פרשת  ויקרא: מי קרא ולשם מה

 

ויקרא  אל משה

 וידבר הויה אליו לאמר

 

לכאורה לפנינו ספר חדש, “תורת כהנים” שאין קשר בינה לבין שאר ספרי התורה. כך אמנם מלמדים מבקרי המקרא בכל העולם כולל האוניברסיטה העברית.  לשיטתם של המלומדים הללו ספר ויקרא מבטא את דיני “כת המקדש” הקדומה. מאוחר יותר  הופיעו נביאי ישראל (מאה השמינית לפנהס ואילך”  (עידן הציר) שלימדו כי אין ממש בקורבנות וה עיקר בעבודת האלוקים היא עשיית משפט צדק.  ספר ויקרא לשיטתם מציג את “יאהוה” כא-ל הקדום של שבטי ישראל הפרימיטבים, שפולחנו דרש שפיכת דמים כריח ניחוח.   ובכך ממשכה ביקורת המקרא את השיטה ששורשה בגרמנים שונאי ישראל ומטרתה לנגח את שלמות התורה ומקורה האלוקי.  החכמים הללו לא רק שזלזלו באלוקי ישראל אלא גם חילקו את התורה לחלקים שנכתבו כביכול על ידי סופרים שונים בתקופות שונות כביכול.. וספר ויקרא הוא אב טיפוס למקור קדום ועצמאי כזה. ם

ועל כך אומר רבנו בחיי (והרמבן) שהפסוק המתחיל בויקרא ממשיך באופן טבעי את סוף הספר הקודם, “שמות”. שם מסופר שמשה כילה את המלאכה וכבוד הויה מילא  את המשכן.  עתה ממשיכה התורה ומספרת שאותה שכינה ששרתה במשכן קראה לו למשה  ם

ואם רבנו בחיי ביסס דבריו מסברה וממסורת, לנו יש  ה ו כ ח ה  לכך שאכן הויה היא הקוראת כאן למשה. שכן המחשב  מורה ששם הויה מופיע בראש הספר באותיות שביניהן רווח של שבע  ם

ו י קרא אל מש ה  וידבר יה ו ה אליו מא ה ל מועד לאמר

ויתר על כן: הדבר מורה על מבנה אחיד של כל חמשת חומשי התורה שבראש כל אחד מופיע המלה  תורה:, ם

בראשית…………שמות…………….ויקרא……..במדבר………דברים

ת………………..ת……………………י……………..ה……………..ה

ו…………………..ו……………………ה…………….ר……………..ר

ר…………………ר……………………ו………………ו………………ו

ה………………..ה……………………ה……………..ת…………….ת

 

המלה תורה מופיעה בראש כל ספר (מלבד ויקרא) ברווח של 49 אותיות, בעוד שי-ה-ו-ה מופיע ברווח של שבע. אותיות בראש ויקרא.  והמבנה הסימטרי המפלא הזה זועק לשמים על מחבר אחד. ויחיד ם

ויתר על כן: היות והמבנה הנ”ל  מתגלה לעין רק בעזרת המחשב, הרי שאנו  הדור הראשון מאז משה  שיודע על כך. רבינו בחיי לא יכול היה לדעת  זאת ואף לא רבי עקיבא או הרמבם או רשי. יוצא שהמחבר כתב את התורה  כאילו עבורנו. כאילו שידע שיבא דור ויפקפק בשלמות חמשת הספרים, אך משיבחן הדבר במחשב ימצא את האמת.

לפי זה ספר ויקרא המוקדש לקורבנות נכתב ישירות אלינו  ובו מסר לנו.  ויש לשאול מה יש בקורבנות ובזריקת הדם על המבח ללמד את דורנו? מהו המסר הנצחי שבספר ויקרא? ם

נחזור לרבנו בחיי. משה סיים המלאכה והשכינה שרתה במשכן ובכך סיים את המלאכה, לא רק מלאכת המשכן אלא גם מלאכת שמים וארץ (ראה שיחה קודמת). ואמנם אומר המדרש

ם ” אמר משה כבר עשיתי שליחותי, דיבר אל פרעה, הוציא  את ישראל ממצרים, קרע להם את הים, הוריד להם את המן והשליו, העלה להם את הבאר והקיפם ענני כבוד ועשה את המשכן. אמר מכאן ואילך מה יש לי לעשות? עמד וישב לו. אמר לו הקבה חייך יש לך מלאכה גדולה מכל מה שעשית ללמד בני  טומאה וטהרה ולהורות להם היאך יהו מקריבין לפני קרבן” ם

כלומר הקבה מלמד כאן את ישראל מקצוע חדש של הלכות טומאה וטהרה ונגעים וקורבנות, סליחה ומחילה. ואמנם דברים אלו אין להם משמעות אלא ממבטה של הויה, של השכינה.  למשל כשאדם נוגע במת אין לכך חשיבות מצד האלוקים, אך האדם נעשה טמא מצד הויה. ם

כי האדם נולד להישפט על ידי שתי המידות, אלוקים והויה.  פרק א בבראשית אומר

נעשה אדם בצלמנו וכדמותנו

ויברא אלוקים את האדם בצלמו

וירא  א ל ו ק י ם את כל אשר עשה

 והנה טוב מאד

ויהי ערב ויהי בוקר

י  ום  ה  שישי

……שבת……………………….

ו יכולו  ה  שמים והארץ וכל צבאם

ויכל אלוקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה

בסוף היום השישי של  הבריאה (שבן אנו חיים) אלוקים יבחון את כל הבית, כל הבריאה, כל ששת הימים כולל האדם לראות אם היא “טוב מאד” בעיניו.  אם הבריאה כולל האדם היא “טוב מאד”, אלוקים יאפשר לה לעבור ליום הבא, לשבת הנצחית, לשבת המלכה, לכלה שאליה הולך הדוד.

אם הבריאה לא תראה “טוב מאד” בעיניו, האלוקים, מידת הדין,   י כ ל ה  אותה לכלום, מלשון כליה, כפי שעשה לעולמות רבים לפנינו. מכיון שאין הבריאה יכולה  בעצמה להיות “טוב מאד” בעיניו ללא האדם. יוצא שהמרכיב הקובע במשפט הסופי הוא האדם.

 אבל בנסף למשפטו של רלוקים, מורה הפסוק שהבריאה (“כל אשר עשה”) נבחנת גם מצד הויה (ר”ת יום השישי ויכולו  השמים).  גם היא שוקלת האם הבריאה, כולל האדם שבה,היא “טוב מאד” בעיניה.   אם הןיה מוצאת את הבריאה כולל האדם בבחינת טוב מאד בעיניה, היא תאפשר לעולמנו להמשיך ולהכנס לתחומה, לשבת הנצחית. אם לא, אזי כלה!

יוצא שהאדם ןנבחן משני הצדדים:  מצד האלוקים ששולט בששת הימים ומצד הויה הנכנסת לעולמנו מהשבת.  וכל מידה בוחנת את האדם מצד ערכיה שלה:

אם האדם יוצא זכאי במשפט האלוקים הוא “צדיק”.  אם חייב, הוא “רשע” (רמבם, מורה) .

אם האדם עושה ההפך מערכיה של הויה, אם הוא אכזר ומנצל יתומים וחלשים, הוא “רע בעיני הויה”.  אפ האדם הןלך בדרכיה הוא מוצא וחן בעיניה, כפי כתוב אצל נח.

ונח מצא חן בעיני הויה

נח היה צדיק תמים, את האלוקים התהלך נח

י

האלוקים שופט את האדם אם שמר מצוותיו. אם לא.  האדם שעבב על שבע מצוות בני נח , או ישראל שעבר על  613  מצוות , הוא  ר ש ע  בעיני האלוקים. אבל צדיק בעיני האלוקים יכול להיות רשע בעיני הויהי  אנשי סדום למשל שמרו על החוק  אך התאכזרו לחולים ולחלשים.

דהינו מאז הבריאה, מאד שהתייצב בית דין של מעלה  על ידי “הויה אלוקים” (פרק ב בראשית) על האדם למלא דרישותיהן של שתי המידות כאחד.  זהו המחיר שהאדם משלם עבור נוכחות הויה (חסד ורחמים) בבית דין של מעלה.  שכן אם היא בורחת מאתנו ומשאירה אותנו בידי האלוקים לבדו, בידי מידת הדין הקשה לבדה, לא יהיה לנו סיכוי לנצח במשפט ולראות את היום הבא (רשי פרק א פסוק א). ם

עתה שמילא כבוד הויה את המשכן, צריך משה לדעת כיצד להחזיקה בעולמנו. ויותר על כן: כיצד להביאה ללבנו.  שכן אין היא באה לעולם לשכון בחלל שבין הכרובים אלא בחלל שבלבנו שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם.

כלומר בעשיית האדם  נ מ ל ך   האלוקים בהוויה ואמר נעשה אדם הצלמנו וכדמותנו.  האדם יהא מכשר להבין את חוקי האלוקים וגם את ערכי מידת הרחמים.  אף יצור אחר בעולמו של האלוקים לא יכול לעשות זאת, שכן כלום נבראו על ידי האלוקים כשמלך לבדו נורא.

אבל האלוקים לא ברא את האדם מוכן ומשלם  ו מ ל א   בערכי הויה בלבו, שכן אלוקים לא בורא לפי מידה אחרת.  אבל אלוקים ברא ראשית כל את האדם בצלמו שלו, כלומר העניק לו חכמה ובחירה חפשית וכו, וכן הכין בלב האדם  מ ק ו ם   מכשר לקבל את הויה.  מעןין קן  שבו תכנס הכלה השכינה לשכון. ומאו אד יהיה על האדם להזמין את הוינה ולקבלה בלבו למליכה עליו וליחדה עם  בעלה הדוד בלבו.

כה רגישה היא השכינה למתרחש בלב האדם שברגע שהיא חשה דחייה קלה ביותר היא פורחת לה חזרה לעולמה כלומר  לשבת שהנצחית שממנה באה, ותשאיר אתנו בידי האלוקים, ואז: כלה!

האדם עומד בפני בחירה: או כלה, שבת המלכה והויה, או כלה! כליה!

כלומר המאמר “נעשה אדם בצלמנו וכדמותנו” הוא תכנית למשך ההסטוריה.  לאלוקים היה “דפוס” של אדם טוב מאד במוחו, שאליה ישאף האדם לגדול בהסטוריה.  אם יצליח, יראה האדם את היום הבא. אם לא, כלה!

לכן קרא אל משה ולימדו הלכות טומאה וטהרה, קורבנות ונגעים.  אין לערכים אלו משמעות בעיני האלוקים אלא אך ורק בעיני הויהף השכינה.  האדם החוטא נכתם בעיניה . שכן היא רגישה כל כך ללכלוך וזוהמה רוחנית.  אפילו אם האדם חוטא בשגגה הרי זה מספיק להכתימו בעיני הויה. ם

וכדי לנקות את הכתם הזה על האדם לעבוד עבודה רוחנית ולכבסו. לשם כך על האדם לפשפש במעשיו ולבקש סליחה מהויה.

וכדי להבטיח שהתהליך יעשה כראוי קובעת התורה קשורה של קרבנות שונים לעבירות שונות.  הנה יושב לו החוטא בביתו של הכהן אן בבית דין של מטה ומספר על חטאו ושואל איזה קרבן להביא.  והם חוקרים אותו לפרטי פרטים: האם עשית את העבירה במכוון או בשוגג? האם ידעת את החוק ושכחת אתו או שלא למדתו כלל? האם ידעת בתחילה ולאחר מכן שכחת או  שלא ידעת כלל או ששכחת  בתחילה ובסוף? לכל מקרה ומקרה מציבה התורה כאו בפרשתנו קרבן מיוחד משלו  ה מ כ ר י ח את האדם לפשפש במעשיו. . ובכך מגדיר בהאדם בהירות את הנגע הרוחני כך שיתחרט עליו ולא יחזור עליו בעתיד

והעבודה הרוחנית הזו כהיא עיקר המקדש והיא זו שתנקה אותנו בעיני הויה בין אם המקדש עומד  בין אם לאו. והיות  והפסוק “נעשה אדם” מבשר שהאדם יתקדם ויגדל בהסטוריה, ויהיה טוב מאוד, הרי אין פלא שבזמננו אין יותר חשיבות לקרבנות עצמן אלא לעבודת השם שהחליפם.

ולכן אמר הקבה למשה:   ע מ ו ד  ושמע הלכות קרבנות, שכן תפילת  ה ע מ י ד ה  החליפה אותם לעולם ועד. ם

ויבנה בית המקדש במהרה בימנו  מ  ו  כ ן  לקרבנות (רמבם)  ללא שנקריב בו ממש.