הרב דר צבי אבינר

ראש  השנה ופרשת הבריאה

 

היום הרת עולם, היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים

 לשם מה נברא העולם

ראש השנה הוא לא רק תחילת השנה אלא תחילת מעשיך כלומר יום ההולדת של העולם כפי שאנו שרים בתקיעת שופר “היום הרת עולם.” ווביתר דיוק יום ההולדת של האדם  כלומר של המין האנושי כולו

ומקובל בימי ההולדת של  כל אדם לשחזר  את המאורעות סביב הולדתו . מי היו הוריו? במה עסקו? היכן נולד? מה היו הצפיות מהרך הנולד (אם אכן היו כאלה) וכדומה

לכן נשאל ביום חשוב זה , ראשית כל , מי ברא את העולם ולשם מה? ם

נתאר לעצמנו שמשה רבנו התעורר לתחיה בימנו והוא עומד בככר מרכזית למשל בניו יורק ושואל  עוברים ושבים “סלח לי  אדוני \גבירתי האם יודע אתה  תנך?”  וכולם בלי יוצא מן הכלל עונים “בודאי!”  שכן אין לך אדם על כדור הארץ שלא שמע על התנך או קרא אותו בין אם הוא יהודי או לא יהודי. ואז משה  ממשיך  ושואל “אם כן, אנא ענו לי על שאלה אחת בלבד שהיא המפתח לכל התורה: מי ברא את  העולם ולשם מה?” 0

רוב הנשאלים יענה מיד (באנגלית “או בלשון אחרת )  “גוד ברא את העולם, שהרי כתוב כך במפורש:  “בראשית ברא גוד  את השמים ואת הארץ

“?0  אבל משה ממשיך ושואל  “אם כך, לשם מה ברא את העולם

לשם מה? תוהים האנשים כי מעולם לא נתקלו בשאלה זו.  עתה הם מנסים תשובות שונות כגון “גוד ברא את העולם כדי שיהיה טוב” או “עבור אנשים טובים” או “עבור ישראל” או “עבור המשיח” ועוד תשובות שונות שאת כולן דוחה משה באמרו :”היש לדברכם  בסיס בפסוק? ” 0

לאחר נסיונות רבים משה עומד נדהם.  הוא אמנם ממשיך לבקר אוכלוסיות שונות ועמים שונים על פני כדור הארץ אך אף אחד מהם אינו  יכול לענות לו תשובה מבוססת על הפסוק.  דמעות עולות בעיני משה: המסר החשוב ביותר בתורה שכתב, המפתח לכל התנך, כאיל ונמחק ואיננו.  אם אינך יודע מי ברא את העולם ומדוע, מה עוד תוכל לדעת ? 0

והתשובה שמשה מחפס היא כמובן שאלוקים (לא “גוד”) ברא את העולם. ואלוקים בעברית הוא שופט או “מידת הדין” (אומר רשי בעשרת הדברות) . מכאן שהעולם נברא לעמוד בדין וזאת נזכור בראש השנה שהוא יום ההולדת של העולם

דהיינו אין כל רע במלה גוד והיא מבטאת יראת כבוד אך היא חסרה את המסר המיוחד שיש במלה אלוקים שפרושה דיין

ועתה נשאל כיצד בדיוק הוא משפטו של האלוקים? מה הן אמות המידה שלפיהן הוא שופט? זאת חשוב לדעת בראש השנה כי זה היום שאנו עומדים במשפט לפני האלוקים. והתשובה ניתנת בפרק א’ בבראשית שלשם כך  נכתב.  בפרק זה נאמר כי  אלוקים בחן  מדי יום את מה שברא לפני כן  באותו יום  שנאמר “וירא אלוקים כי טוב”.   כלומר בסוף כל יום (מלבד היום השני) הוא שפט את היום שעבר אם הוא טוב.    והפסק “טוב” משמעו שיש אפשרות גם שהיום היה “לא טוב” בעיני האלוקים. במקרהזה, אם פסק דינו היה לא טוב, אלוקים היה מחריב את היום ההוא ובוראו מחדש. כך עשה לעולמות קודמים  שבנה והחרישי).   וכפי שרואים בטבע  מידת הדין פועלת לפי הצדק המוחלט, “מידה כנגד מידה” ללא רחמים.   זוהי דרכו של אלוקים בישבו על כסא המשפט.  אמנם הוא ברא את הכל והוא מזין את הכל  בטובו אבל הוא גם שופט הכל  בדרכו ללא רחמים. חיה האוכלת חיה אחרת דינה שתיאכל בעצמה. חיה הגורמת כאב לחיה אחרת דינה שתחוש  כאב בעצמה.  אריה הטורף ביער יפול עליו עץ ובשרו יאכל  על ידי חיה אחרת שאף היא תיאכל בבא זמנה.  כך הוא משפטו של האלוקים המנהיג את הטבע  בצדק ואמת מחלטת  שאין בהם רחמים

 האם זה משפט האלוקים שלפניו אנו עומדים בראש השנה? נראה שלא בדיוק כך 0

אך לפני כן נשאל מהו “טוב” בעיני האלוקים? “טוב” בעברית פרושו “שאלוקים הרגיש טוב”  כלומר היתה לו “נחת רוח” שלפי הקבלה היא מטרת הבריאה. אבל “טוב” בעברית פרושו גם שהדבר הנבדק הוא “בריא” או  “עמיד” או “יציב”.  כך למשל ראתה בת פרעה את הילד משה בתיבה שהוא” טוב”. כל פרוש כזה מאיר את סיפור הבריאה באור מיוחד משלו.  הפרוש המתקבל ביותר על הדעת הוא שהפרק מתאר את האלוקים  כבנאי של בנין גבוה שש קומות, כל  “יום” מהווה קומה.   בסוף כל  יום הבנאי בודק את הקומה  האחרונה שבנה  אם היא “טובה” בעיניו  או לא.    כאן “טוב” פרושו שהבנאי היה מרוצה. שראה כי הקומה אכן בנויה לפי התוכנית. מכאן שהיתה תכנית-על לבריאה.  טוב גם פרושו שהקומה היא חזקה דיה כדי לשאת קומה אחרת עליה.  היצורים של קומה נקראים “כי טוב” אם הם יכולים לתמוך חיים בקומה החדשה.  יתכן שיעברו אדפטציה להתאים למימדי היום החדש.   אם  הבנאי מצא את היום “לא טוב”  בעיניו היה משמידו ללא רחמים ובונה יום חדש.  “יום” של הבריאה אינו יום שלנו אלא תקופה בחיי הקוסמוס שיכולה להיות מאד ארוכה במונחים  של חייי אדם (2.1 בליון שנים לפי הקבלה) .למשל היום הראשון נקרא כך למרות שהשמש והירח נראו על הארץ בצורה מסודרת רק ב”יום הרביעי”).   כך קידם האלוקים את העולם יום אחרי יום כשהוא בורא בכל יום יצורים חדשים ובסופו של היום “מכלה” אותם  או מסלק אותם מעולמו מאחר וסיימו את תפקידם ואין צורך בהם  ביום החדש.   והסיפור של משה מתאים להפליא למה שהמדע מספר: כך בנה האלוקים וגם השמיד יצורי ענק שבעבר שלטו בעולם.  יצורים אלה ששרידיהם ממלאים את הארץ היו נחוצים בשעתם בשלבים שונים של  בנין  הבית ונחשבו  “טוב” בעיני הבנאי-השופט אך משסימו תפקידם השמידם ללא רחמים בצדק מחלט שכן הוא נותן חיים והוא רשאי לקחתם חזרה.  ומשפטו  של האלוקים הוא לעולם צדק  ואמת. וחותמו אמת.  וזאת עלינו לזכור בראש השנה שכן סופנו יכול להיות לא שונה מהדינוזאורוס

ומאחר שמשפט כל היצורים נעשה בסופו של כל יום מששת ימי  הבריאה כלומר במעבר בין היום הקודם ליום החדש, הרי שהעקרון המנחה את השופט הוא האם יכולים היצורים  שביום שעבר לתרום ליום החדש ולשאת אותו.    כך נאמר על היבשה שנפרדה מהים בתחילת היום  השלישי “כי טוב” מאחר ואיפשרה את הופעת הירק לסוגיו בהמשך היום.  והירק  נקרא “כי טוב” מאחר ואיפשר את הופעת הדגים  בים ביום החמישי.  והדגים היו “טוב” מאחר  ואיפשרו את הופעת הציפורים שלאחריהם ,והללו נידונו  “כי טוב” משום שאיפשרו את התנין לאחריהם וכך הלאה כל האבולוציה  עד האדם.

כל זה חשוב להבנת משפט האדם. גם אנו נשפטים אם נוכל להכנס ליום השביעי אם לא. ועד כה ראינו שלמשפט האלוקים  יש כמה הביטים. כדי שהאלוקים יחוש “טוב” אדות יום בריאה על היום והיצורים שבו  (א)  לשמור את חוקי הטבע שנקבעו על ידי האלוקים.  אם  למשל ישנה האלקטרון את מטענו החשמלי רק במקצת נקבל עולם שונה.  (ב) על כל יום להיות טוב כלומר חזק מספיק לשאת יום חדש על גביו. (ג) וכל חיה נחשבת “טוב”  אם היא מקיימת חיה אחרת שנוצרת אחריה. רק אז תכנס ליום החדש (ג) משפט האלוקים מבוסס על “מידה כנגד מידה” . חיה רשאית לאכול חיה אחרת משום שהיא עצמה תיאכל בסופו של יום, בצדק מחלט ללא רחמים

ובראש השנה שהוא יום ההולדת של העולם נזכור שהעולם נוצר לעמוד במשפט האלוקים כפי שהמנו לעיל.

ד

לשם מה נברא האדם

אבל  אנו חוגגים את ראש השנה דוקא כיום ההולדת של האדם שנברא ביום השישי.   ואם ישאל  משה את העוברים ושבים “מי ברא את האדם ולשם מה? ” התשובה המתבקשת היא שהאדם גם הוא נברא על ידי האלוקים שהוא בעברית שופט או “מידת הדין”. דהיינו האדם כמו הטבע נברא לעמוד במשפט.

וראשית כל נוכל לאמר שמשפטו של האדם דומה ביסודו למשפט שאר יצורי העולם שקדמו לו בבריאה.   שהרי האלוקים ברא את העולם ואת האדם. כמו כל יצורי העלום גם האדם חייב לעמוד בחוקי הטבע.  גם האדם נשפט על ידי האלוקים “מידה כנגד מידה” בצדק מחלט. אנו אוכלים ובבא היום נאכל על ידי חיות אחרות.  אנו גורמים כאב  ולכן סובלים כאב.

אך  פרק א’ אומר שיש גם הבדל בין משפט החיות למשפט האדס.   כיצד בדיוק? 0

 

האדם נשפט במעבר משישי לשבת

כמו כל יצור גם האדם נשפט אם הוא יכול להכנס ליום הבא.  אלא שבמקרה שלנו “היום הבא”  הוא השבת, יום השביעי של הבריאה. וזהו יום מיוחד השונה מכל ששת הימים. כי זה יום שבו האלוקים שובת מכל מלאכתו ומכל משפט שהוא.

נדגיש שהשבת  המדוברת כאן היא היום השביעי של הבריאה, יום שכולו שבת.  יום של שבת נצחית.  השבת של ימנו היא רק “זכר” ליום המפלא הזה של השבת שלעתיד לבא.

לפי זה האדם נולד בסוף היום השישי  של הבריאה כלומר בסוך התקופה שנקראת יום שישי “כדי שיכנס ליום הבא” שהוא השבת הנצחית.  ומאחר ונברא בסוף היום עליו להתאים לשבת ולשאת אותה. עליו להתכונן לחיות בה. זה משפטו בסוף יומו. .

  ומאחר וכל “יום” מששת ימי הבריאה הוא תקופה שאורכה מליארדי שנים (לפי הקבלה 2-3 מליארד שנים)  יש לאמר שהשבת הנצחית תבא רק ביום הבריאה הבא כלומר לאחר תהליך ארוך מאד. אך התורה  אינה עוסקת ביום השבת הנצחית אלא במעבר בין השישי לשבת, כלומר בחיינו היום.    היא רק מראה  את הכוון שאליו העולם חותר ומהימשמעות חיינו ולשם מה נוצרנו 0 .

נחזור שוב על העקרון שמשפטו של כל יצור  נקבע על פי מיקומו בסולם הבריאה.  היות והאדם נולד ביום השישי , תפקידו ומשפטנו  בעני האלוקים הוא   לאפשר לעולם לעבור מהיום השישי שבו אנו חיים ליום הבא של הבריאה שהוא השבת הנצחית שלעתיד לבא.

משפט האדם כולל את כל  הבריאה

והבדל נוסף  בין משפט החיות לאדם. בעבר נשפט כל יום לעצמו בסוף היום.   אך בסוף היום השישי  לאחר בריאת האדם נאמר  “וירא אלוקים את כל .אשר עשה והנה טוב מאד”.  כלומר בעוד שבעבר  נשפטה כל קומה בנפרד, בסוף היום השישי אלוקים ישפוט את כל הבניין, את הבריאה כולה מבראשית עד לסוף היום השישי  שהוא “סוף הימים”. ולכן ראש השנה הוא יום שבו כל ברואי עולם  עוברים לפניו כבני מרון והוא בוחן כל אחד ואחד וגוזר את גזר דינם. (אחרת לא מובן מדוע משפט האדם  ביום ההולדת שלו בראש השנה כולל גם את כל  יצורי עולם. שכן העולם נברא ששה ימים קודם לאדם)0 .

 האדם חייב להיות טוב מאד

ודבר נוסף מבדיל בין משפט החיות למשפט האדם.  בעוד שבעבר היה האלוקים מרוצה אם היום המסוים היה “טוב” הרי שבמשפט האדם אלוקים חפץ  שהעולם יהיה “טוב מאד” בעיניו,  ולא רק “טוב” כבעבר.  כלומר שעם הופעת האדם בעולם העלה האלוקים את קנה המידה של משפטו ומעתה ידרוש שהעולם  כולו יהיה לא רק “טוב”  כבעבר אלא “טוב מאוד”.  רק אז יאפשר האלוקים לעולם להתקדם ליום הבא שהוא השבת הנצחית .

אך כיצד תשפר הבריאה את עצמה מ”טוב” ל”טוב מאד” בעיני האלוקים?  הטבע אינו יכול לעשות זאת בעצמו.  הוא יכול להיות רק “טוב”. אבל בתוספת האדם לעולם, האלוקים יוכל לחוש “מאד מרוצה” ממעשי ידיו., מבראשית ועד סוף הימים.  כאילו  שכל העבודה שהשקיע במשך ששת הימים היתה כדאית מאד ונשאה פרי “טוב מאד”.  יוצא שרק האדם  יאפשר לבריאה להראות טוב מאד בעיני הבורא אם זה אגן יקרה ,האלוקים יקדם את העולם כולו לשבת הנצחית

השבת איפא איננה רק קומה נוספת, שביעית במספר.  אלא  “יום” שכל הבניין כולו  נכנס אליו. מימד חדש לבריאה כולה

וכמו שבעבר “טוב” פרושו שיש גם אפשרות של “לא טוב”,  כך “טוב מאד” פרושו שיש מצב שהעולם “לא יהיה טוב מאד” או שיהיה “רק טוב” או שיהיה “רע מאד.”  בכל המקרים הללו, אם העולם “לא יהיה טוב מאד” בעיני אלוקים, הוא “יכלה ” את העולם בחימה ויחזירהו  לתהו ובוהו  (כפי שעשה בעבר לעולמות אחרים).    ואם בעבר חיסל את החיות של אותו היום בלבד, במשפט של סוף יום השישי הוא עלול לכלות את כל הבניין מבראשית עד הרגע ההוא.  רמז לזה בפסוק האומר כי בסוף היום השישי “ויכולו השמים  והארץ” מלשון כלה ונחרצה. 0

אנו בונים כאן צעד צעד את משפט האדם והעולם שבראש השנה. כפי שאנו רואים המשפט מבוסס  על  פרק א’ בבראשית, על סיפור בריאת העולם ובריאה האדם. והשאלה הבאה שנשאל היא כיצד יהיה האדם לא רק “טוב” כמו שאר החיות  אלא “טוב מאד” בעיני האלוקים? 0

נשים לב שהדרישה שהאדם חייב להיות “טוב מאד” בעיני האלוקים על מנת שיאפשר לו להכנס ליום הבא  מעוררת תמיהה. אפילו אם ידריך האלוקים  את האדם על ידי תורה ומצוות, הסיכוי הוא רב שהאדם , על יצריו וגאוותו והבחירה החפשית  שבידו, יכשל בעמדו לפני מידת הדין הקשה.  בניגוד לשאר יצורי העולם שעליהם היה להיות “טוב” בלבד, ואין להם בחירה ושכל ואגו אלא הם עושים מה שנגזר עליהם, על האדם להיות טוב מאד למרות נטיתו לעצמאות. וההשלך של משפט האדם על עתיד העולם הוא קריטי משום שאם יכשל, כך העולם יחזור לתוהו.

 אם כך מה בדיוק מצופה מהאדם שיהיה  “טוב מאד”  בעיני האלוקים? זאת חשוב לדעת בראש השנה, ביום ההולדת של האדם. ועוד: לאור הסיכוי הקלוש של האדם לעמוד ולנצח במשפט, האם ירד האלוקים לקראתו? האם נקט האלוקים בצעדים שאפשרו לאדם  לנצח במשפטו? השאלה מצדקת מאחר ונצחונו של האדם “חשוב” גם לאלוקים כי רק  אז ישבות ממלאכתו ויכנס יחד עם הבריאה כולה לשבת הנצחית. אחרת יתחיל הכל מההתחלה. ואלוקים שוא, מאד להכנס לשבת  0

מלכויות ושופרות

מה עשה האלוקים שהפעם העולם לא יחזור לתוהו? מה עשה לקראת האדם שינצח במשפט סוף הימים? 0

זאת מורה הפסוק כשהאלוקים אמר “נעשה אדם בצלמנו וכדמותנו”. בכך “ירד” בשני אופנים לקראת האדם:   א) אלוקים שינה  את הטון של דבריו ודיבר לראשונה בלשון רבים .(ב)  פנה למידה אחרת של הבורא, מידת הרחמים ושיתף אותה בניהול העולם ובבבית הדין החדש ובבריאת האדם.

נבאר: עד כה,  עד בריאת האדם פעל האלוקים  כשליט יחיד על ידי מתן פקודות. אך לפני בריאת האדם הוא שינה את הטון של דבריו  ואמר “נעשה אדם” בלשון רבים, כביכול נמלך באחרים .  המדרש מצייר זאת באמרו  שהאלוקים פנה למלאכיו ואמר להם בלשון רבים “נעשה אדם מצלמנו וכדמותנו.” כלומר שאל אותם האם הם מסכימים שיעשה אדם?  והמדרש אומר שהמלאכים השתוממו מעצם דבריו: “מלכנו  מדוע אתה נמלך בנו? האם אין אנו מלאכיך עושי רצונך? ” ועל כך ענה האלוקים  “אני דובר בלשון רבים כדי ללמד את האדם ענווה, שיהא הגדול נמלך בקטן”. 0

כלומר הדבר  הראשון שעשה האלוקים על מנת לבנות בית דין חדש שבו יש לאדם סיכוי גדול יותר  לנצח הוא לשנות את כח משפטו.  אם עד כה פעל כשליט יחיד נורא שאינו נמלך במישהוא להוציא  דין, מעתה ואילך יהיה מוכן לשמוע ולהתחשב במידות אחרות וגם באדם.   אם עד כה פעל על ידי פקודות ופסקי דין כדיקטטור, מעתה  ואילך ימלך באחרים,  כמו עם המלאכים . אם עד כה אמר “יהי אור” ואור היה, אמר “תוצא הארץ דשא” והיא הוציאה ללא פקפוק, הרי מעתה  ואילך ידבר  האלוקים בלשון רבים ובטון שונה.  אם עד כה “מלך לבדו נורא”, מעתה  ואילך יהיה “מלך הנמלך בדעות של אחרים”. כלומר מלך דימוקרטי .    ועצם החלשת  מידת הדין  תאפשר לאדם לעמוד במשפטו

אין זה פלא לכן שהנושא של  “מלכויות “או “מלכות השם” הוא מרכזי בראש השנה.  ביום זה  אנו מכריזים שהקב”ה הוא מלך העולם. זה עתה ראינו כיצד האלוקים “ירד” מכסאו הרם כשליט יחיד ושופט עליון וישב על “כסא המלכות”  כמלך הנמלך, כמלך דימוקרטי כביכול. דבר זה חשוב לקראת מתן בחירה חפשית לאדם, דבר אי אפשרי תחת שלטונו הקודם של האלוקים כשליט יחיד. .

יש לכך הד מפורש במוסף של ראש השנה. ראשית אנו מתפללים (בקדושת היום) לאלוקים “ובכן תן פחדך השם אלוקינו על כל מעשיך” כלומר ישמיד את הרשע בעולם, ורק אחר כך (במלכויות) אנו מתפללים “מלוך על כל העולם כולו בכבודיך” . ולפי הגר”א מדובר בשתי סוגי מלכות: (א) מושל נורא דיקטטור (ב) מלך הנמלך באחרים. והמסר כאן לאדם הוא עצום בחשיבותו:  דיקטטורה יכולה להיות “טובה”  ויעילה,  אך לעולם לא תהיה “טוב מאד”. רק שלטון דמוקוראטי שבו השליט נמלך בנתיניו יכול להתעלות ולהיות טוב מאד ויציב. רק דמוקראיה תראה את היום הבא.  “.

ב)  והדבר השני שהאלוקים עשה לאפשר לאדם לעמוד במבחן הוא שנמלך או שיתף שלטונו עם מידת הרחמים  י-ה-ו-ה.  כלומר עם מי נמלך כשאמר נעשה אדם? עם מידת הרחמים (מלבד המלאכים).   ואכן הצטרפותה לבית הדין של מעלה יחזק את הסיכוי לאדם לזכות בדין . שכן הויה לא רק תגן על האדם מה”תובע”, מאלוקים, אלא גם תאפשר לאדם לחזור בתשובה  ולהתחיל מחדש, דבר שהאלוקים לא היה מציע לאדם.

כלומר כשראה אלוקים שאין לאדם ולעולם סיכוי לעמוד בדרישה החדשה להיות “טוב מאד” פנה האלוקים  למידת הרחמים הויה וביקש ממנה לבא לעולמו ולהשתתף עמו בניהול העולם.  (אנו עוסקים במידות של בורא אחד  ולא חס וחלילה ברשויות). ויש לכך הגיון מאחר ומידת הרחמים “הויה” שוכנת כביכול ביום הבא של הבריאה, בשבת הנצחית. שם היא ממלאת את השבת בקדושתה וואהבתה ללא גבול.  נוכחותה ביום השישי  תתן לעולם כוון לנוע בהסטוריה אל  השבת.  בלעדיה העולם יהיה כלספינה ללא כוון וללא מגדלור. בלעדיה העולם ילך לאיבוד. אך נוכחותה כאן תעגן את הספינה ותכוונה לחוף הנכסף של השבת (ראה זאת בפסוקים להלן) 0

ועתה אנו גם מבינים מהו הטוב מאד בעיני האלוקים. הפסוק מרמז שהאלוקים פנה אל מידת הרחמים ב“כליון ” עינים כחתן שנפשו כלתה לפגוש את כלתו.  שנאמר “ויכולו השמים והארץ…ויכל אלוקים מלאכתו ”  מלשון כלה נחשקת מאד.  ומכאן הזמר “לכה דודי לקראת  כלה פני שבת נקבלה” שאנו שרים במעבר בין שישי לשבת. כאן הכלה היא השבת או המידה ששולטת בשבת והיא מידת הרחמים י-ה-ו-ה.

יוצא שמשפט האדם והבריאה בסוף הימים, נכלל  במלה “ויכל”.   אלוקים הציב תנאי לעלם.  או שיפגש את  כ ל ת ו  ויחוש “טוב מאד” ואז יכנס לשבת, שבה היא מולכת, או שהאדם יכשל חלילה והאלוקים  י כ ל ה  את  כל הבריאה בחימה כפי שעשה לעולמות שקדמו לעולמנו. האדם הוא זה שיוליך את החתן לקראת הכלה.

 כלןומר עד לרגע זה בתולדות העולם לא היה שיתוף בין המידות (תוהו  ובוהו בלשון הקבלה ) וכל מידה ומידה שלטה בעולמה לבדה במלא כוחה. האלוקים בנה את ששת ימי הבריאה לבדו ללא רחמים., והויה שכנה בשבת הנצחית לבדה במלא כבודה וקדושתה.  אך לפני בריאת האדם פנה אליה האלוקים לבא לעולמו ולהשתתף עמו  בניהול בית הדין.  ואז נכנסה הויה לעלמנו כקרן אור או ככרוב צנוע ויפה.  וכפי שנראה מיד בפסוק היא ‘נכנסה’ מהיום השביעי לתוך היום השישי  שלנו והשקיפה על עולמו של האלוקים ככלה  הנכנסת בפעם הראשונה לבית בעלה ובוחנת האם תוכל להיות בו. כך היא השקיפה על עולמו של האלוקים ואמרה

  ”  האם  אוכל לשכון בעולמך אלוקים כאשר אין בו יצור היכול להבינני או לעשות רצוני?”0

ואמנם, היוכלו העכביש  והתנין או הדבורה לדעת רחמים מהם? התוכל חיה כלשהיא  להציע למידת הרחמים לשכון בלבה? אפילו אם תתפתחנה החיות הללו לדרגה  גבוהה כזו שתבננה  מחשבים וספינות חלל משלהן, לעולם יחסרו דבר אחד והוא  דעת רחמים מהם

כלומר מידת הרחמים צדקה באמרה שאין לה “מקום” לשכון בעולמו של האלוקים, יהיה זה במקדש כלשהוא או בלב יצור כלשהוא ששם היא חפצה לשכון.   אם כך כיצד תוכל להשתתף בבית הדין החדש של מעלה כדי להביא את העולם לשבת?  0

 והאלוקים ענה לה: “נעשה אדם בצלמנו וכדמותנו”.  ילדנו המשותף האדם, יהיה היצור היחיד בעולמי שיוכל להבין אותך  ולתת לך מקום לשכון בלבו.  האדם יהיה היצור היחידי בעולמי שיוכל להבינך ולעשות את חפצך ולהפיץ רחמים בעולמי .בלבו ניפגש. והוא  יאחד אותנו. בלבו ומחשבתו וחיו. אם יעשה זאת יהיה טוב מאד בעיני.

עתה אנו מבינים לראשונה כיצד יכול האדם להיות “טוב מאד” בעיני האלוקים.  אם האדם רק ישמור את חוקי האלוקים אין בזה די.  אם האדם לא יגנוב ולא ינאךף ולא ירצח וכו’  הוא יהיה “טוב” בעיני האלוקים אך לא “טוב מאד”.  רק אם יעמד האדם גם בדרישת מידת הרחמים ויצרפם לדרישות האלוקים יהיה טוב מאד בעיני בית הדין החדש של הויה אלוקים. . .

ולפננינו הרחבה של המלכות, במובן של שלטון בית הדין החדש המרכב מ”הויה אלוקים” שבו המידות  נ מ ל כ ו ת  זו בזו לפני פסק הדין.

נשים לב שכל מידה ויתרה מכוחה האבסולוטי כדי להשתתף בבית הדין החדש. האלוקים ויתר מכוחו הנורא כשליט בלתי מגבל וירד מכסאו כדי להיות מלך הנמלך.  והויה  אף היא ויתרה על מעמדה בשבת ששם היא  שופעת אהבה ללא גבול וללא תנאי וירדה לעולמנו לשבת בבית הדין .  כאן היא מגינה עלינו.  אך מצד שני נוכחותה מוסיפה מימד חדש למשפטנו מאחר ואנו נדרשים גם למצא חן בעיניה כמו שנח מצא חן. בעיני הויה . בשבת הנצחית היא אינה שופטת אלא משפיענ טוב ללא גבול, כאן היא יוצאת לקראת החתן וגם דורשת מהאדם שיעשה את עבודתה כלומר  חסד  ורחמים ללא שכר

יוצא שבמשפט הויה אלוקים אנו נמדרשים לעמוד בקנה המידה גם של האלוקים וגם של הויה. . .

לכן בראש השנה אנו תוקעים כפי שנאמר “עלה אלוקים בתרועה הויה בקול שופר.”   שתי המידות עולות על כסא המלכות המשותף והחדש. את עליתו של האלוקים אנו מציינים בתרועת חצצוצרות הכסף (במקדש) ואת עלית הויה על כסאה אנו  מציינם בתקיעת שופר.  בית הדין הוא מלכות משום שהמידות נמלכות זו בזו וגם משום שבית דין זה מולך עתה בעולם בניגוד לששת ימי בראשית.  ואנו מציינים את המלכות החדשה בתקווה שפסק הדין יומתק  ברחמים. ואנו קוראים את העקדה להראות שבבית הדין מידת הרחמים גוברת על מידת הכעס והדין הקשה

אנו מיחסים לכל מידה כח כאשר היא לבדה והיא יורדת מהכח הזה להשתתף בבית הדין. אך מאחר ובית הדין המשותף הוא מלכות אנו אומרים שהמדיות עולות לשבת בו. משל לזוג חת וכלה שכל אחד בנפרד הוא ישות נהדרת אך כאשר הם נכנסים  לזוגיות ומהווים משפחה אנו אומרים שהם עלו בדרגה משום שהמשפחה חשובה וגדולה יותר מהיחד.  אפשר גם לאמר שמבחינת כל מידה יש ירידה לגוף המשותף  אך מבחינת הילד שהוא התוצאה הזווג הוא עליה.

כיצד חודרת הויה לעולמו של  האלוקים בפסוק

אמרנו שהויה חדרה לעולם מהשבת ליום השישי  כדי לברא את האדם. היכן רואים כל זאת בפסוקים? בפרק א’ רואים רק את השם  אלוקים מופיע 32 פעם  בששת הימים (כמניין לב , ללמדך שהאלוקים  מתיחס לטבע כמו שלב מתיחס  ותומך את הגוף.)  שם הויה מופיע בגלוי רק בפרק ב’  בסיפור גן העדן ששם נאמר ש”הויה אלוקים” יצר את האדם מעפר. רק בסיפור גן העדן  מופיעות שתי המידות זו בצד זו  (“דביקים”) כזוג כרובים באהבה. הן לעולם לא יופיעו כה קרובים זה לזו (הן מופיעות בכל מקום כ”הויה אלוקינו” אבל לא כ”הויה אלוקים”. רק כאן בעדן  הם כביכול  שני כרובים שכנפיהם נוגעות זו בזו באהבה,  ופניהם הם של נער ונערה המביטים זה בזו באהבה ) 0 .

כהיכן החדירה לעולמנו? ל בסוף פרק א’ נאמר

ויאמר אלוקים נעשה אדם גצלמנו וכדמותנו 

וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד

ויהי ערב ויהי בוקר

י ום

ה שישי

…………………סוף היום השישי……………………

ו יכולו

 ה שמים

וכאן  מופיעה  הויה בראשי תיבות כמגשרת בין היום השישי לשבת.  חלקה י-ה שוכן  ביום השישי וחלקה ו-ה מצוי בשבת.  החלק החודר ליום השישי י-ה מיצג את השכינה שנכנסה לעולמנו מהיום השביעי. היא זו שהשקיפה  על ששת הימים ותהתה כיצד תשלוט כאן ללא יצור היכול להבינהו לעשתו רצונה ועבודתה.   .

והנה הגברנו  את הגדלת המיקרוסקופ  ולמדנו על משפט האדם ביתר פרוט.   האדם נברא במעבר מיום השישי לשבת כדי לאפשר לעולם להכנס לשבת , ליום הבא.  האדם ישיג זאת בכך שיאחד את הויה עם אלוקים בלבו ובחייו.  אם יעשה זאת יהיה “טוב מאד” בעיני האלוקים. אם נשתמש  בדימוי של חתן וכלה הרי האדם יגשים בלבו את האיחוד של החתן והכלה או האלוקים והויה. ואז יהיה טוב מאד

לכן ראש השנה הוא יום שאנו מקבלים עלינו את יחוד הויה עם אלוקים, עום שבו  ה”שמע ישראל” מקבל משמעות יחירה.

דין מדי שנה בשנה

אלוקים לא ישתול רחמים בלב האדם  כרפלקס טבעי.  אלוקים יעניק  לאדם  כשרונות רבים ויצרים חזקים שיניעו את חייו קדימה  ויעניקו להם משמעות.  אלוקים יעניק לאדם שכל ודימוי עצמי חזק, אך אלוקים לא יטבע באדם רחמים משום שאלוקים פועל ללא רחמים. . אבל אלוקים יכין בלב האדם  מ ק ו ם   לקבלת השכינה.,דבר שלא  עשה לשום יצור אחר.  יהיה זה על האדם לקבל את השכינה ללבו ולאמץ את דרכיה למרות שהם אינם טבעיים.  קבלת הויה ללבנו היא ערך נרכש.  אלוקים ידריך את האדם כיצד לקבל עליו את השכינה, וכיצד יהיה טוב מאד על ידי שמירת תורה ומצוות אך  הדבר יהיה תלוי לגמרי באגם עצמו. ולכן על האגם לקבל על עצמו את מלכות הוייה אלוקים מדי יום ביומו, דוקא משום שאין הדבר טבעי או לוגי . 0

האדם לא נולד כיצור מושלם . להפך.  כשאלוקים אמר “נעשה אדם בצלמנו וכדמותנו ” היה במוחו “דפוס” של “צלם ודמות” של אדם אידיאלי  (רשי) שאליה האדם צריך להגיע בעצמו. האדם נולד למסע הסטורי ארוך שדרכו יתפתח ויהיה טוב מאד.

אך אלויקם לא מחכה לקץ הימים לשפט האם האדם התקדם במסע או לא. האלוקים עולה מדי שנה בשנה על כסא דין ובודק היכן נמצא האדם במסעו להיות טוב מאד.וזהו משפט ראש השנה ביום ההולדת של האדם . ורק אודות נוכחות הויה בבית הדין יש לאדם סיכוי לנצח

 

והאלילים כרות יכרתון

אך לכל האמור לעיל יש היבט נרחב יותר. לפי האמור בפרק א’ המבחן העקרי שאליו נברא האדם הוא מבחן עבודה זרה.  כמובן, עצם המלכת הקביה פרושה הכרזה לסוף האלילות, אבל מבחן העבודה זרה נעוץ בעצם בריאת האדם.   זאת רואים מהפסוק האומר שכאשר פנה האלוקים למלאכיו בלשון רבים “נעשה אדם”  הם שאלוהו:בתמיהה גדולה:   “מלכנו, האין אתה פותח פתח לעובדי ע”ז לאמר שיש יותר  מבורא אחד?” ואלוקים ענה “אני לוקח את הסיכון ומדבר בלשון רבים משום שברצוני ללמד את האדם ענווה שיהא הגדול נמלך בקטן” 0

מכאן שאלוקים דיבר במודע  בלשון רבים ופתח על ידי כך פתח לעבודה זרה.  וזה הגיוני משום  שבעצם ירידתו מכס השליט היחיד להיות מלך נמלך הוא העניק חופש  לאדם להביע את דעתו אפילו בכפירה.   כל עוד ששלט  לבדו נורא לא היה סובל  התמנגדות כלשהיא, אך משנעשה מלך דימוקרטי  השומע לדעת אחרים התאפשרה  מרידה בעולם

משמע מכאן שהאדם נולד לתוך מבחן עבודה זרה.   ,  מכל המוקשים שבחיי האדם, יהיה מוקש האלילות הגדול והמשמעותי ביותר בחייו. ולכן בראש השנה אנו מתפללים ליום  שעבודה זרה תעלם מהארץ והאלילים כרות יכרתוןן

מהו אליל?  לפי הפסוק שראינו יוצא שכל מי שהאלוקים נמלך בו בבריאת האדם הוא  בחזקת מוקש של עבודה זרה. למשל המדרש אומר שהאלוקים נמלך לא רק במלאכים  או במידת הרחמים אלא גם בכל מי שנזכר בפרק א’.  דהיינו נמלך ב”ששת הימים” ועשה אדם. נמלך בחכמה שבה ברא את העולם  ועשה אדם (נמלך בבראשית או בראשו או בחכמה שברארשו). בכך העניק האלוקים לאדם תכונות רבות וטובות שיעזרו לו לבדבות להזדהות עם סביסתו ולהיות מלך עליה. כללומר מלך שיודע להמלך בסזביבתו ולא להיות דוקטטור עליה.  ההתיעצות עם ששת הימים פרושה שהאדם הוא הסך הכל של כל האבולוציה שמאחוריו.  לאדם יש תבונה שדרכה  יבין את כל דבר שבטבע. אבל העובדה שהאלוקים נמלך עם הישויותת הללו העניקה להם מעמד נשגב מקסם רב בעיני האדם. הוא לעולם ימשך לעבוד את הטבע או את התבונה כעבודה זרה, במקום רלעבוד את הויה אלוקים. ועל כך אנו מתפלללים בראש השנה שכל בשר יכירו וידעו מי הוא הבורא האמיתי . וכשיבינו זאת יהיה להם קל יותר להיות טוב מארד בעיני האלוקים.

והרשעים אבוד יאבדון

ההפך מ”טוב מאד” הוא “רע מאד” אומר ריש לקיש.  ה”רע” בתורה הוא ההפך ממה שהויה אוהבת. היא אוהבת רחמים ושונאת אנשים אכזרים, כמו אנשי סדום. ואכן השפעת ה”רע” על העולם  נקבעת על פי מקומו של “טוב מאד” בפסוק. בין שישי לשבת, בין הויה לעולם

לפי זה ה”רע” יכול לשבור את הקשר בין הוויה לעולם. כמו שקרה בדור  המבול, הויה נעצבה אל לבה והתחרטה על שהשתתפה בבריאה האדם. האלוקים לעולם לא מתחרט על פעולותיו.  אם הרע גדול יותר השכינה עפה לה חזרה אל השבת, ואז תשאירנו בידי האלוקים התובע הקשה. ללא הגנה.  מסופר שלפני החורבן נראתה יונה בוכיה יוצאת מקודש הקודשים ועפה לה למדבר ומשם לבבל . אם הרע גדול עוד יותר, כמו עמלק, הוא ישבור את שם הויה  לשנים (י-ה ו, -ה ) כפי שנאמר כי יד על כס י-ה מלחמה להויה בעמלק מדור לדור.

ככל שהאדם יתקדם בהסטוריה לקראת  השבת כן יגדל יצר ה”רע מאד” שינסה לעצור את ההתקדמות לשבת.  ועל כך אנו מתפלללים מדי ראש השנה שהרע יעלם מהעולם. וכך אומר דוד המלך שיום יבא  והרשעים יאבדו כקש. וברגע שאנו אומרים זאת בסוף יום השישי  נכנסת השבת. אמן כן יהי רצון.