הרב דר צבי אבינר

 תשפ

כי תצא :קן ציפור- היש שכר של בנים בעולם הזה

 

מקומה של מצוות  שלוח הקן בפרשה אומר דרשני ן: הפרשה פותחת בשרשרת מצוות הקשורות זו בזו בדרך סמוכין- עבירה גוררת עבירה: : מצוות יפת תואר, לאחר מכן עניין אשה שנואה ואהובה, ולאחריו פרשת בן  סורר ומורה, ולאחריו מצוות תלוי על עץ שיש לקברו. וחז”ל ראו כאן התדרדרות: אם תכנע ליצר הרע ותבעל אשה שבויה יפת תואר במלחמה, סופך שתשנאה, והיא תלד לך בן סורר ומורה, שסופו תליה על עץ. וראיה לכך: דוד ואבשלום .

ומיד מביאה התורה שרשרת מצוות בדרך של מצווה גוררת מצווה: (1) מצוות שילוח הקן (2) ולאחריה מצוות מעקה (3) לאחריה כלאי הכרם (4) ולאחריה לא תחרוש בשור וחמור (5) ולאחריה שעטנז (6) גדילים תעשה לך (7) כי יקח איש אשה.  שכרך יהיה לא רק  בית, שדה, שור וחמור, מלבושי פאר ואשהוילדים, אלא שתזכה לעשות דרכם מצוות- מצווה גוררת מצווה.

  ונשים לב שאין התורה מבטיחה בית אלא בית שבו תזכה לעשות מצוה- מעקה.  וכן אין התורה  מבטיחה שדה אלא שדה שבו תקיים אסור כלאים, ואין ההבטחה של בהמות אלא כדי שנזכרה לקיים מצוות שור וחמור. ובגדים יפים על מנת שנקיים ציצית.  בניגוד לאמונות אחרות הדוגלות בעניות קדושה, התורה מבטיחה שכר חמרי – כדי שנעשה בו מצוות.

 וכך גם שילוח הקן – דבר חמרי מבהק שבו נעשה מצווה

כלומר לפנינו שתי שרשרות: באחת האדם נופל בה מעבירה לעבירה ,ובשניה אדם עולה בה ממצוה למצווה. ונקודת המפנה בין השרשרות היא מצוות שילוח הקן.  יש בה משהוא שישנה את מסלול חינו.  מצווה קלה, ושכר עצום – אריכות ימים וכל טוב.  מה בדיוק יש במצוה שתשנה את גורל חינו?ם

הבה נקרא את המצווה

 .

כי יקרא קן ציפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ

אפרוחים או ביצים והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים

לא תיקח האם על הבנים

שלח תשלח את האם ואת הבנים  תקח לך

למען יטב לך והארכת ימים (יב: ו-ז)0 )

  בדיני המצווה יש לציין שהמצוה כוללת מצוות עשה של שילוח הציפור, ומצות ל”ת “לא תקח את האם על הבנים” ם

חזל דנים בכך בפרק האחר ון של מסכת חולין ששמו שילוח הקן. אם עבר על העשה ולא שלח את האם, אלא לקח אותה על הבנים, הרי שעבר על לא תעשה וחייב ל”ט מלקות. אבל מאחר והוא יכול עדיין לשלח, ולקיים את מצות העשה. כלומר  לפנינו “לאו שניתק לעשה”,  לכן אין לוקים עליו. שהרי אפשר לתקן את החסר כל זמן שהאם חייה

 אבל רבי יהודה בר  אלעי שם במשנה סובר  שאם  לא שילח וביטל מצוות עשה.  ברגע שלקח  האם על הבנים ועבר על לא  תעשה, חיב מלקות מאחר  ושילוח האם לא יעזור לו. לשילוח האם יש זמן קצוב כל עוד שהבנים  שם. נזכור את רבי יהודה ושיטתו.

ושאלה הלכתית: האם מטוב להשאיר את האם על הביצים בלי להרגיזה. או שמצווה לעורר אותה לעופף על הביצים? דומה שהתשובה תלויה בטעם המצווה. הבה ונראה את הטעמים והמ סקנה ההלכתית המתבקשת

 

מה הטעם למצווה?ם

 

הרמבם והחינוך מצטטים ראשית כל את הסוברים שאין  לחפש טעם למצוות.   לכן קבעו חזל שמשתיקים את האומר “על קן צפור יעלו רחמיך”. כל המוצא טעם למצווה יכול להתפתות ולעשות את הטעם גם בלי המצוה, ושכרו יצא בהפסדו.  ומאחר והמצוות  נתנו לצרף בהן את הבריות, לכן יש לחפש טעם ככל האפשר

והטעמים למצות שלוח הקן  חודרים עמוק בהדרגה

        ט 1)  טעם הפשוט ביותר הוא צער בעלי חיים (רמב”ם) במיחד צער האם על בניה. צער  כזה שווה בבהמות וחיות ובני אדם.  בדומה לאיסור חרישה בשור וחמור שבהמשך בפרשה ובדומה למצוות עזרה לחמור רובץ לעיל בפרשה. לפי טעם זה מוטב להשאיר את האם על הבנים ולא להרגיזה .

  ע2)  טעם ם דומה הוא שמירת המין (חינוך, רמבן) בדומה לאיסור שחיטה של שור ובנו ביום אחד. גם לפי טעם זה מוטב לא להרגיז את האם כלל וכללט

 4   ט 3)טעם עמוק יותר הוא לצרף את לבנו שלא נהיה אכזרים (חינוך ) גם לפי טעם זה מוטב להשאיר את האם ולא להרגיזה, כפי שאומר הרן. .

 ם  4) טעם עמוק יותר הוא רחמי הקבה על בריותיו.  אנו עושים כביכול את עבודתו של הקבה – רחמים על בריותיו.  אך כאן ראו חזל בעיה:   אין בכל תורה מצווה על עשיית חסד ורחמים. כי מצווה ורחמים הם דבר והפוכו.  ברגע שאדם מגלה רחמים מתוך מצווה הרי הוא מקיים אותה כמצווה ולא מתוך רגשות לבו. הרמב”ם מבדיל בין משפט , צדקה וחסד. כאשר אני מחזיר חוב אני פועל לא מתוך טוב לבי אלא משום שזה המשפט, ההגיון, החוק.  אך אם אני מחזיר משכון-כותונת לבעליו ללילה משום שאין לו כסות אחרת, אין זה המשפט כי אין בעולם חוק כזה מצד ההגיון. וגם אין אני פועל מתוך טוב לבי אלא משום שכך צוותה התורה.  ופעולה זאת קרויה צדקה כפי שהפסוק אומר “ולך תהיה צדקה”.  אבל אם אני נותן לו את הכסות מתנה וגם מוסיף לו הלואה טובה, אני פועל מעל מה שהתורה דורשת וזה בגדר חסד ורחמים.כלומר חסד נעשה מעל מה שנדרש בחוק או בתורה.  ולכן כאשר אני משלח את האם כמצווה, פעלתי מתוך כך שהתורה צותה כלומר צדקה אך לא מתוך רחמים.  ולכן קבעו חזל שכל המתפלל “על קן צפור יעורו רחמיך” משתיקין אותו כי אין הקב”ה עשה דבריו חסד ורחמים אלא גזירה,

ויש סיבה מדוע אין הקבה חפץ שנחזיר הכותונת לבעליה מתוך חסד אלא מתוך שאנו מצוווים – כדי שלא לבייש את המקבל.  האדם המקבל חזרה את כסות הלילה אומרים לו בבקשה קבל זאת כדי שאני אקיים מצווה, אנא עזור לי לקיים מצווה. ובכך נוצר שווי משקל בין הנותן למקבל, כל צד נותן משהוא לשני ואין כאן לחם בושה

 ט 5) טעם עמוק יותר הוא לראות את שילוח הקן כנגד יפת תואר.  השרשרת השלילית מתחילה באשה יפת תואר והשרשרת החיובית מתחילה  בשילוח הקן.ולכן יש הקבלה בין שתיהן. מהי?  בשבויה יפת התואר מנצל השובה את חולשת השבויה הכפויה בידיו. ובלקיחת האם על בניה  האדם מנצל את מסירות הנפש של הצפור הקשורה בעבותות אהבה  לבניה (העמק דבר של הנציב).  ואפשר להרחיב את האיסור על כל ניצול של החלש.  אדם יכול להיות שבוי בכבלי סמים, חובות, ועוד כל מיני סיבות המחלישות את החופש שלו. ואין לנצל זאת  – למרות שאין עוברים בהכרח על החוק הכתוב.  למשל מורה המנצל תלמידה, רב המנצל תלמיד, רופא המנצל חולה, עשיר המנצל עני, חזק המנצל  יתום ואלמנה. יש כאן הרחבה של  מושג הצדק.  איסור אי צדק מעוגן בחוק. אבל איסור ניצול של החלש הוא – עד כה- היה נתון ללבו של האדם.  כאן במצוות שילוח הקן  ויפת תואר- התורה מעגנת  התורה לראשונה את איסור הניצול בחוק כמצווה.  ולכן משתיקין אותו ואמרים זו  גזירה. למשל כאשר אנו תובעים את מי שניצל יתום, אין אנו מכריזים שאנו פועלים מרחמים – כי זה יבייש את המקבל-  אלא מכריזים שאסור לנצל יתום.  כלומר כאן בשילוח הקן התורה נוגסת כביככול בתחומה של מדת הרחמים ומעבירה את חובת הלב לתחום זל מצוה שאין להרהר אחריה.

ומשום כך  יכלו נביאי ישראל לזעוק חמס על ניצול החלש.  אלו היה העניין נשאר נתון לרחמים, לא היה ביכולתם של הנביאים להוכיח על כך שכן אין ו  הוכיח אדם על חוסר רחמים שהוא דבר הנצון ללב.  אבל ברגע שהתורה הכריזה על איסור ניצול כמצווה, הרי העניקה לזה מעמד של חוק וישל 

פתחון פה לנביאי ישראל .

ועד כה לפי כל הטעמים הרי   מוטב להשאיר את האם על הביצים

ם  6) הקשר הוא בין מצוות כיבוד אב ואם ושילוח הקן. לא רק מבחינה ענינית, אלא גם מבחינת השכר שבשניהם כתוב למען יאריכון ימיך. עוד נחזור לכך עם אלישע בן אבויה

  ט 7)  טעם עמוק יותר – הצפור היא סמל – חנפש  הכלואה בגוף , או לעם ישראל השבוי בין האומות ולכן כל המשלח את האם  מקדים את הגאולה ובא אליהו הנביא שיחזיר לב אבות על בנים, וכן משולה הציםור למידת הרחמים . כאשר היא מנפנפת בדאגה לבניה היא היאהמעוררת רחמי שמים. ומשום טעם זה יש שרואים מצווה לשלח את האם ולא להשאירה , וכך נהגו בעלי הקבלה והחסידות .

 7    כלומר הצפור המנפנפת מעוררת מידת רחמים בעולם. ואכן אין לך דבר הקרוב יותר לאהבת הקב”ה לנו כמו אהבת האם לבניה.  והרי רחמים באים מלשון רחם. וחווה אמנו היא הראשונה שקראה להויה – מידת רחמים – בשמה לבדה, ללא אלוקים לידה.   בעוד שבגן העדן מופיע הויה אלוקים  צד בצד     לאחר שחוה ילדה את קיין אמרה “קניתי איש את הויה” וכאן הזכירה לראשונה את הויה לבדה.  רק מתול חוית הלידה, ובאחזה את התינוק בחיקה, יכלה חווה להבין מהם חסד, רחמים, ותקווה לעתיד טוב. רק היא יכלה לקרא להויה בשמה. ולכן אין כציפור המנפנפת לסמן את מידת רחמים.  ומשןם כך השתדלו בעלי הקבלה והחסידות לעורר את הציפור שתנפנף על קינה. .

  ולכן אומר רבי יהודה בן עילאי שיש לקיים את מצווה העשה של שילוח הקן לפני שלקחנו את הביצים. כי רק אז היא מסמלת את מידת הרחמים.

.

 היש שכר בעולם הזה- רבי יעקוב בן בתו של אחר

 

 

הגמרא  בסוף חולין – בסוף פרק שילוח הקן- מזכירה  לקינוח את סיפור אלישע בן אבויה – בן דורם של רבי עקיבא ורבי טרפון. כידוע נטש רבי אלישע בן אבויה את היהדות משום “שראה מעשה”.- לשונו של רבי חוצפית מתגלגלת בעפר. ראה הרוגי מלכות ושאל זו תורה וזו שכרה?  ויש  אומרים “שראה  מעשה” – ראה  אב שהורה לבנו לעלות על סולם לקיים מצוות שלוח הקן.  הבן קיימה  אך בירידתו מעד ונפל ונהרג.  ואז שאל אלישע  בן אבויה היכן אריכות ימיו של זה? היכן הטוב של זה? הרי התורה מבטיחה  אריכות יימים וכל טוב עבור מצוות כיבוד אב ושילוח הקן. ויש אומרים שהדבר אירע לאחר עצמו, שבנו שה שנפל, ומשום כך פגע בו המקרה העצוב אישיתI

אם היינו שם היינו יכולים לענות לאלישע מהמצווה הבאה בשרשרת החיובית: מצוות מעקה לגג כלומר שעלינו לעשות כל מה שביכולתנו למנוע אסון “טבעי”… על האב היתה חובה לדאוג שהבן לא יהרג כגון שיפרוש שם מזרון  או מעקה וכדומה.

אך הגמרא אומרת  בשם רבי יעקב שהשכר הוא לעולם הבא. יפה שעה של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה.  ועלכך אמר רב יוסףו.

אמר רב יוסף אלמלא דרשה אחר להאי קרא כרבי יעקב בר ברתיה לא חטא

כלומר רבי יעקב היה נכדו של אחר.  ורב יוסף אומר שאילו היה הסב שומע את נכדו, לא היה חוטא.

 אבל מדוע היה צריך “אחר” לשמע את נכדו, הרי גם יוסף בן מתתיהו מספר שעל כך נחלקו כבר בזמן הבית שהצדוקים אמרו אין עולם הבא והפרושים אמרו שיש שכר בעולם הבא.  כלומר אלישע בן אבויה מגדולי ירושלים בודאי היה מודע למחלוקת  הקדומה. מה חידש לו נכדו רבי יעקב?0

אלא  שבמקום אחר מספרת הגמרא ששנים לאחר שאחר יצא בשאלה , נגשה אשה ענייה ביותר לרבי יהודה הנשיא – ותינוק בידה – והתחננה  לפניו “רבי, פרנסני!” רבי יהודה הזדעזע ושאלה  “בת מי את?” והיא ענתה “אני בתו של אלישע בן אבויה!” כלומר  אלישע שהתחבר עם הרומיים ושאר עכו”ם שידם היתה בעבר על העליונה , ירד לאחר מכן מנכסיו עד כדי כך שבתו ונכדו הגיעו לחרפת רעב. כששמע זאת רבי יהודה קרא בקול- האם יש לאחר צאצאים? אני חשבתי שנגזר עליו כרת.   ואז ראה  אש יורדת  משמים לשרפו, ומכך הבין שלא נכון אמר , ולכן קרא  בקול “אם על אויביו הוא שומר, על אוהביו על אחת כמה וכמה” ם

הגמרא לא מרחיבה אך מסתבר שהתינוק שבידיה גדל תחת השגחתו של רבי יהודה הנשיא  והוא רבי יעקב. ועתה ברור מה שאמר רב יוסף כששמע את  דברי רבי יעקה, שאלו היה אלישע רואה ושומע  את נכדו דובר דברי תורה, היה מבין שיש שכר של בנים בעולם הזה כפי שהתורה מבטיחה. אכן השכר לשילוח הקן הוא שמירת  הגזע כלומר שמירת עם ישראל וגילוי בעליל של מידת רחמים  .