פרשת  ויקרא: מי קרא למי ולשם מה

 

ויקרא  אל משה

 וידבר הויה אליו לאמר

 

לכאורה לפנינו ספר חדש, “תורת כהנים” שאין לו קשר לשאר ספרי התורה. כך סוברים  מבקרי המקרא בכל העולם כולל באוניברסיטה העברית.  לשיטתם,  ספר ויקרא מבטא את דיני “כת המקדש” הקדומה. רק מאוחר יותר  הופיעו נביאי ישראל (במאה השמינית לפנהס    עידן הציר) שלימדו כי אין ממש בקורבנות ועיקר עבודת האלוקים היא עשיית משפט צדק.  ספר ויקרא לשיטתם מציג את עבודת “יאהוה” כא-ל הקדום האכזרי והנוקם של שבטי ישראל הפרימיטבים, שפולחנו דרש שפיכת דמים כריח ניחוח.   ובכך ממשיכה ביקורת המקרא את השיטה ששורשה בנצרות ובגרמנים שונאי ישראל ומטרתה לנגח את שלמות התורה ומקורה האלוקי.  החכמים הללו לא רק זלזלו באלוקי ישראל אלא גם חילקו את התורה לחלקים שנכתבו כביכול על ידי סופרים שונים בתקופות שונות- ללא כל אסמכתא בידיהם. וספר ויקרא הוא אב טיפוס למקור קדום שכזה גם משום ששם “אלוקים” נעדר מהספר

ועל כך אומר רבנו בחיי (בעקבות הרמבן) שהפסוק המתחיל בויקרא ממשיך באופן טבעי את סוף הספר הקודם, “שמות”. שכן מי הוא הקורא? מי שמסופר עליו בפרשת פקודי- כאשר “כבוד הויה” מילא  את המשכן.  עתה ממשיכה התורה ומספרת שאותה שכינה ששרתה במשכן קראה למשה  ם

ואם רבנו בחיי ביסס דבריו מסברה ומסורת, לנו יש  ה ו כ ח ה  לכך שאכן הויה היא הקוראת כאן למשה. שכן המחשב  מורה ששם הויה מופיע בראש הספר באותיות שביניהן רווח של שבע  ם

ו י קרא אל מש ה  וידבר יה ו ה אליו מא ה ל מועד לאמר

ויתר על כן: הדבר מורה על מבנה אחיד לכל חמשת חומשי התורה שבראש כל אחד מופיע המלה  תורה:, ם

בראשית…………שמות…………….ויקרא……..במדבר………דברים

ת………………..ת……………………י……………..ה……………..ה

ו…………………..ו……………………ה…………….ר……………..ר

ר…………………ר……………………ו………………ו………………ו

ה………………..ה……………………ה……………..ת…………….ת

המלה תורה מופיעה בראש כל ספר (מלבד ויקרא) ברווח של 49 אותיות, בעוד ששם י-ה-ו-ה מופיע ברווח של שבע. אותיות בראש ויקרא.  והמבנה הסימטרי המפלא הזה זועק לשמים על מחבר אחד. ם

והיות והמבנה הנ”ל  מתגלה לעין רק בעזרת המחשב, הרי שאנו  הדור הראשון מאז משה רבנו היודע על כך.    יוצא שהמחבר כתב את התורה  כאילו עבורנו. כאילו שידע שיבא דור ויפקפק בשלמות חמשת הספרים, אך המחשב יגלה את האמת.

לפי זה ספר ויקרא המוקדש לקורבנות נכתב ישירות אלינו  ובו מסר מכוון אלינו.  וזה למרות שבית המקדש חרב ואין קרבנות נוהגות.  והרי משה “ידע” שיהיו שני בתי מקדש – כפי שאמרנו לעיל ב”פקודי”, שכן כך יוצא מהמלים “פקודי המשכן משכן העדות”.  לכן ינכון לשאול מה המסר בפרשת ויקרא לדורנו שאין בו מקדש ? ם

אלא שהמשכן והמקדש הם שלבים זמניים לקראת המטרה האמיתית שהיא השכנת השכינה בלבנו, כפי שנאמר “ושכנתי בתוכם” שהרי המשכן הוא ויתור לישראל על חטא העגל של הגשמה. הקב”ה ידע שאין בני האדם מסוגלים עדיין לעבוד את השם באופן רוחני טהור ולכן הסכים וויתר למשה, אמר “סלחתי” והורה על בנית המשכן (לפי שיטת הרמב”ם). המין האנושי הולך ומתבגר ומשה הבין שיבא יום ולא יהא צורך בקרבנות ממש

מניין נין שהאדם נולד להתפתח בהסטוריה? משום שכבר בבבריאת האדם נאמר “נעשה אדם בצלמנו וכדמותנו” ואומר רשי כי דמות וצלם היה לקב”ה במוחו של “אדם אידיאל” שיתפתח במשך ההסטוריה ויהיה – בסוף היום הששי- “טוב מאד”. על האדם להשיג את המטרה בעצמו. הקב”ה – כאב  העוזר לילד לילך- יושיט לנו יד בדרך הארוכה ויתן לנו תורה שתכוון אותנו למטרה.  “נעשה אדם” מתפרשים – אני ואתה, אדם,נעשה ביחד אדם אידיאלי לפי הדמות והצלם שיש לי במוחי . .

איזה אדם יחשב “טוב מאד” בעיני האלוקים? הוה אומר אדם שעומד בדין ונמצא “צדיק בדין”. (המונחים צדיק ורשע הם ערכים של עמידה במשפט לפי הרמבם במורה).האדם נברא כמו כל יצורי עולם לעמוד בדין.שהרי זה מה שעושה מידת הדין- – בוראת יצורים על מנת להעמידם במשפטץ וזוהי מטרת קיום העולם כפי שרואים בראש השנה שהוא יום בריאת העולם ויום שבו הוא עומד בדין- מדי שנה בשנה עד לסוף יום השישי שבו אנו חיים. אלוקים בודק מחדש האם אכן האדם והעולם התקדמו למעמד של טוב מאד – שרק אז ישבות מכל מלאכתו. ובמשך  ששה ימים בראה מידת הדין הקשה- אלוקים- את העולם לפי הצדק המחלט ללא רחמים.  במשך ששת הימים מידת הדין בראה והרסה עולמות שלמים בלא רחמים כפי שאומר רשי  (וכפי שאנו רואים כיום על יד המדע בתולדות כדור הארץ).  וכשהגיע היום השישי נברא האדם אף הוא לעמוד בדין.   ואין האלוקים מעמיד אדם בדין אלא אם כן הודיעו את פרטי המשפט. ולכן בעדן נתנו ששתת המצות של האדם הראשון שהם הבסיסיות של כל התורה. והן- (1) עבודה זרה (2)  גילוי עריות ותאות המין (3) שפיכות דמים וכעס (4) גזל ותאות בצע (5) עוות דין ואי צדק (6) חילול שם שמים. ומאז ועד סוף הימים אין לך יום שבו אין האדם נבחן במצוות הקדמוניות הללו.

אם כן- כיצד ישיג האדם את המטרה להיות טוב מאד בעיני האלוקים? הרי האדם עמוס בתאוות ובידו בחירה חפשית! והסיכוי שיעמד במבחן וינצח ויהיה טוב מאד הוא קלוש ביותר.   ולכן הזמין האלוקים את מידת הרחמים לבא ולהשתתף עמו בניהול העולם ובבריאת האדם. נוכחות הויה מידת הרחמים בבית הדין של מעלה תמתיק את הדין ותאפשר לאדם להתקדם בהסטוריה  ולהיות טוב מאד.

ופרק א בבראשית מציין את כניסת הויה לעולם משבת כדהלן

ויאמר אלוקים נעשה אדם בצלמנו וכדמותנו

ויברא אלוקים את האדם בצלמו…וירא  א ל ו ק י ם את כל אשר עשה

 והנה טוב מאד

ויהי ערב ויהי בוקר

י  ום

ה  שישי

……………….שבת………….. .

ו יכולו

 ה שמים והארץ וכל צבאם

ויכל אלוקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה

אנו רואים בפסוק כיצד הויה חודרת לעולם מהשבת לתוך יום השישי שבו אנו חיים כיום.  וכשהיא מולכת בשבת הנצחית היא ממלאת אותוה אהבה ללא גבול וללא משפט.  רק כשהביא ודרת  לעולמנו כקרן אור היא עוברת דרך הפריזמה של עולמנו ומתפצלת לתת מידות של  חסד רחמים, סליחה וקדושה.  והיא מביאה לעולם אפשרות של  סליחה. בלעדיה תחת שלטון מידת הדין לבדה אין לחוטא תקנה אלא לקבל עונשו ללא רחמים.  אבל נוכחות הויה בבית הדין של מעלה פועלת כסניגור להגן על החוטא ולסלוח לו- אם עשה תשובה ומצא חן בעיניה. ועל כך קיבל משה לאחר חטא העגל את י”ג עקרונות מידת הרחמים לפרטיהם. וזה עיקר העבודה במקדש ביום כיפור.

יכיצד איפא יהיה האדם לטוב מאד? בלי הויה אכן אין לו כל אפשרות להגיע לכך.  אבל כשהיא בביתת הדין של מעלה הוא יכול בהחלט להגיע לכך (ובזה אנו שונים מהנצרות הטוענת שאדם לעולם ישאר חוטא ללא תקנה) . מידת הרחמים יכולה להביא לאדם לא  רק סליחה ומחילה וכפרה אלא גם טהרה כלומר למחיקת החטא כאילו לא היה, ואפילו להפוך את העונות לזכויות.  ובכך יכול האדם להיות טוב מאד בעיני האלוקים- כאילו שהאדם נקי מחטא כלשהוא

אבל נוכחות הויה שמגינה עלינו היא גם מוסיפה מימד חדש לעוננו.  מעתה ואילך העון הוא לא רק עבירה על החוק אלא עשייה כנגד הויה-התעלמות מחסד ורחמים מצידנו.  גם הויה  בוחנת את האדם מהזוית שלה. גם היא דורשת מהאדם להיות “טוב מאד” מצידה מהזוית שלה. אדם העושה ההפך ממנה הוא “רע בעיני הויה” כפי שהיו מלכי ישראל שהתעלמו מסבל של יתום ואלמנה וחלשי החברה כמו עבדים עבריים .

אך בניגוד לאלוקים ה”ממלא” את העולם (שמו מופיע לב פעמים בששת הימים כ”לב” שמחזיק וממלא את הגוף) ונוכחותו ניכרת בכל מקום,  אין למידת הרחמים מקום לשכון בעולם אלא בלב באדם. אין כל יצור אחר המסוגל להבינה אפילו אם יהיה חכם.  כיד שתשכון בעולם עלינו להזמינה לללבנו פנימה ולשכנעה להשאר שם.  כה רגישה היא לרחשי לבנו שאם תחוש בדיחה היא תברח בצער ובגועל נפש.

 מה יעשה אדם וימשוך את ההויה ללבו ולעולם כולו?  על כך נכתב ספר ויקרא – למשה ולדורו ולכל הדורות שאחריו, עם או בלי מקדש  ובמובן זה המשכן הוא סיום מלאכת שמים וארץ כי הוא מלמדנו כיצד לבנות משכן בלבנו ולהחזיק בו את השכינה 0  .

 

ויקרא אל משה מי קרא? הקבה קרא בענווה שכן שמו חבוי בפסוק ברווח של שבע אותיות. וכך היא הופיעה בראשי תיבות גם בסוף פרק א בראשית.  רק עין מלומדת יודעת להבחין בה. רק מי שיודע תורה יכול להבחין בה   ולכן חמשת הספרים מציגים “מנורה” של חמשה קנים ובהם תורה תורה מכל צד והויה באמצע . כי התורה מאירה את השכינה .

מדוע ה”אלף” קטנה?  משום שמשה אף הוא היה מלא בענווה.  השליח דומה לשולחו.  בלי ה”אלף” המלה הופכת לאותיות “ויקר” שכן הנבואה לאדם המלא בגאווה ניתנת באקראי  כמו לבלעם.   וכן  “ויקר” מזכיר קרי ומיאוס.  שכן אין הויה ואדם גאותן יכולים לשהות בחדר אחד. כלומר אין הויה נכנסת ללב אדם המלא עבודה זרה של עצמו – העובד את ה”א” שלו את האני שלו.

כלומר תנאי ראשון לשכינת הויה בתוכנו היא ענווה.

ותנאי שני הוא עולם חדש של הלכות תשובה, סליחה וקדושה שהם כל עניין ספר ויקרא כפי שאומר המדרש

ם ” אמר משה כבר עשיתי שליחותי, דיבר אל פרעה, הוציא  את ישראל ממצרים, קרע להם את הים, הוריד להם את המן והשליו, העלה להם את הבאר והקיפם ענני כבוד ועשה את המשכן. אמר מכאן ואילך מה יש לי לעשות? עמד וישב לו.

אמר לו הקבה חייך יש לך מלאכה גדולה מכל מה שעשית ללמד בני  טומאה וטהרה ולהורות להם היאך יהו מקריבין לפני קרבן” ם

כלומר הקבה קורא לאדם ומלמד לישראל תחום  חדש של טומאה וטהרה ונגעים וקורבנות סליחה ומחילה.

 ומכאן ואילך בפרשה הולכת התורה ומלמדת הלכות  קרבנות לפרטיהם.  תהליך התשובה דומה לתהליך של ריפוי (“רפאנו השם” מכוון לתשובה) ורופא כידוע קודם מאבחן את המחלה ומגדירה, ורק אז יכול לבחור  בתרופה הנאותהה.  וכך רוצה התורה שהאדם יעשה כשהוא חוזר בתשובה. עליו לאבחן בדיוק את חטאו, יתוודה עליו,  יבקש סליחה ויבטיח שלא יחזור עליו בעתיד. ורק אם אכן יעמוד בדבריו ולא יחזור ויחטא יחשב לו הדבר כתשובה שלימה.

ולשם הברור הרוחני הזה קובעת התורה קרבנות שונים לסוגים שונים של חטא.  על החוזר בתשובה להמלך בבית הדין שבכניסה למקדש ולשאלם איזה קרבן עליו להביא.  והם שואלים אותו האם עשית במזיד או בשוגג? האם ידעת את החוק ושכחת, או לא למדת מעולם? האם ידעת ושכחת ונזכרתה מחדש? האם אתה בטוח ו שיש לך ספק? בכל מקרה שכזה רושמת התורה קרבן שונה.  לאדם מזיד אין קרבן כלל, ולשוגג קרבנו תולי בפרטי הפרטים של חטאו. וכן תלוי הקרבן אם העונש הוא כרת ומיתה בידי שמים או “רק” מלקות או עונש כספי בלבד? והאם הוא בעל אמצעים או עני? וכן הלאה. ובבת אחת הופכת התורה את התשובה לתהליך עמוק של חשבון נפש    .

והעבודה הרוחנית הזו היא עיקר המקדש והיא זו שתנקה אותנו בעיני הויה בין אם המקדש עומד  בין אם לאו.  .

ולכן אמר הקבה למשה:   ע מ ו ד  ושמע הלכות קרבנות, שכן תפילת  ה ע מ י ד ה  והתשובה החליפה אותם לעולם ועד. ם

ויב