פרשת חיי שרה תשפא

הרב דר צבי אבינר

   חיי שרה: רבקה ונר שבת, לא מצווה ולא רשות אלא חובת הלב

 

 

אם נלך לפיהפשט בלבד, יהא זה די והותר כדי להכיר בעובדה שסיפור רבקה יוצא דופן מכל הסיפורים של חתן וכלה בעולם.  הכלה נבחרת לא בגלל יופיה, או שהיא רוקדת להפליא או שרה להפליא, אלא בגלל שהיא כולה חסד. ואין לך סיפור דומה בכל התרבויות בעולם.

אבל אנו עוסקים בתורה, ולכן מלבד הפשט המפלא  הסיפור טעון בהלכות.  הבה ונראה האם יש בהם קשר.

 

בת ושמה כל והיא הכלה והיא כנסת ישראל

 

 “והויה בירך את אברהם  בכל” –  ההקדמה לסיפוור חשובה, כי היא נותנת את הטון. מהו בכל? לפי הפשט באורך  ימים, ועושר  וכבוד ובנים” (אבן עזרא). ורשי אומר  “בכל בגימטריה בן.”  אך הרמבן  רואה כאן סוד גדול בתורה. הוא מצטט את מחלוקת  תנאים- רבי מאיר אומר שלא היתה לו בת , ורבי יהודה אומר שהיתה לו בת. ואחרים אומרים שהיתה לו בת ובכל שמה .

והרמבן גולש כאן ל”סוד התורה”. בכל היא מידה חדשה של הקבה השופעת שפע לעולם.  למעשה אברהם קרא לקבה “קונה הכל”, א-דני, שהוא שם חדש.  הוא האדון שהכל שלו ואנו עבדיו.  המידה הזאת היא ונקראת בכל מקון  ו-הויה, כלומר הויה ובית דינו.  הסבר: בשבת הנצחית שלעתיד לבא הויה ממלאת את העולם ואין דין כי אלקוקים ישבות.  בשבת הנצחית העולם יכנס למצב של עונג וקדושה, ואין חטא ואין משפט. הויה לבדה לא שופטת.  אך כאשר נכנסה לעולמנו ביום השישי להשתתף בבריאת האדם, שנאמר נעשה אדם, היא הצטורפה לבית הדין עם אלוקים.  בבית הדין של מעלה החדש היא שופטת,  היא ובית דינה, אך מצד הערכים שלה ולא של האלוקים.  בעוד האלוקים מידת ה דין שופט לפי המעשים, אם אדם עבר על החוק או לא, הויה שופטת האם האדם עשה מעשה חסד ורחמים כפי שהיא מצפה מאתנו.  כלומר מצד אחד נוכחותה בבית  הדין  של מעלה מגינה עלינו כי היא פועלת כנגד מידת הדין הקשה  וממתיקה אותו, אך מצד שני היא גם  מוסיפה  דרישה חדשה,  מעל החוק.

יוצא שביום שישי לפני השבת בזמן בריאת  האדם, בשעת המנחה, יש תוספת דינים בעולם. עד כה בששת ימי המעשה היתה מידת הדין של האלוקים לבדה שולטת בעולם, אך משהצטרפה מידת הרחמים נוספה דרישה חדשה בעולם מצד הויה ובית דינה, ויש התגברות הדינים בעולם.  כפי שאומר הזוהר שבמנחה גוברים הדינים בעולם.  ולפי הרמבן זוהי מידת בכל, שהיא הויה ובית דינה והיא שולטת בעולם ומוסיפה חסד, אך לא ללא הבחנה בין טוב לרע. היא דנה את האדם לפני שתשפיע עליו חסד.

אך הרמבן לא מסתפק בכך ומוסיף: וזו היא הכלה שבשיר השירים.  כלומר “בכל” מזכיר כלה. למידה בכל יש בת ושמה כל שהיא הכלה, והיא כנסת ישראל.

כלומר השם בירך את אברהם שצא ממנו בת ושמה כל והיא כנסת ישראל.  ואמנם אנו אומרים את שיר  השירים ביום שישי בשעת המנחה לפני השבת. וכן אנו שרים לכה דודי לקראת כלה, פני שבת נקבלה. הכלה היא לא רק כנסת ישראל אלא גם שבת המלכה. או הבריאה שתכנס לשבת הנצחית, כפי שכותב הרב יד סולוסיציק זצ”ל.

מיהם הכלות הללו? מסביר הרמבן כאן:  משל למלך שהיתה לו שפחה מסורה , שאתה חיבב מאד. הוא שיחרר אותה ואימץ אותה לבת. אחר כך אף קרא  לה אחותי כלתי. כך כנסת  ישראל.  בתחילה אנו עבדי השם שהוא   קונה הכל, אך  הוא אימץ אותנו לבת ואחכ גם קידש ונשא אותנו בבית המקדש.

 מה היא הדרך לעמוד בדרישל השם ובית דינו? על כך מלמד סיפור רבקה

.

 מדוע   אליעזר ולא יצחק? 0

 

ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המשל בכל אשר לו שים נא ידך תחת ירכי  (כד ב) ם

אברבנאל ואחרים שואלים מדוע לא פנה אברהם ישירות ליצחק  וצווה אותו לא לקחת אשה  מבנות כנען?  ומשך חכמה (מצוטט על יד פרופ ישעיה ליבוביץ זצל) מסביר שכיבוד אב ואם לא חל על שלשה דברים: לימוד תורה, נשיאת אשה, ועליה לארץ. כלומר אם הבן או הבת מסרבים להורים להנשא למי שהם רוצים,  אלא לבחירת לבם, אין ם חייבים להשמע להוריהם . וכך כותב הרמא ביור”ד  והרמבן והגרא תומכים  בזה.  כיבוד אב ואם נוגע לענינים שנוגעים לטובת ההורים כגון אוכל, מלבוש וצרכים רפואים  וכן יש לכבד אותם וכו’, אך לא בדברים הגורמים צער לבנים.

מכאן ההסבר מדוע פנה אברהם אל העבד  ולא ליצחק, כי העבד חיב למלא רצון הבעלים בעוד שהבן יש לו זכות לסרב. אין  לבן מצווה לשמוע בקול ההורכה בקשר לנשיאת אשה. אך מצד שני אין לבן רשות שישא אשה בלי להציעץ או להודיע להורה, כגון שיסע ללוס וארס  עם אהובתו וישאה שלם ויחזור  הביתה ויציג את אשתו בפעם הראשונה כעובדה גמורה. על  הבן  להציג את אהובתו להוריו לפני הנשואין ולבקש ברכתם, למרות שהרשות בידו לשאתה ללא הסכמתם. וזאת לא מתוך מצווה אלא מתוך דרך ארץ, מתוך חובת הלב.  כלומר לא מתוך מצווה, ולא מתוך רשות, אלא מחובת הלב

.

 שבועת אליעזר

 

שים נא ידך תחת ירכי ואשביעך בהויה אלקי השמים ואלוקי הארץ

אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני  (כד ב-ג) ם-

השבועה כשהיד תחת הירך- כותב הראבע- נהוגה גם בהודו. אך רוב המפרשים אומרים שהכונה היא שימת היד על המילה או קקרוב למילת אברהפ, כלומר מקום קדוש שבוצעה בו מצווה.  ואכםן הגמרא דנה כיצד נשבעים שבועת מודה במקצת ? התשובה היא שלומדים זאת מאליעזר. הנאשם נשבע בשם הויה אלוקי השמים ואלוקי הארץ.  ויש דורשים שנשבע בשם המפורש, אך ההלכה היאע שמספיק להשבע בשם השם בכינוי. וכן למדים שעל שנשבע לאחוז חפץ קדוש (נקיטת חפץ” כגון תפילין לתלמיד חכם וספר תורה לכל אדם. והתוןרה תמימה אומר שלמדים זאת מאליעזר שנקט ידו תחת ירך אברהם.  אך התוספות שם במסכת שבועות שואלים הרי אליעסר לא היה מצווה לשמור שבועתו שכן עדיין לא נתנה תורה? והתשובה היא או שלגביו מילה שווה לתורה, או שהשבועה שנשבע אכן לא מחייבת אותו משום שעשיין לא נתנה תורה . הוא  לא מ ווה  ועושה, כמו דין של בן נח שיכול לעשות מצווה למרות שאינו מצווה על כך.

יוצא ששבועת אליעזר  לא היתה תקיפה כדין שבועת ישראל אלא מתוך  שאינו מצוה  ועושה. כלומר אברהם יכות היה לצפות שאליעזר ימלא שבועתו לא מתוך שמצווה על כך, ולא שיברח ויאמר שיש לו רשות שלא להשמע לשביעת עצמו, אלא מתוך כך שיש לאליעזר  דרך ארץ בפני אברהם, מתוך חובת הלב. שוב הגענו לדבר שנעשה לא מתוך מצווה, ולא מתוך רשות אלא מתוך חובת הלב

 

  לעת ערב- שעת המנחה

 

אליעזר שאל שלא כראוי, שעשה סימן לקבה, אך נענה כשורה, שהקבה אכן שלח לו את רבקה.  מדוע בחר בבת שתשקהו? שהרי שמו דמשק אליעזר, שהיה דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים. העניין היה קרוב ללבו.

ויברך הגמלים מחוץ לעיר אל באר המים לעת ערג לעת צאת השואבות (כד יא)  םת

הפשט ברור, כל הנערות יצאו לעת ערב לדלות מים מהבאר.  אך חזל אומרים שלעת ערב זה זמן המנחה שהוא זמן פגישת חתן וכלה. ואכן גם להלהן יצחק יוצא לשוח לעת ערב, שיסד את תפילת המנחה. אבהרם יסד את תפילת שחרית, יצחק את מנחה ויעקב את ערבית.

מהו הסטוס של תפילת מנחה? על כך דן למשל ערוך השולחן.  לפי הרמבם, אדם חייב מהתורה לתפלל פעם אחת ביום, בכל דרך שהיא, אנשי כנסת הגדולה קבעו את תוכן התפילה , אך המצווה היא רק פעם ביום. אם כך, אדם שהתפלל שחרית כבר מילא את חובתו מהתורה כלומר עשה מצווה.   בערב הוא מתפלל שוב ערבית, כרשות. מהו מעמדה של מנחה? היא לא מצווה, שכן  האדם כבר מלא את מצותו בבוקר, והיא לא רשות שיסלק ללא תפילת מנחה אלא היא מתוך חובת הלב. כנסת  ישראל לקחה על עצמה להתפלל מנחה כחובת הלב.

והדבר הגיוני,שכן אין אדם מגיש מנחה כמצווה על כך אלא מתוך חובת הלב, למצא חן בעיני המקבל.  וןכך עשו גם קין וןהבל שהגישו מנחה מעצמם מחובת הלב.

יוצא שבשעת המנחה שהיא שעה של התגברות הדינים , אדם מתפלל ממחה מחוך חובת הלב כדי לעמוד בפני הויה ובית דינו,שהיא מידת בכל

 

מעשה רבקה

 

הסיפור נפלא.  נערה שהתבקשה לתת מעט מים לאדם  צמא, לא רק שממלאת את בקשתו אלא גם משקה את הגמלים ואת שאר  אנשי החבורה. אין היא עושה זאת מתוך  שיש מצווה לעשות כך, כלומר אין היא חפצה למצא חן בעיני מידת הדין, אלא היא פועלת לגמרי בתחומה של מידת החסד והרחמין הויה. לה בלי לענות לבקשתו, .

שוב, אין היא פועלת מתוך מצווה ולא רשות אלא מחובת הלב


מהשם יצא הדבר

 

ויען לבן ובתואל ויאמרו מהויה יצא הדבר לא נוכל לדבר אליך רע או טוב

הנה רבקה לפניך קח רולך ותהי לאשה לבן  אדונך  (כד נ)ם

כמובן שהנזימים  והזהב עשו את הרושם הרצוי והאב בתואל והאח  הבכור לבן מדברים כאיש אחד. והם מכירים בנס שת הקבה עשה שהוציא את רבקה בזמן הנכון. וחזל לומדים מכאן שמהשם אשה לאיש. השם עוסק בזוג  ומביא את האשה לאיש. והרבה שואלים מדוע לא איש לאשה? אלא שאיש מצווה על פריה ורביה ולכן אין הקבה דואג לו, שהרי עליו מוטלת המצווה לחפש אשה.  לעומת זאת אין האשה מצווה על פרו ורבו ולכן אין היא נשאת לקיים מצווה. מצד שני בנות ישראל קבלו עליהן שלא לשבת ללא נישואין. הן נישאות כדי לעזור לבעליהן למלא את המצווה. הן עושות זאת מחובת הלב.  דהיינו לא מתוך מצוה, ולא ימתוך רשות, אלא מחובת הלב.

 

שואלים את הכלה

לא

ויאמרו נקרא  לנערה ונשאל את פיה (כד נו) 0

 

והרי זה פלא.  בערב האב והאח כבר הסכימו לתת את רבקה לאשה, וגם אמרו קח ולך, ובכל זאת אם שואלים את פיה . מכאן  ההלכה שאין משיאין אשה אלא מרצונה.

וכפי שכבר ראינו לעיל שבנוגע לנשואין אין מצווה כיבוד אב ואם נוהגת. רבקה שומעת בקול אביה (אם לא מת בלילה לפי המדרש) מתוך שרוצה, ומתוך דרת ארץ, מחובת הלב ולא משום שמצווה על כך

 

ברכת חתנים

 

ובירככו את רבקה ויאמרו לה אחתנו היי לאלפי רבבה

 וירש זרעך את שער שנאיו (כד ס) ם

 מי ברך אותה? כל מי שהיה שם בחדר. אביה, אחיה ואחרים. הדרבר חשוב משום שחזל למדו מכאן ברכת חתנים, כלומר שבע ברכות. אנו אומרים זאת לאחר החופה, מיד לאחר שהנישואין נעשו. וחוזרים עליה במשך הערב  לאחר הסעודה.  חזל למדו שהברכה תנתן במניין מבועז שנשא את רות במעמד עשרה.

השאלה היא מי בדיוק חייב בברכת חתנים? אין זה החתן או הכלה, שכן אין אדם מברך את עצמו.  ואין אדם אחר בחדר שמצווה לאמר את הברכה, שכן אין מצווה מהתורה או מדרבנן למישהוא לברך. אלא יש חובה שהברכה תשמע בחדר.

כלומר אין אדם מברך את החתן והכלה מתוך שרובצת עליו מצווה לעשות כך, ואין לנו רשות להסלק הביתה לפיה שהררכה נאמרת, אלא אנו נשארים וכל אדם בחדר מברך את הזוג מתוך חובת הלב.

 

ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב

 

חזל  אמרו שיסד את תפילת המנחה, שהיא זמן פגישת חתן וכלה והיא לא רשות ולא מצווה אלא חובת הלב.

 

נר שבת

 

ויביאה יצחק האהלה שרה אמו

ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה (כד סז) 0

 

חזל מדגישים שאהב את רבקה לאחר שראה שהיא החזירה את מעש  שרה. היתה ברכה בעיסתה, משום שאפת לעניים. הדלתוה היו פתוחות לרוחה לעניים, וענן הקודש היה על האוהל. ודבר רביעי- שהיה נר שבת דלוק מערב שבת לערב שבת.

הקשר לשרה בעניני חסד ברור. אך מה עניין נר שבת?0

על כך אומר הרמבם בהלכות  הדלקת נר שבת:  הדלקת הנר אין היא מצווה שירוך למלא אותה, ואין היא רשות שלא יעשנה, אלא חובת הלב היא.

כחומר כנסת ישדאל, בנות וכלות ישראל, קיבלו עליהן להדליק נר שבת לא מתוך מצווה, ולא מתוך רשות אלא מתוך חובת הלב.

כי שעת המעבר משישי לשבת היא  השעה שאעדם וחווה נולדו, שעה שע  שהנושות חיה ביום השישי לבריאה במעבר לשבת הנצחית, שעה שהחתן הולך לקראת הכלה שהיא שבת המלכה, שהיא כנסת ישראל, שהיא הבת ושמה כל, שהיא הויה ובית דינה, שהיא מקור השפע לעולם,  שהיא זאת שמביאה את הכלה לחתן, אשה  לאיש משום שהכלה הולכת בחובת הלב.

אין ישראל  דבקים בקבה משום שאנו מצווים על כך, ומצד שני שאין אנו ה רשאים שלא ללכת.  אנו הולכים אחריו במדבר בדרך לא זרועה מתוך חובת הלב, ולכן אנו קוראים בשיר השירים גם בשביעי של פסח.