלה בשר, כי תתאווה,  בכל תאוות נפשך.  התאווה  גודלת בהדרגה עם ההצלחה. זה דרכו של עולם.

ובהצהרה הזאת מלמדת התורה דרך ארץ, שאדם שאינו עשיר מוטב שלא יאכל בשר לעיתים קרובות ואם אפשר שלא יאכל בכלל

 ועדיין  גם בארץ ישראל עליהם להמשיך לאכול בשר רק כקרבן שלמים .  עליהם להביא את הכבש או העז למקדש שהשם יבחר את מקומו, ושם בחצר המקדש יהיה מותר להם לשחוט ולאכול את הבשר, כאשר דמו  כבר הוזרק על המזבח.

 כך היה כאשר המשכן היה בגלגל, בשילה  למשך שסט שנים, בנוב ובגבעון  וגם כאשר הגיע למנוחה במקדש שלמה.  ובמשך כל השנים הללו. לא אכלו ישראל בשר תאווה אלא כשלמים.    רק בזמן שהותרו במות יחיד- בזמן נוב וגבעון כאשר הארון היה שבוי בידי פלישתים – יכלו ישראל לאכול בשר תאווה בבמה קרוב לבית.  אבל גם אז אכלוהו כשלמים

ובכך בנתה התורה דרך ארץ , נורמה חברתית האומרת שמוטב שלא לאכול בשר תאווה אלא כשלמים.  ויבא היום ובני אדם לא יאכלו בשר בעלי חיים כלל , ממצפונם ומרצונם החופשי ללא מצווה מפורשת מהקבה

(רק הרב סעדיה גאון מונה את המילים ״בכל אות נפשך תאכל בשר״ כמצוות עשה מהתרייג.  כל הפוסקים אחריו אינם מזכירים זאת.  וכן מסופר על רב חסדא שהתעשר וצווה להביא לפניו  בשר)

 

 

אבל התורה ממשיכה למציאות חדשה

כי ירחק ממך המקום אשר יבחר השם אלוקיך לשום שמו שם

וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן השם אלוקיך לך

כאשר צוותיך ואכלת בשעריך בכל אוות נפשך (יב כא)

 ם ״כי ירחק ממך המקום״, כלומר תגור במרחק רב שגם העשיר לא יוכל להביא שלמים כאוות נפשו.  ומציאות זאת דורשת פתרון הלכתי: מעתה ואילך התורה מרשה לכולם לשחוט ״בכל שעריך״ , יהיו רחוקים ככל שיהיו מהמקדש.   המצב הראלי יצר  ״דרך ארץ חדשה״ שכן אנשים תהו מה לעשות, כי הכלל הקודם לא סיפק את רצון רוב העם שחי רחוק פיזית מהמקדש.  והשינוי בדרך ארץ החדש הביא לתורה חדשה, שכן התורה מתירה עכשיו, תחת התנאים החדשים, בפעם הראשונה שחיטה על ידי הבעלים מחוץ למקדש ואכילת הבשר בכל מקום שהוא מחוץ למקדש.  השינוי בדרך ארץ הביא תורה, בבחינת דרך ארץ קדמה לתורה.

אך להזכיר לאדם שזה רק ויתור מהמצב האידיאלי של שחיטה במקדש, קבעה התורה בחוק החדש שדם בהמה הראויה למזבח לא יכוסה, אלא יישפך על האדמה כמים – כפי שהיה בקורבנות המקדש.    רק את דם הצבי והאייל,  שמעולם לא ראויים למזבח, עלינו לכסות דמם.

קודם ראינו שתורה קדמה לדרך ארץ,  שהתורה לימדה דרך ארץ חדשה,

עתה אנו רואים ההפך, שגם דרך ארץ חדשה  קודמת לתורה , שמביאה הלכה חדשה

ההלכה לכן מתפתחת מתוך המעגל הנצחי של תורה הגורמת לשינוי בדרך ארץ, ושינוי של דרך ארץ גורם לתורה וחוק חדשים.

והדיון הזה כאן אינו מקרי, כי  הפסוק ״וזבחת מבקרך ומצאנך כאשר ציוויתיך״  מהווה את  המקור להלכות שחיטה שנתנו למשה בסיני (רשי).   כלומר לפנינו המקור בתורה שבכתב לתורה שבעל פה.

כיצד עובדת התורה שבעל פה? אם היא ניתנה מסיני, מדוע המחלוקות הרבות?

 יש שטענו בתקופת הגאונים שכל ההלכות שבעולם , גם כל מה שתלמיד עתיד לחדש, כבר  ניתנו  בסיני ורק הפרטים נשכחו ומכאן המחלוקות הרבות.

אך  הרמב״ם  סובר אחרת ואומר שאמנם תרייג מצוות נתנו  בסיני, והלכות רבות ניתנו למשה בסיני בעל פה,  אך ונתנה רשות לגדולי הדור שבכל דור לחדש הלכה מדברי סופרים כפי הצורך הנדרש.  ומכאן המחלוקות, שמסתיימות בהלכה שגם היא נקבעת על ידי אדם.

ולפי זה ההלכה מתפתחת לפי ה ״דרך ארץ״ החדשה שמתפתח בכל דור, כלומר לפי ״רוח הזמן״ ולפי צרכי הזמן שצריכים תיקון.  יש גזירות חדשות שהן מצוות לא תעשה של סופרים, ויש תקנות שהן הוראות חיוביות של סופרים.

בדרך זו,  המציאות, הדרך ארץ, קודמת לתורה

.

 ומצד שני, כאשר גדולי הדור רוצים לכוון את הדור לכוון ישר, לאחר סטייה, הם קובעים תקנות שהן תורה.  והתורה תשנה את דרך ארץ .

מעניין שבארמית לתקן הוא לעשות ישר (אפרים אורבך בספר התפתחות ההלכה ).

כך פועלת ומתפתחת התורה שבעל פה. התורה מסיני או של סופרים יוצרת מציאות חדשה, דרך ארץ, וכאשר יש שינוי בדרך ארץ נוצרת תורה שמטרתה להחזיר או לכוון לכוון הנכון.

.

 והיות והתורה ודברי סופרים מכוונים להגברת החמלה והטוב בעולם, הרי שהמעגל הזה יניע את האנושות קדימה בכוון הדרוש.

המטרה הסופית לפי הרב קוק  היא שהתהליך יגמר בדרך ארץ טובה.  שאנשים לא יהרגו חיות לשעשוע או לציד או אפילו לאכילה, לא מתוך שמצווים אלא מרצונם החופשי. וזה יביא להעלמות המלחמות והשלטת שלום בכל הארץ

הרב קוק זצל מביא דוגמא:  כשם שהתורה לא רואה לנחוץ לאסור קניבליזם, כי הדבר נמחק כבר מתודעת האנושות הנאורה, כך יבא היום ולא יהיה צורך להעביר חוק האוסר ציד ואכילת חיות ובהמות.

התורה שבכתב ובעל פה מדריכה את ישראל- ולאחריהם האנושות כולה – לקראת עתיד של צמחונות ושלום.  אבל כדי שהתורה תהא אפקטיבית, יש צורך לשמור על מספר כללים הרמוזים בקטע המופלא שלנו

 חזל אומרים שנבלות וטרפות מטמטמים את הלב.  אפשר לפרש זאת בצורה  רפואית, שהן גורמות למחלות לב, לטרשת עורקים.  ואפשר לפרש שאכילת נבלות גורמת שהלב יהיה כהה, שלא ירגיש חמלה.  וזה מעכב את הצעידה לעתיד טוב יותר של חמלה ורחמים בעולם וחוסר שפיכות דמים ומלחמות

אך טמטום הלב פרושו גם  חוסר רגישות לקבלת חוקי התורה המלמדים חמלה ורחמים.  לחיה יש לב מטומטם, כי אין היא מסוגלת להבין רחמים. הרי החיות נבראו בששת הימים על ידי מידת הדין לבדה, שנאמר לבדו ימלוך נורא. האוכל נבילות וטריפות  בחר להיות חיה, ולכן לבו סתום – מטומטם – לקבל תורה.

 ואור החיים אומר להלן על המלים ״שמור ושמעת״ שמדובר בתורה שבכתב (שמור) ובעל פה (ושמעת),  כי כל עברה יוצרת קליפה המעבה את הלב והמח ומונעת הלכה כרא

 

 

רק חזק לבלתי אכל הדם כי הדם הוא הנפש

ולא תאכל הנפש עם הבשר

 

עליך להתחזק כנגד הצד החייתי שבך שמושך אותך לצוד ולהרוג חיה ובהמה ולאוכלה.  והחיזוק הוא גם לשאר המשיכות החייתיות שבאדם.  יש לאדם בחירה חופשית – להתנהג כחייה, או להתנהג בחמלה ורחמים כפי שהשכינה מצפה מאתנו.

אך המלים  ״לא תאכל הנפש עם הבשר״  הם חזרה על המצווה השביעית של נח האוסרת אכילת דם ואבר מן החי (רשי).  מדוע התורה חוזרת על כך לישראל? לפי הכלל שכל מצווה שנתנה לבני נח ומשה חזר עליה לישראל, לזה ולזה נתנה. אלו לא חזר עליה משה לישראל, הייתה מופקעת מבני נח ונוהגת רק. בישראל, כמו מילה וגיד הנשה.

וכאן  מזכיר לנו משה שכל האנושות חיה כיום תחת ברית הקשת של נח, ושאיסור נבלות וטרפות הוא חלק והמשך של המאבק בייצר החייתי שבאדם להרוג – לא רק בעלי חיים אלא גם את מינו שלו.

 

 

למען יטב לך ולבניך אחריך

כי תעשה הישר בעיני השם (יב כו׳)

 

התורה מבטיחה שכר טוב.  האם זה נוגד את הרעיון שאת המצוות יש לקיים לֹ״שמה״ ללא שכר?

הטענה באה מצד הפילוסופיה המודרנית, שהרב קוק זצל הכיר לעומקה והתייחס אליה בכתביו.  לפי עמנואל קאנט כידוע מעשה מוסרי הוא פעולה שאדם עושה לחברו (או לבעלי חיים) מצד עצמו, מרצונו האוטונומי, בלי שישמע למלך או למורה או למישהו מלבד למצפונו.  וכן שהמעשה יהיה ללא צפייה של שכר מצד המקבל, וללא  תועלת לעושה, וגם לא לפי התוצאה.   המעשה  נקרא מוסרי רק  על פי הרצון הטוב של העושה, ללא קשר לתוצאה.  ומדוע עושה האדם את המעשה המוסרי לאדם אחר? משום שהוא מצפה שהאדם האחר יעשה את אותו מעשה לאדם אחר.   זוהי הקטגוריה המוסרית הביקורתית של קאנט, ששינתה את העולם.

דהיינו האדם העושה מעשה מוסרי פועל מתוך מצפונו, מתוך מה שהוא תופס כטוב, מתוך הדרך ארץ שלו. קאנט שולל כל השפעה מבחוץ על המצפון הזה, ועל התבונה שיש בכל אדם להחליט מה טוב מרצונו ומדעתו החופשית

והנה באה התורה כאן ואומרת שהיא רוצה שתעשה הישר בעיני השם, ולא לפי מצפונך.  ישר, אמרנו, הוא בארמית תקין, וליישר פרושו לתקן תקנות.  ולפי הפרוש הזה, הפסוק אומר שעליך להישמע לדברי סופרים שייתקנו תקנות ישרות לטובתך. הסופרים יכוונוך לכוון הטוב.

ואם כי לפי קנט המעשה המוסרי שבא מהמצפון אינו תלוי בתוצאה ובשכר לעושה, אין זה בהכרח נכון לגבי ההולך במצוות השם.  אין התורה מכריזה שהיא מוסרית. להפך, כל ההולך בה הוא פועל לפי מצוות השם ולא ממצפונו.

אלא שהתורה רוצה לפי הרב קוק שכתוצאה מחוקיה יגיע האדם מעצמו לעשות טוב לפי מצפונו בלי שכר כלשהוא.  הטוב שרואה קאנט הוא תוצאה רחוקה שאילה יגיע האדם בהדרכת התורה.  ואז יעשה מעשה לשמה.  כפי שאומרים חזל לעולם יעשה אדם שלא לשמה, שמתוך כך יעשנה לשמה.

 

לכן אומרת התורה כאן ״ועשית הישר בעיני השם״ כאשר ליישר בארמית הוא לתקן.  תלך בתקנות חזל ויטב לך.  כאמור, אין כל רע להתחיל לשמוע בקול השם שלא לשמה

והתורה ממשיכה:

 

 

שמר ושמעת את כל הדברים האלה למען יטב לך ולבניך אחריך עד עולם

כי תעשה הטוב והישר בעיני השם אלוקיך

 

כאן יש שינוי בפסוק.  קודם עשה הטוב, ואחר כך הישר.

אומר רבי ישמעאל שישר,  כמו בפסוק הקודם , הוא בעיני השם.  אם כך, טוב הוא בעיני אדם.  תתחיל בעשיית טוב בעיני אדם, תלך לפי מצפונך.  אבל כדי שלא תטעה בכוון עליך להמשיך ולהישמע גם להוראות חכמי התורה ולתקנותיהם  שהם יישרו  את צעדיך בכוון הנכון.  דרך ארץ קדמה לתורה ששתקן את דרך הארץ

 אך  רבי עקיבא דורש  ההפך מרבי ישמעאל, שהטוב הוא בעיני השם, והישר בעיני אדם.  כלומר עליך קודם כל לעשות  טוב בעיני השם,  וזה  ישפיע עליך שתעשה  את הישר בעיני אדם –  בעיני  מצפונך   ותבונתך  לפי קאנט.

האדם לפי רבי ישמעאל הוא תקנות בית דין של אדם, ולפי רבי עקיבא הוא המצפון של כל אדם כפי שרואה זאת קנט.  כפי שאומר הרב קוק זצ״ל

יפה פירש החסיד באומות העולם שיסוד המוסר בנוי על  יסודם של שתי הארות: הארת התורה והארת השכל.  והארת התורה מביאה להארה השכלית, שכשהיא. משתלמת באדם הוא מוסיף על  ידה  ללכת באורח צדקה גבוה ונעלה, ותכליתה של הארת התורה היא גם כן להביא את האדם להארה השכלית השלמה

  במשפטו, טען הרוצח אייכמן ימ״ש שפעל לפי קנט. בחברה הנאצית , התבונה דחפה אותו לפעול לפי הטוב בעיני המפלגה.  במשפט דחו השופטים את הטענה הזאת, אך ישראל אלדד, מפקד הלחי לשעבר, כתב שאכן, קאנט הגרמני הביא את אייכמן הגרמני.

כי לאדם יש בחירה מצפונית בין להיות חייה לבין היות אדם בעיני הויה.  האידיאולוגיה הנאצית לימדה שמלחמה הוא דבר טוב, שאלוהים מת, שהיהדות  הרעילה את הגזע הארי דרך הנצרות שמלמדת חמלה.  הנאצים בחרו  בהכרה ובמצפון שלם להרוג ולאבד ללא היסוס  – כמו חיות.

זו הדרך שהמצפון יכול להוביל את האדם ללא תורה משמיים