פרשת ויגש תשעט

הרב דר צבי אבינר

העדות למלכות האלוקים בהסטוריה

 

 

סיפור יוסף ואחיו הוא אחד הסיפורים הנודעים  ביותר של התנך.  מה יותר דרמתי מסיפור על נער בן שבע עשרה המסלסל בשערו והחולם חלומות גדלות, שאחיו מכרוהו לעבד במצרים ושם עלה למרות כל הקשיים לגדולה כך שחלומותיו התגשמו במלואם?  כךמכירים רוב בני האדם את הסיפור. תומס מאן בעל פרס נובל לספרות  כתב על יוסף ואחיו ספר המתרכז בדמויות שבעלילה ומרחיב כמובן על הפיתוי של יוסף על ידי אשת פוטיפר. אילו היתה הוליבוד עושה סרט מהסיפור היתה גם היא עוסקת בצד הזה של חי יוסף

אבל אנו מתיחסים לסיפור כחלק מתורת משה שבא ללמדנו משהוא.  ואפשר לנתח את הסיפור לפחות בשבע דרגות שונות עמוקות זו מזו שנותנות תונה שלמה. נראה אותן אחת לאחת.

א השגחה

המיוחד בסיפור הוא  שאנו יודעיםכי מאחורי הקלעים פועלת כאן הגזירה לאברהם שבניו ירדו למצרים ושם ישועדו ארבע  מאות שנה.  הנפשות הפועלות בסיפור שקועות כל אחת בעולמה הפרטי בלי שתדע  את המהלך הגדול להורידם מצרימה. כפי שחזל אומרים ראובן בשלו, יהודה בשלו, יוסף בשלו והקבה בשלו. ואין לך סיפור דומה בכל התנך.  אין דוגמא אחרת בתורה שהכתוב מבשר  בה מה הקבה מתכנן וכיצד הדבר מתבצע בפועל.  ומפליא הדבר שלכל אחד מהמשתתפים יש בחירה חפשית משלמת  לפעול כרצונו. הקבה כאילו מנצל את מה שבני האדם עושיפם ממילא ודוחף את המהלך הכללי לכוון הגזירה.  אנו רואים גם רמזים כיצד הקבה מתערב: כשיוסף מחפש את אחיו בדותן ולא פוגשם אזי מצאו איש בשדה ומראה לו את הדרך. וחזל אמרו שהאיש הוא המלאך גבריאל. וכך חלמו לפתע שר המשקים והאופים איש חלומו שיוסף פתרם, דבר שהצעיד אותו קדימה ליעודו. וכך חלם פרעה חלומות שויסף פתרם ועל הלגדולה. וכך פגע הרעב גם בכנען כדי שיעקב ובניו יאלצו לשבור בר במצרים. יד ההשחגה ברורה בגלויע בסיפור לעיני הקורא.  הכל צפוי אך הרשות נתונה.  ראוי היה יעקב להיות מובל בשרשראות ברזל למצרים אך הקבה גלגל זאת דרך יוסף ובבחירה חפשית  של הנפשות הפועלות

ומהספור נלמד גם אנו שלמרות שכל אחד מאתנו חי בעולמו הקטן יש יד סמויה המכוונת את הדברים והיא יד ההשגחה העליונה.

ב מלכות השם

לתכונתה זאת של הקבה להתערב בהסטוריה האנושית קוראים מלכות.  המלך מתעניין ומתערב ומושל בממלכתו ויש כאן התפתחות בתפישת השם. ספר בראשית פותח בהצגת הקבה ומידותיו כבורא ושופט – האלוקים, ובסוף הפרק את מידת הרחמים (יום השישי ויכולו השמים) שביחד מהוים את בית הדין של מעלה.   ביה”ד  גם מביא את המבול.  ולאחר מכן  בא אברהם וחידש שהבורא הוא גם קונה שמים וארץ שהכל שלו והוא א-דני. ואנחנו עבדיו  והאדון קרוב אלינו יותר מאשר השופט ובית הדין. ועכשיו בסיפור יוסף הקבה מוצג גם כמלך המתערב  בהסטוריה ומכוונה לרצונו.  וזה דבר חדש כי עש כה היה הקבה מתערב להעניש או לתת שכר אך לא לכוון את מהלך ההסטורי.

ונשים לב שאין הדבר פשוט כל כך ליחס לבורא את המלכות- במובן של המושל בהסטוריה. כיום הדבר נראה לנו מובן מאיליו אך בעבר הרחוק לא היתה דת או תרבות כלשהיא שהאמינה שהאלים מתענינים בעניני יום יום ובהסטוריה מלבר  בחיי גיבורים מפלגים. היונים והרומאים והבבלים והמצרים לא האמינו בכך ואפילו איישטיין שהאמין בבורא שקבע את חוקי הטבע לא יחס לבורא הזה כל עניין בפעלי אדם. והנה מסיים ספר בראשית בהצגת הבורא כמלך העולם המנהיג את ההסטוריה מאחורי הקלעים

ו א כן כך גם הציג הקבה את עצמו בעשרת הדברות

אנכי  

הוויה אלוקיך (מידות)

 אשר הוצאתיך צארץ מצרים (התערבות בהסטוריה, מלכות)

וכנגד זה אנ ומברכים למשךל על הלחם

ברוך אתה

הויה (השם) אלוקינו

מלך העולם  המציא לחם מן הארץ

כאם המלכות מתבטאת בהוצאת לחם מן הארץ עבורנו

ג  דין

אך יש מלכות האלוקים שלבדו מלך נורא ויש מלכות הויה אלוקים.  אומר הרמבן שמפרשת וישב ואיך נכתב סיפור יוסף ואחיו בשם אלקים בלבד (מחוץ לג פעמים שם הויה) ללמד שהגזירה פועלת ומידת הדין מורידה את יעקב ובניו מצרימה.

יש איפא הקבלה בין פתיחת הספר “בראשית ברא אלוקים” לסופו שנכתב גם הוא תחת מידת הדין.   ומהו ראש השנה אם לא יום הדין שבו נברא העולם.  ויוסף ישב שנתיים בבית האסורים משום שביקש פעמיים שלא ישכחוהו לפרעה, כלומר נעמש מידה כנגד מידה כדרכו של האלוקים. ואכם היה זההבראש השנה שפרעה חלם את חלומותיו והוציאו את יוסף מהבור

ויש לראש השנה רמז נוסף משום שעל הכתוב “כי נבהלו מפניו” אומר רבי יוחנן אוי לנו מיום הדין.

וכשם שפרק א  בבראשית פותח באלוקים ומסיים בהויה כך גם כאן הירידה מצריימה היא  בסימן האלוקים עד לגילוי הסנה בשם הויה.

ד הקבה מלך ישראל י

אבל על מי מולך הקבה כאן בפרשה? הוא פועל להוריד את יעקב ובניו הקרויים בני ישראל  למצרים.  זה עתה נקראו האחים כך בפעם הראשונה. בפרשת מקץ נאמר שיעקב פנה לבניו בשמעו שיש שבר במצרים. ברגע זה הם קרויים בני יעקב. ואז הכתוב מספר שירדו “אחי יוסף עשרה” למצרים לשבור בר- ומעיר רשי שהיובלבם תשע חלקים לחפש את יוסף וחלק אחד בלבד לשבור בר.  ואז כשנכנסו לשערי העיר לחפש את יוסף האבוד נאמר  “ויבואו בני ישראל בתוך הבאים” ללמדך שבתוך ים האנשים חסרי פנים שבאו לחפש אוכל הפכו האחים ל”בני ישראל”. ועתה פועלת ההשגחה להורידם מצרימה.

כלומר עם הצגת הבורא כמלך העולם המהיג את ההסטוריה, הדבר הראשוןשהוא עושה הוא להנהיג את ישראל.  הוא אמנם מלך העולם המנהיג את כל האנושות אבל במיוחד את ישראל. הוא מלך ישראל האמיתי.  ויש כאן רמז שההסטוריה האנושית כולה תהא מעתה ואילך סובבת סביב ישראל ודתו.  וכיום אנו רואים שחצי מהאנושות הם נוצריםוהחצי השני הם מוסלמים ושני החצאים יונקים מישראל.  הכל בשביל ישראל אומרים חזל וכוונתם היא שקבה מעלה ומוריד אמפריות בעולם עבור ישראל.  והנה יוסף הופך את מצרים למעצמה אדירה בלא כיבושים צבאיים.  מצרים לעולם לא הגיעה לשיא גדולה כפי שהיתה בזמן יוסף

ה מיהו ישראל בהסטוריה

ואם ישראל עולה כאן בפרשה על במת ההסטוריה, יש לשאול מי מהאחים ימשיך לשאת את השם ישראל?  ואכן יש לקונפרונטציה בין יהודה ליוסף היבט היסטורי.  עשרת השבטים יתלכדו בסופו של דבר תחת דגלו של אפרים אך יעלמו מההסטוריה היהודית ורק שבט יהודה ומקצת בנימין ולוי ישראו דבקים בתורה.  ויש לכך רמז בפרשה כי יהודה הוא “ערב קבלן”  עבור אחיו  כלפי יעקב.  אם האחים יעלמו ישאר הוא לבדו לעולם

ו מיהו מלך ישראל בהסטוריה

ואם הקבה הוא מלך ישראל שבשמים, יש לישראל גם מלך בשר ודם שינהיגם בהסטוריה. ויש בפרשה שני סוגי נמהיגות לישראל- שני משיחים.  האחד משיח בן יוסף והשני משיח בן דוד מיהודה. וההבדל  במנהיגותם יסודי מאד.

יוסף מציג עצמו כשליח מהקבה שנשלח להצילם.  הוא עומד מול האחים ואומר להם אל תפחדו, אני אנהיג ואשמור אתכם כי האלוקים שלחני להשאיר לכם מחייה.

לעומתו עומד יהודה שמייצג את האחים בהלי שאיש מינה אותו או שלח אותו.  הוא צעד קדימה מעצמו להציל את בנימין ושארל אחיו.  הוא שם נפשו בכפו בהתיצצבו לפני השליט המצרי שהתנכל אליהם כל כך.  כך גם יעשה דוד שאיד לא מינה אתו לקום ולחרף נפשו מול גלית. בניגדו ליוסף, האחיםן עומדים מאחורי יהודה והוא לפםניהם בראשם.

כשיבא המלך המשיח, אומר הרמבם, אנו נדע שהוא כאן לאחר שיעשהא את כל הדברים- שיציל את ישראל משעבוד מכויות ויקבץ אותם מכל קצוות הארץ ויקים את בית המקדש.  איש לא ימנה אותו לעשות זאת והוא לא יטען בוא אחרי משום שאני המשיח.  אנו רק נדע שהוא המשיח מאחר שעשה את השדברי מעצמו.  לכן מבין שני המשיחים – בן יוסף ובן דוד – יעמוד לבסוף בן דוד כפי שנראה זאת בפרשת ויחי.

מכל מקום יש סדר של כבוד במלכויות. קודם מלגות שמים ורק אחר כך מלכות בשר ודם ואים לערבב ביניהם. ולכן כשפוגש יעקב את יוסף ובוכה על צוארו הוא אומר קודם כל קריאת שמע ומקבל מלכות שמים ורק אחר כך מנשק לבנו המולך במצרים שהכח בידיו.

 ו המניין הראשון

עם ישראל יונהג על ידי המלך המשיח. אבל מה יבטיח את קיומו כשאין מלכות, אפילו כשהוא בגולה? הוה אומר המניין. שכן עשרת האחים המבקשים את אחיהם בשערי  העיר הנכריה מהווים את המניין הראשון של בני ישראל. במה עוסק המניין? ראשית כל בתשובה.  יוסף מוציא מהם את המילים “אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו  אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת”. הוא גם מעמידם במבחן הגדול של התשובה האמיתית והוא שכאשר לקח מהם את בנימין  הם עמדו למסור נפשם עליו- בראשות יהודה.

כלומר המניין נהראשון נולד תוך כדי חזרה בתשובה ורצון להחזיר עטרה ליושנה.  וכך עשו אנשי כנסת הגדולה כשקבעו את תפילת השמונה עשרה כתפילה להחזיר עטרת מלכות ישראל ליושנה ולחזרת השכינה לציון וחידןש העבודה.  ואת תפילת השמונה עשרה יסדו מילה במילה על פי פרשת התשובה בניצבים כפי שנראה בע”ה.

ז קדושה לעולם  וקידוש השם

תפילה יכלה להאמר גם ביחידות.  המניין נחוץ לאמר קדושה “קדוש קדוש קדןש השם צבאות מלא כל הארץ כבודו” שהיא שירת המלאכים בשמיםם מדי בוקר.  והשם ישראל פרושו גם שר עם אל, כלומר משתתף  בשירת מלאכי אל כפי שראינו שהמלאך ביקש מיעקב לשחררו כי עלה השחר ועליו לחזור ולשיר עם המקהלה.  ואין שה אגדה בלבד אלא רעיון עקרוני עמוק שכן שבעים מלאכי השרת מיצגים את שבעים אומות העולם בני נח כפי שמנויים בפרשת נח לאחר המבול.  גם הם שרים קדוש אבל כל מלאך שר קדוש אחד בעוד ששלשה שרים כקבוצה ג פעמים קדוש.  בשעה התשיעית של היום כשהשמש עולה בהר המוריה פוסקת המקהלה מלשיר ומחכה לישראל שישירו מלמטה ג פעמים קדוש. ואו אז כשהשמש ממשיכה דרכה שמערב ממשיכה המקהלה לשיר אף היא בשמים עד ליום הבא. כלומר ישראל מביאים את השכינה וקודשתה לארץ.

אבל יש דרך אחרת להחזיר את השכינה ארצה והיא דרך קידוש השם.  מייד עם הולדת המניין הראשון חלה מצוות קידוש השם ברבים שכן אין קידוש השם נוהג כמצווה אלא בפני עשרה מישראל.

ומקדשים את שם השם לא רק על ידי שירה בציבור קודש קדוש קדוש אלא על ידי התנהגות הולמת.  כאשר אדם הידוע כירא את השם עושה דבר חיובי וטוב האנשים מסביבו ייחסו את התנהוגותו לאמונתו ובזה קידש את שם שמים. וההפך הוא הנכון- כאשר הוא מתנהג בשפלות הרי חילל שם שמים ברבים.  חילול השם גורם שכינה שתסתלק בעוד שקידוש השם גורם לה לחזר ולשכון בתוכנו. ואים מדובר כאן באלוקים מידת הדין שכן הוא ומציאותו כאן לא תלוים בנו או בהתנהגותנו אך לא כן לגבי השכינה שהיא כה עדינה ורגישה לכבודה שהיא תיעלב ותעלם חזרה לשבת הנצחית שממנה באה כפי שכתוב בסוף פרק א בראשית

ופרשת יוסף ואחיו מתחילה  בחילול השם על  ידי לשון הרע ועל ידי מכירת יוסף.  כאשר סתם בני אדם  עושים דבר נורא שכזה למכור את אחיהם לעבד, הרי יש בכך עבירה חמורה שענשה מוות.  אך כשבי יעקב שזה עתה כונה על ידי המלאך בשם ישראל עושים דבר נורא שכזה הרי הם גם חליללו את שם שמיים. כי אנשים יאמרו שאמונתם לא עמדה להם. ואמנם השכינה עזבה אותם ואת יעקב והנבואה נסתמה ממנו עד שחזרה בפרשת ויחי יעקב.

ומשעזבה השכינה אותם בידי מידת הדין פעלה הגזרה להורידם מצרימה ללא שהיות .  ולכן לא מופיעה הויה בפרשיות הללו עד לסנה הבוער באש – חוץ מג פעמים שבהם היא מופיעה בטכסט במפתיע

בפעם האחת היא חוזרת ומופיעה בסיפור יהודה ותמר כשהוא הודה ואמר צדקה ממני.  בזה שהתודה על חטאו ברבים קידש שם שמים ולכן מופיע שם הויה בקטע ג’ פעמים.

בפעם השניה השכינה חוזרת לכתוב בסיפור יוסף ואשת פוטיפר. שם הוא קידש שם שמיםבזה שהזכיר בפיו “בעזרת השם” בכל מקום שהלך (מדרש) ובמיוחד כששם נפשו בכפו ולא חטא.  בפרשה מפלאה זו מופיעה השכינה הויה שבע פעמים תוך מספר פסוקים-מצומצם בצורה המרוכשזת ביותר בתורה.

דהיינו גם יהודה וגם יוסף קידשו שם שמים.  על ידי יהודהב חזרה השכינה ‘ג פעמים ועל ידי יוסף ז’ פעמים.  ולפי שעה יוסף גדול יותר אך במשך ההסטוריה – ואנו הרי דנים כאן בהסטוריה של עם ישראל- ישאר יהודה הנושא את השכינה על כתפיו.  ואולי משם זה אנו שרים במניין ג’ פעמים ‘קדוש’ כי יהודה הוא גם השליח ציבור הראשון של המניין הראשון .  ואכן “ויגש אליו יהודה” מתפרש שניגש לפיוס, מלחמה ותפילה. יהודה הוא השליח ציבור שפניו אל המלך – הקבה – ומאחריו ניצבים עשרה במניין.  שלא כאלו שהחזן אצלם פניו מפנים אל הציבור ואחוריו  אל ארון הקודש.

ואפשר לאמר שלכן צווה יוסף לכל הניצבים עליו לצאת מאחר ולא רצה לחלל שם שמים ברבים – אפילו בעיני הגויים

מכאן שתפקיד עם ישראל בהסטוריה הוא לקדש שם שמים בהתנהגותנו ולהוריד את השכינה לארץ ולהחדירה ללבבות כל בני האדם. ואם  לא נעשה זאת אלא להפך ונדבק בגויים ובדרכם הרי חילללנו שם הויה.  מה העונש על כך?

לכן בא ספור יוסף. כל עוד שישבו בגושן ושמרו את משמרת השם צלחה ישיבתם אפילו בגולה.  והנה זה פלא- דוקא כשדבקו בדרכי המצרים ובאמונתם נהפך לב פרעה עליהם.

אומר ספר המכבים ב’ דבר מפלא. מהו נס חנוכה? ובתשובתו לא מזכיר את פח השמן או את הנצחונות הצבאיים או את החרות. הוא אומר כי דבר אחד הביאו לכתוב את הספר ומה שקרה כדי ללמדנו מסר הסטורי לכל הדורות. והוא כותב: הרי כשהיונים באו לארצנו ( בזמן אלכסנדר הגדול) קיבלנו אותם באהבה.  אימצנו את שפתם, מלבושם, שמותם, וחלק גדול מאתנו ו גם את דתם.  והנה קר ה לנו דברתלא  הגיוני ולא צפוי שלא קרה לאף אומה בסביבתנו. אותם היונים שכל כך אהבנו נהפך לבם ונהיו לאויבנו הקשים שצו להשמידנו.  וזה דבר מחוץ למהלף הרגילשל כל אומה בהסטוריה. אין זאת כי  אם יד השם שהפכה את הגויים הללו לאויבינו.  וזה נס של חנוכה שיד השם בהסטוריה.

כלומר כדי להענישנו היה הקבה יכול להביא עם אחר מרחוק. אך הוא הפך את לב אותם הגויים שאהבנו להיות העונש שלנו. למעשה יש כאן מידה כנגד מידה שהיא דרכו של האלוקים מידת הדין.

 כל יהודי המתבולל צריך לדעת שהוא הופך את הגוי הזה לאויבנו המושבע.

כך כתב ספר המכבים ב’ שנשכח מלב ולכן חזר עם ישראל על השגיאה  ולמד שוב ושוב על הנס הזה שזרוע בעצם תולדותנו.  כך קרה בדרמניה וכך קורה היום בקמפוסים באמריקה מול עינינו ששם פורחת שנאת ישראל מחדש ללא כל הסבר לוגי.

כשיעקב ירא היה לרדת מצרים אמר לו האלוקים אל תירא כי  אנכי ארד עמך וגם אעלה אתך.  אנכי מיצג את אנכי הויה אלוקים שהוא העצמות מעל המידות.  השכינה יורדת  לגלות עם ישראל וגם תעלה עמם חזרה. היא תשמור על ישראל אם ישראל יקדשו שמה.    אך אם יעזבוה ישראל היא תעזוב את בית  הדין של מעלה ותשארנו בידי האלוקים שיחזיר לנו מידה כנגד מידה.  היש לך עדות טובה מזו למלכותו של האלוקים בהסטוריה? 0