ויחי

תשעט

הרב דר צבי אבינר

למי כבוד המלכות

הפרשה ממשיכה בכל  מה שראינו בפרשת ויגש, רק במימדים גדולים וברורים יותר

ראשית אפשר להתיחס לסיפור כשלעצמו, כתולדות משפחה אחת על תולאותיה. הדמויות המוצגות כאן מענינות  מבחינה ספרותית והאירועים דרמתיים. אפשר גם להתרכז ברקע ההסטורי האפשרי של הסיפור-  בפלישת ההיקסוס למצרים, שליטת החבירו, וכן השם יעקב שנתגלה בחפירות.  מיהו פרעה של יוסף- ,מצרי או כובש שמי? 0

אבל אנו עוסקים כאן  לא בספרות אלא בתורת השם וחז”ל הבחינו בסיפור כמה רבדים היורדים לעומק שאין כדוגמתו. הסיפור דן דבריהם בהשגחה העליונה שהיא מלכות השם בהסטוריה הפרטית והאנושית, בעלית ישראל על במת ההסטוריה,על המניין הראשון והיציאה לגלות והחיים בה, ועל קידוש השם. וכן ראו בסיפור מסר לאנושות כולה לדורות, לכל ההסטוריה עד אחרית הימים – סיום מתאים לספר בראשית הבה ונתעכב על הנושאים הללו אחד לאחד

ההשגחה  ומלכות

כבר אמרנו בפרשת ויגש שחז”ל הבחינו שהמיוחד בסיפור יוסף ואחיו הוא שאנו הקוראים יודעים את מהלך הענינים כלומר לאן ההסטוריה הולכת – להגשים את הגזירה משמים לאברהם שזרעו ישועבד במצרים.  אנו יודעם שנגזר על יעקב לרדת למצרים כך או כך, והקב”ה ניצל את מעשי הנפשות שבסיפור להניע את המהלך קדימה למצרים. “ראובן עוסק בשלו,  יהודה בשלו, יוסף בשלו והקבה בשלו”.  אין הנפשות שבסיפור מודעות למהלך ההסטורי הכמוס מעיניהם, וכל אחד פועל בבחירה חפשית מחלטת.  הכל צפוי והרשות נתונה.  ובמובן זה הסיפור מדהים בעמקו ואין דומה לו בכל התורה כי אין לך סיפור אחר שבן כה ברורה הכונה האלוקית מול מעשי בני האדם

כלומר בסיפור יוסף ואחיו הקב”ה מתגלה כמלך העולם המתערב בממלכתו – בהסטוריה האנושית.  ויש כאן חידוש גדול כי בתחילת ספר בראשית הקבה הופיע כאלוקים הבורא והשופט – ששפט כל יום ואמר כי טוב- ולאברהם נגלה כקונה הכל -א-דוני – אך כאן בסוף ספר בראשית הוא נגלה כמלך המושל והמניע את חיי האדם ברמה הפרטית, החברתית והאנושית.

ומלך כידוע דורש כבוד. כי הבעת הכבוד למלך היא הכרה בכוחו להתערב בחינו. משום כך הנושא של כבוד המלכות הוא עיקר גדול בפרשה.  כך ילמד יעקב את בניו לאמר “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד

“-

מידת הדין פועלת

ויש כאן עדות עשירה להתערבותה של מידת הדין בסיפור. על הפסוק “ויחי יעקב במצרים שבע עשרה שנה.” אומרים  חז”ל ששבע עשרה השנים  שיוסף תמך באביו במצרים היו כנגד שבע עשרה שנה שיעקב תמך ביוסף בילדותו. דהיינו  “מידה כנגד מידה” שהיא הנהגה טיפוסית למידת הדין.   ובדומה לכך נאמר שחיי יעקב היו מאה וארבעים ושבע שנים – ל”ג שנה פחות משנות אביו יצחקץ ואומר רשי  כי בגללו שרחל מצה עקב יעקב בגיל ל”ג שנה, הורידו לו  בית הדין של מעלה ל”ג שנה מחייו מידה כנגד מידה.

ועדות נוספת היא העובדה שכל הסיפור מופיע תחת שם האלוקים – מידת הדין- בעוד ששם הויה מופיע פעם אחת בלבד (בברכת יעקב לדן). מפרשת וישב ואילך כתובים הפרקים בשם האלוקים מלבד ג’ אירועים תחת  שם הויה – יהודה ותמר, יוסף ואשת פוטיפר והברכה לדן. אכן מידת הדין פועלת בגלוי ללא הסתר להגשים את הגזירה לאברהם.

ובכך מקביל סיום ספר ברא/שית לפתיחתו. שכן גם בסיפור הבריאה מופיע שם אלוקים (32 פעמים בששת הימים) ושם הויה רק פעם אחת בסןף הפרק הראשון (בראשי תיבות יום השישי ויכולו השמים).  אבל יש כאן השלמה שכן בבריאה אלוקים והוה מהוים את בית הדין של מעלה בעוד שכאן בסיום הספר הם מהוים מלכות השולטת בהסטוריה.

ולכן ראש השנה – יום בריאת העולם – הוא יום של משפט ומלכות.   כלומר  ראש השנה מכיל את כל ספר בראשית מהתחלתו (משפט ) ועד סופו (מלכות) 0

נסתם מעיננו

ואם מלכות השפ מתגלה כאן בסיפור לעיני כל, הרי בדרך כלל היא סמויה ונסתרת מעינינו.  הדבר נכון בעיקר לגבי הנפשות הפועלות בסיפור. רק במבט אחור מתגלית האמת.  ולכן פשרתנו ‘סתומה’ כלומר אין הפסק של שלוש שורות פתוחות בין ויגש לויחי.   כי ביקש יעקב לגלות את הקץ אך היא נסתרה ממנו – עקב הגלות.  ואומר השפת אמת שיעקב ביקש לדעת את הקץ משום שאז יש מובן לכל הצעדים והאירועים .  רק במבט לאחור מתוך הקץ אפשר לראות את האמת.  והרי יעקב ביקש את האמת שנאמר תתן אמת ליעקב.

 אך הרשב”ם מאיר את העניין ומעיר שהנכון הוא שפרשת ויגש מסתיימת במילים “ותהי אדמת מצרים לפרעה” אך חז”ל העדיפו שלא לסיימה במילים הללו כדי לא לכבד את לפרעה – ומתן כבוד למלכות היא עיקר גדול בפרשה.  הם העדיפו לכן לסיימה במלים “וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן”. שהיא הפתיחה האמיתית לפרשת ויחי.  יש ניגוד בין יעקב לבניו.  הם נאחזים במצרים אךך הוא חושב להקבר בארץ.

ונזכור כי הדבר נכון לחיי כל אדם – אנו תחת מלכותו של השם הסמוייה מעיננו, ואנו חיים כל אחחד במעגלו בבחירה חפשית בלי שנדע את הקץ ולאן אנו הולכים

מירשם לגלות

ואנו מגיעים לרובד עמוק יותר בפרשה והוא עלית ישראל על במת ההסטוריה – בד בבד עם הכרזת הקב”ה כמלך ההסטוריה. מעתה ואילך ההסטוריה העולמית תסבוב סביב ישראל.  ובתחילה מופיע עם ישראל כמיין הראשון- עשרת האחים המחפשית את אחיהם האובד.  וההסטוריה של ישראל מתחילה הגלות, ויש לכן כאן מרשך לכל הגלויות שבעתיד.

ואכן הפסוק מרמז שבתיחלה היה המניין כשר למהדרין אך לא עבר זמן והדורות התדרדרו מבחינה רוחנית.  שכן על הפסוק  “וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד.”  מעירים חזל שאם יעקב חשב רק לגור במצרים באופן זמני הרי בניו ובני בניו נאחזו בה והתאהבו בה ובתרבותה עד למאד. 0

ולפנינו מירשם לכל הגלויות. ישראל מוצאים את עצמם בין הגויים מסיבה זו או אחרת וטוב להם, אך הם מתדרדרים ונדבקים בגויים שבקרבם התיישבו. מה מביא אותם לעשות כך? הוה אומר – כמו כל עם אחר שמתערב בעם אחר.  כולנו מחפשים שיהיה לנו טוב.    .

אומר ספר הזוהר שהמספר 17 הוא בגמטריה טוב שכן יעקב וישראל חיפשו טוב.  בני יעקב סברו שטוב יהיה להם אם יתערבו במצרים.  האם באמת עשו טוב? הרי יעקב מחפש את האמת.  הם עצמם חשבו שכן, ורק אנו ממרחק ההסטוריה יודעים שלמעשה עשו בחירה לא טובה. הרי רק אחד משמונים יצאו ממצרים והשאר נשארו והתבוללו.  ולכאורה עשו מעשה נכון וטוב היה להם, אך היכן נמצאים  צאצאיהם  אם לא ברחובות קהיר המאובקת והמסואבת? בעוד הם וילדיהם שוקעים בבוץ  מצרים, משה ואלו שיצאו אתו ממצרים בנו מקדשים והעמידו מלכים ונביאים וחכמים וכתבו את התנך, את משנה ואת תלמוד והפוסקים.  במרחק ההסטוריה כשאנו יודעם את הקץ, אנו יכולים לאמר בברור מי עשה את ההחלטה הטבה יותר. והדבא נכון גם לגבי  עשרת השבטים בבית ראשון- הם הצטרפו לכנענים והאשורים בחשבם שבכך יביאו על עצמם רק טוב. אבל ממרחק ההטוריה אנו יודעים כיום שאת צאצאיהם נמצא כיום בין לוחמי הטלאבאן בהרי החושך ולעומתם אלו שדבקו בהשם חיים כןלנו היום.

והמירשם לגלות ממשיך ואומר שאהבת ישראל למצרים הלכה וגדלה בדורות הבאים כך שישראל אימצו את תרבות מצרים במלואה ואפילו עבדו את אליליה. חז”ל במדרש מפרטים כיצד מילאו ישראל את התיאטראות והקרקסים במצרים- הפכו למצרים אדוקים יותר מהמצרים עצמם.

והמרשם ממשיך ואומר שהנה קרה דבר לא הגיוני ואותם המצרים שישראל אהבו כל כך ונאחזו בם ובתרבותם הפכו את עורם ונהיו לאויבי ישראל. עד כדי כך שמצאו תירוץ כלשהוא לשעבדם. ואיןאנו רואים השתלשלות כזו בהסטוריה של עמים אחרים מלבד ישראל. שכן כל עם הפולש לעם אחר בסופו של דבר יקבל את תרבות העם היושב.  זה הקץ של כל עם זר. כך אירע למונגולים שפלשו לסין אך הפכו בעצמם לסינים מושבעים, ולנורמנדים שפלשו לאנגליה והפכו לאנגלים משבעים. אך הקץ שי ישראל בגולה כזו שונה- כאשר ישראל מתבוללים בעם אחר קורה בבר לא טבעי והתרבות שלתוכה שאפו כל כך להתבולל הופכת להם לאויב משבע כאילו שהיהודי המתבולל הופך את לב הגוי לשונא. .

והמהלך ההסטורי הלא טבעי הזה אינו אלא גילוי של יד השם בהסטוריה- אומר מחבר ספר המכבים ב’.   הוא כותב כהטסוריון מפלא ומקדים ואומר כי את הדברים שהוא עומד לספר- מלחמת המכבים- אפשר להסביר בדרכים שונות. אך הוא בחר להסבירם כפי שנראה לו. והןא למד מהתורה שכל אימת שישראל מחקים את הגויים ואמונתם, פועלת ההשגחה והופכת את לב הגויים כנגדנו.  כל היה במצרים, וכל היה בזמנו שישראל חיקו ואהבו כל כך את יוון. והנה ראה המחבר שאותם היונים שישראל אהבו הפכו עורם ונהיו לאויבי ישראל השואפים להשמדנו. ודבר זה הוא כה מפתיע- אומר בעל המכבים ב’  – שבעבורו כתב את הספר ללמד את ישראל לקח  לעתיד. נס החנוכה וגילוי ההשגחה בהסטוריה לפי זה היה לא בנס פח השמן או בנצחונות הצבאיים אלא בעצם העובדה שהיונים הפכו לשונאינו.   .

מדוע הדבר קורה? הסיבה נעוצה בדברי הקב”ה ליעקב “אל תירא לרדת למצרים כי ארד עמך”. מצד אחד יש במלים הללו הבטחה שישראל ישרדו בגולה ובהסטורי באורח לא טבעי –  אך מצד שני יש כאן הוראה שאם יבגדו בהשם ויחללו שמו בהתבוללם בעמים-  תפעל השכינה להפוך את לב הגוים הללו לשונאינו.  הרי דרכה של השכינה היא לשכון בלב בני האדם ולפעול משם ולשנות את ההסטוריה. 0

המירשם כתוב במלואו  אך ישראל לא למדהו והמשיכו וחזרו על טעותם שוב שוב במשך הדורות ובכל פעם שחפשו “טוב”  ואמצו את תרבות הגויים, סופם היה שאותם גויים השכו לשונאים. .  כך קרה בהונגריה ובגרמניה של ימינו.  לא היתה בעולם תרבות שמשכה את לב ישראל כמו שעשתה תרבות גרמניה. והנה דוקא אותם גרמנים נהפכו שלא בדרך הטבע לשונאינו האיומים ביותר. ועתה אנו רואים מול עינינו את המהפכה שמתחוללת כלפי ישראל והיהודים כאן בארה”ב דוקא באותן האוניברסיטאות הליברליות שאותן אהבנו כל כך כך אהבנו ולמקור של שנאת ישראל שאחריתה מי ידע.ובתוכם התבוללנו בהתלהבות חזקה כל כך.

יעקב חיפש את הקץ אך זה נעלם ממנו. לפחות חיפש ומצא טוב תחת יוסף.  שבע עשרה שנה חי במצרים בנחת, אך לבו חש שיש טוב גדול יותר מצתרבות מצרים. הוא קורא ליוסף ומשביעו לקברו לא במצרים אלא בארץ הקודש. רק כך יעביר המסר לבניו שאין להם להאחז במצרים וסופם למצוא טוב גדול יותר- טוב  מאד – שם שארץ האבות.

אך עדיין הי העליו להאבק במציאות.  וכשהבקש לברך את הנערים שאל את יוסף מי אלו לך? לכאורה סבל מעורון אך לפי הפשט לא הכירם כי נראו כמצרים.  ולכן, בחששו להתדרותם הרוחנית , בירכם בברכה “המלאך הגואל אותי מכל רע הוא יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבותי” כשהדגש הוא על “הגואל אותי” כלומר על הגאולה.

מהי הגאולה אם לא היציאה הרוחנחית משעבוד הגויים- משעבוד רוחני למצרים? להלן בספר שמות יאמר שגאולת מצרים חלה בשלבים. בראשונה נגאלו אבותינו בראש השנה (לפירבי אלעזר) כלומר יצאו משיעבודם הרוחני לפרעה ורק בפסח יצאו באופן פיזי ממצרים. הגאולה הרוחנית קדמה ליציאה הפיזית.  וכאן כשהגלות החלה אירעו הדברים בסדר הפוך- ראשית ירדו רוחנית בכך שנאחזו במצרים ולאחר מכן נהפך עליהם לב פרעה ונשתעבדו גם באפן פיזי.

ואמנם בשמנה עשרה אנו  מקדימים “גאל ישראל” ל”קיבוץ גלויות”.  ראשית נגאל רוחנית מבין העמים ורק אחר כך קיבוץ גלויות. ויש להזהר בארץ ולא להתדבק בתרבות הגויים שכן הטוב שנחפש יכזיב ויהפך לנו לרע מאד

.

מלכות יוסף

יעקב יודע שעל בניו לחפש טוב במקום אחר והיות מונהגים לא על ידי פרעה אלא מלך משלהם. וברגע זה המלך המנהיג את ישראל הוא יוסף. ולכן לאחר שיוסף נשבע להחזירו ארצה נאמר  “וישתחו ישראל על ראש המיטה” כלומר נתן כבוד לבנו המלך שבידיו היכולת לבצע. אך לפי רשי הוא גם הוסיף והסתובב והשתחווה לשכינה שמעל למטתו. שכן אין לברך מלך בשר ודם ללא כיבוד המלך האמיתי  הקבה–שאחרת יכולים להתבלבל ביניהם ולחשוב שהם אחד.

קידוש השם בהסטוריה

מדוע דוקא יוסף? וכאן אנו מתקדמים בפרשה וויורדים לרובד עמוק יותר והוא קידוש השם.   הבה ונחשוב מהו המרכיב של קידוש השם בסיפור. כאשר ירדו ישראל למצרים מן הראוי היה שיהפכו את לב המצרים לאמונתם בהשם ובזה היו מקדשים שמו. ואכן יוסף כבר החל בתהליך  הזה של קידוש השם כשלימד את פוטיפר את שם הויה שנאמר :”וירא אדוניו כי הויה עמו” שכן בכל מקום שהלך הזכיר שם הויה ולכן הצליח והיה לו טוב. וגם את פרעה לימד את שם האלוקים כאשר פתר לו את חלומותיו.  ולאחר מכן כשביקשו המצרים לחם אמר להם פרעה כל אשר יאמר אליכם יוסף עשו  ואומר רשי שאפילו אם יאמר לכם לימול.  כלומר יוסף ניצל את מעמדו הרם ולימד את המצרים את  שבע  מצוות בני נח כולל מילה שנתנה לאברהם.  ובכך קידש שם שמים.  וההוכחה לכך היא ששם הויה מופיע עם שמו שבע פעמים בסיפור עם אשת פוטיפר בעוד שכל הפרשיות כתובות בשפ האלוקים כאמור.

כך עשה יוסף וכך אמורים היו לעשות אחיו וצאצאיהם. אך הם עשו להפך ובמקול ללמד את המצרים הם נאחזו בתרבותם ואמונתם. ובכך לא רק שכשלו לקדש שם שמים אלא שחיללו שם שמיםץ כי כאשר משפחה מלכותית כזן של ישראל  הולכים ומתפעלים מאמונת הגויים הרי הם מחללים את שם שמים. .

ויעקב חש כך וחשב שאת חילול שם השמים אפשר להפוך על ידי הנהגה שמקדשת שם שמים – כמו זו של יוסף. ולכן התשתחווה ליוסף

.

מלכות יהודה

והנה לפני מותו יעקב חשב שיוכך לגלות שת הקץ ולכן קרא לבניו לבשר להם מה יהיה “באחרית הימים”. אפשר לפרש את הקץ ביציאת מצרים, או בארץ ישראל או באחרית הימים של האנושות כולה כלומר בקצו של היום השישי לבריאה.  ולכן יש כאן סיום נאות  לספר בראשית

אך מהכתוב נראה שאמנם ביקש שוב, אך הקץ נסתם ממנו.  וחזל אומרים שהדבר אירע משום שנשמע גאותן כשאמר “האספו ואגידה לכעם את אשר  יקרה אתכם בא חרית הימים” כביכול הקבה בכיסו.  ואין זה מכבודו של המלך – הקבה- לאמר כך.   ועניין הכבוד הוא נושא עיקרי בפרשה.

חלכן ממשיכים חזל ואומרים שכאשר  ראה שהקץ נעלם ממנו שאל את בניו האם יש בהם חסרי אמונה? והם ענו לו  “שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד”.  ועל כך ענה להם “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד” כשהדגש על כבוד המלכות.

ולאחר שהזכיר כבוד מלכות השם פנה לבניו ואמר  “הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם” ללא שהזכיר את אחרית הימים. מכאן ואילך הוא מדשיך ובוחן את האחים אחד לאחדמי מהם יהיה המלך בשר ודם שינהיג את ישראל לכוון של טוב מאד.

ובעידן של חילול השם  יוכל להציל את ישראל מכליון רק זה שיקדש שם שמים. אמנם יוסף הוא בעל הכח שהיכולת בידו והוא קידש שם שמים, אך החיסרון ביוסף היה שהוא “בן פורת יוסף בן פורת עלי עין בנות צעדה עלי שור” כלומר מלכות יפהפיה   יוסף היה יפה תואר שסלסל בשערו ובנות פצעו ידיהן בהביטן בו. קסמו היה רב כמפרנס עשיר וחכם. והוא גם ראה עצמו כשליח השם שנשלח להציל את אחיו.   .

אך יעקב אינו רואה את יוסף ומלכותו כמודל לאורך ימים.  מי שיקדש את שם שמים בהסטוריה הוא זה שערב לאחיו בנפשו כלפי יעקב. יעקב בחר בן משום שאחיו כבר חשו בגדולתו ובחרו בו שנאמר  יהודה אתה יודוך אחיך.

ואכן מכל השבטים ישאר רק יהודה נאמן ליעקב. רק הוא יקדש שם שמים בהסטוריה

.

ליום שכולו טוב

לאן יצעיד יהודה את ישראל? כותב בעל השפת אמת שיש בסיפור עומק גדול יוצר לכל האנושות. שהרי האנושות צועדת לכוון השבת הנצחית שהוא היום שלאחר השישי שבו אנו חיים.  ובסוף היום השישי באחרית הימים יחול  משפט כולל שבו יראה האלוקים אם אכן הכבראיה היא טוב מאד.  או אז ישרף הרע ויבער מו העולם והשבת תכנס. ומי שינהיג את האנושות לשם יהיה יהודה-ישראל ואז יהיה הקץ ונדע מהו יום שכולו טוב – וזה סיום נהדר לספר בראשית

סיכום ספר בראשית

ספר בראשית עובר על שבעת המצוות לבני נח אחת לאחת

נזכור כי לפי הרמבם בהלכות מלכים סדר המצוות הוא כדלקמן

ששה מצוות נתנו לאדם הראשון בגן העדן שנאמר ויצו השם אלוקים על האדם לאמר – נתן לו ששה מצוות שהן עז, גע שפד גזל דינים וחילול השם. הוסיף עליהם נח את המצווה השביעית שהיא איסור אכילת דם ואבר מן החי. הוסיף עליהם אברהם את המילה שהיא המצווה השמינית ביום השמיני, והוסיף עליהם יעקב את מצוות גיד הנשה שהיא התשיעית.

לפי זה אפשר לראות את מהלך ספר בראשית כדלקמן

עבודה זרה

פרק א מציג את הבורא אלוקים ומעשיו ודרכיו. וכן את שם הויה המופיעה בראשי תיבות בין יום השישי לשבת. וכן מתאר כיצד פתח הקבה פתח לעבודה זרה בזה שאמר בלשון רבים נעשה אדם

.    .גילוי עריות

קמכאן מתקדמת התורה בסיפור גן עדן על יצירת האדם בעולם היצירה מעפר וכיצד נוצרה האשה. ומיד אומרת  התורה על כן יעזב איש את אביו ואמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד  ובכך היא מכריזה בפרוא על דיני גילוי עריות וששת האיסורים על כל בני האדם (אשת אביו, אם אביו ואם אמו, אחותו מאמו, בתו ובתה וכלתו. וכן אשת איש ואיסור משכב זכר ובהמה.  הסיפור כולו סובב על ציר גיולי עריות כשהאשה עוברת על כך עם הנחש הערום . כתוצאה מכך הם מכסים מערומיהם אך מאבדים את גן העדן

שפיכות דמים

יד לאחר הגירוש מגן העדן נכשלת משפחת האדם בשפיכות דמים כאשר קין קם על אחיו הבל והורגו. מכאן ואילך נכשלים הדורות בשפיכות דמים (וגזל) שהסתיימה במבול. לאחר המבול נכנס נח בברית הקשת בענן עם הקבה שבה הוא מתחייב לא לאכל דם ואבר מן החי- מצווה שביעית לאחר ששת המצוות הראשונות של אדם בגן העדן.  ברית הקשת נתנה עם דיני שפד לפרטיהן (כגון שופך דם האדם באדם דמו ישפך)

גזל

 אמנם דורו של נח חטא בגזל אך היה זה ברמה האישית כגון כנופיותיו של תובל קין. אך בדורו של אברהם התדרדרה האנושות לגזל מסוג חדש       – אמפריות המבוססות על עבדות בכח וגזל מאיורגם על ידי צבאות ומדינות. בכך נלחם אברהם שהכיריז כי הקבה הוא קונה הכל שהכל שלו, ולכן גזל לא רק עבירה על החוק והסדר האנושי אלא פגיעה בבעלות הקבה בעולם. אברהם גם כינה את הבורא בשם החדש א-דני שאני עבדו. ובתמורה קיבל את המצווה השמינית המילה שמבטיאת את הרעיון שחותם האדון בבשרנו