עקב תשעט

והיה אם שמוע

אנשי כנסת הגדולה בחכמתם קשרו את פרשת השמע ישראל שבאתחנן לוהיה אם שמוע בפרשתנו למקשה אחת. וזאת למרות שהשמע דורש  אהבה ללא  חשבון ומסירות נפש ללא גבול, בעוד ש”והיה אם שמוע” מבוססת על תנאי- אם תשמעו למצותי אזי תקבלו שכר ואם לא תענשו. ואלו שני הפכים.  נאמנות ללא חשבון מול חשבון של שכר ועונש (ישעיה ליבוביץ) 0

פרופ ישעיה ליבוביץ משאיר זאת כפרדוקס האופיני ליהדות והמורה על עמקה. אדם מישראל צריך לדעת את שתי השכבות הללו- שמצד אחד יש שכר ועונש ומצד שני על האדם מישראל למסור נפשו ללא גבול. יתכן שמדובר ברמות שונות של לימוד.  רוב בני אדם מבינים שכר ועונש, ויחידי סגולה היורדים לאמת מבינים שעל האדם המאמין לתת נפשו על קידוש השם

  ויש שמפרשים את ההבדל בפרשיות שהשמע עוסק בקבלת עול מלכות שמים ששם אין תנאי בעוד שוהיה אם שמוע עוסקת בקבלת מצוות  שלגבה מתאים להזכיר שכר  ועונש.

ויש שתולים את ההבדל בזה שהשמע עוסק ביחיד בעוד ש”והיה אם שמוע” עוסקת בציבור.

אך חזל אמרו שהשמע מדבר באהבה בעוד שפרשת והיה אם שמוע עוסקת ביראה.  ואכן לעיל בפרשת עקב באה פרשת היראה שהיא – כפי שראינו בשיעור שעבר- בנויה מיראת עונש, יראת הרוממות, יראת הכבוד של המלכות, ויראת האוהב.  ולפי זה פרשת והיה אם שמוע קשורה אמנם ליראה.

ובדרך זו הלכו כך אנשי כנסת הגדולה שקבעו בסידור לעלות קודם כל בסולם היראה ורק אז לקבל את השמע. כך אנו אומרים פסוקי דזמרה שמעוררים התפעלות, מברכים ב”ברכו” את השם הבורא טוב ורע  והכונה ליראה מעונש ומשם מזכירים את המלאכים המקבלים עול שמים ביראת הרוממות ומשם מזכירים את יוצר המאורות ובעל מלחמות שהיא יראת המלכות ומשם אהבה רבה שהיא יראת האוהב. ורק אז נאמר את השמע מתוך יראה לסוגיה

ולא עוד אלא שמאחר וכתוב “לעבדו בכל נפשכם” שהכונה לתפילה, הרי שקשרו יראה ושמע לתפילת שמונה עשרה שנאמרת ביראה פחד ממש.

וכך היה במשך מאות שנים שהשמע והתפילה נאמרו מתוך יראת פחד.  במיוחד גברה הדרך הזו לאחר מסעות הצלב והפרוגרומים וגרשו ספרד וסריפת התלמוד ועלית הדם שהפכו אל חיי היהודים למלאי פחד ממש שהתבטא בתפילה.  במאות השש עשרה והשבע עשרה והשמונה עשרה עברו מטיפים מישוב לישוב והטיפו לחזור בתשובה בבכי ובפחד. היהדות קפאה על שמריה מפחד.

והנה אירע דבר ובעל אור החיים הקדוש – שחי בארץ במאה השמונה עשרה- כתב דבר מפלא שבעקבותיו אמר הבעל שם טוב שחפצו לעלות לארץ לא כדי לראות את הכותל אלא את אור החים.

ובעל אור החיים כתב ש”והיה אם שמוע” הכונה לשמחה. כל אימת שכתוב ויהי בימי זה לשון צרה וכל אימת שכתוה והיה זה ההפך- לשון שמחה. כלומר פרשת והיה אם שמוע מחדשת שאהבה ומסירות נפש של השמע אינה מספקת וכדי לדבוק בהשם יש לשמוע ולעשות ולעבוד כלומר להתפלל דוקא בשמחה. ובזה הפך בעל אור החים את היהדות על פיה והורה דרך לחסידות הבעל שדם טוב להתפרץ לעולם להציל את היהדות מקפאון.

ורמז לדרך הזו כבר כתב בעל מגיד מישרים (המיוחס ליוסף קארו) ש”והיה” היא שם י-ה-ו-ה הפוך.  בסוף פרק א בבראשית כתוב י-ום ה-שישי ו-יכולו ה-שמים  שהם בראשי תיבות  שם הויה. י-ה  מופיע ביום השיש כלומר בעולמנו בעוד שה”ו-ה” מצוי בשבת.  והנה השמחה הופכת את שם י-ה-ו-ה כך שה”ו-ה” קפץ לפני ה”י”: ונקרא והיה. מכאן שהשמחה הופכת אפילו את השכינה ת ומביאה כולה לעולמנו לתוך היום השישי.

אמן כן יהי רצון