פרשת וילך תשפב

 

 

הרב דר צבי אבינר

 וילך לכתוב חמישה מימדים לתורה .

 

 

״וילך משה״ – לאן הלך? להיפרד מהשבטים, מהסנהדרין, מעם ישראל, מאתנו.  ותרגום יונתן אומר שהלך לבית אולפנא, כביכול ללמוד וללמד תורה.  ואכן חוזר המשפט ״התורה הזאת״ ארבע פעמים בפרשה, כל פעם במשמעות אחרת.  כביכול הרחיב משה את התורה שלימד עד כה.  ברגעיו האחרונים השאיר לנו משה מסר לדורות שיעזור לעם ישראל להישאר על במת ההיסטוריה על ידי כך שנרחיב את התורה.  האם זה נכון? האם אמנם עזרה לנו העצה שנתן?

הבה ונראה כיצד זה פועל

ארבעת הפעמים שהמשפט ״התורה הזאת״ מופיע הם

ויכתוב משה את התורה הזאת (לא ט)

תקרא את התורה הזאת (לא יא)

ויהי ככלות משה לכתוב את דברי התורה הזאת על ספר עד תומם (לא כד)

לקח את ספר התורה הזה (לא כו)

ונראה שבכל פעם יש לפסוק משמעות שונה.

הוסיף מצוות תשובה ווידוי 

כבר בפרשה הקודמת – ניצבים – ראינו שמשה רבנו הוסיף  לישראל את מצוות התשובה והוידוי . ושם נאמר

כי המצווה הזאת אשר אנכי מצווך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה

לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמיענו לנו ונעשה (ל יא-יב)

ולפי הפשט, וכך אומרים ספורנו והרמבן, ״המצווה הזאת״ הכוונה לתשובה המוזכרת לעיל.  והרמבן אומר שמדובר במצוות וידוי:  ״שיתוודו את עוונם ואת עוון אבותם בפיהם וישובו בלבם אל השם״.  אך   הרמבן עצמו מוסיף אפשרות אחרת ש״המצווה הזאת״   היא כל התורה.  ורשי אומר ״כי קרוב אליך הדבר לעשותו – התורה ניתנה לכם בכתב ובעל פה ״ כלומר תריג מצוות או כל התורה. והרמב״ם אומר ש ״לא בשמים היא״ הכוונה שלא תתחלף על ידי נביא

ואין כאן מחלוקת אלא מעגלים שאדם החוזר בתשובה עומד בפניהם. ראשית   עומד הוא בפני הצורך להכיר בטעותו, להתחרט, להתוודות, לבקש סליחה ומחילה, להבטיח לעתיד.  ברגע ראשון זה, התשובה היא כל עולמו.  מכל המצוות שבעולם הוא מכיר ונאבק בתהליך התשובה.  רק לאחר מכן יראה שיש שם תרייג מצוות אחרות.  הדבר דומה לאדם הנכנס לטרקלין דרך פרוזדור צר.  כל עוד הוא בפרוזדור, כל רהיט, אפילו ארון בודד, נראה לו גדול.  רק כשעבר את הפרוזדור בשלום ונכנס לטרקלין הוא חש בנוכחות הרהיטים הרבים שיש שם.   רק לאחר שעבר את פרוזדור התשובה יראה השב את התרייג מצוות והתורה כולה.

כלומר השב אינו עוסק בתיאולוגיה ותורת האלוקות ודברים רוחניים ברומו של עולם אלא במצוות .

 ולגבי  השב, כל מצווה היא חשובה בלי הבדל ביניהם.  אין הוא יודע מספיק להבדיל בין מצווה של תורה ומצווה מדרבנן, ובין מצווה למנהג.

משה הוסיף  מצוות התשובה שבוודאי שינתה את מהלך ההיסטוריה היהודית.  אך הבה ונתרכז על חשיבות כל מצווה ומצווה.  כי הכלל הזה שכל מצווה חשובה שיחק במהלך ההיסטוריה.  הנה לאחר התקופה הזוהרת של שלמה התחלקה המלכות בין ירבעם ורחבעם.  ההבדל הרוחני ביניהם היה בתחילה מזער.  ירבעם אמר שיש לעלות לרגל לדן, בעוד שרחבעם דבק בירושלים.  עשרת השבטים שנהרו אחרי ירבעם שמרו תורה  לפרטיה. הם הניחו תפילין ושמרו כשרות ככל עם ישראל בעבר, רק שלא עלו לרגל לירושלים.    וההבדל הזה הספיק להסיטם מהדרך עד שגלו והפכו לטאליבן של ימינו.

שני השבטים ששמרו על כל המצוות ללא חידוש נשארו נאמנים לתורה

התורה הזאת כולל פרשת המלך

נעבור לפרשת וילך שם נאמר

ויכתוב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים (לא ט)

שוב אומר רשי ״ויכתוב משה – כשנגמרה כולה נתנה לבני שבטו״ והפרוש  הפשוט של דבריו שכאן גמר את כתיבת התורה .  וגם הרמב״ן כותב ״התורה הזאת מתחילת בראשית עד לעיני כל ישראל״.  והאגדה אומרת שכתב זאת בדמעות שכן מזכיר הוא את מותו.

אך ספורנו אומר ״התורה הזאת – פרשת המלך שצווה עתה שיקרא בהקהל״.  וכך גם מסביר אברבנאל. והנה בהקהל קרא המלך חלקים מספר דברים והם שמע ישראל, והיה אם שמע, ברכות וקללות ופרשיות  אחרות שעוסקות בעיניני אמונה. כלומר עיקרי תורה המובנים לכל נפש.  שהרי דיבר המלך ל ״עם, אנשים והטף״ שנקבצו במקדש במעמד ההקהל.

ואם נמשיך את המסע הרוחני שהתחלנו לעיל אנו מגיעים לשכבה יותר עמוקה של התורה מאשר מצוות והיא עיקרי האמונה והאיחוד של  הויה אלוקים והשכר והעונש וההכרה בשכינה השורה במקדש שממנו היא חפצה לשכון בלבנו.

התורה הזאת כל ספר דברים

תקרא את התורה הזאת

הפעם הפסוק מכוון לכל ספר הדברים,  אומר אברבנאל.  משה כתב את התורה בהר סיני, וכן כתב במשך ארבעים שנה את שאר התורה  ועתה כתב את ספר דברים.

וספר דברים היה זה שמונח על חזהו של מלך ישראל ביושבו על כיסא המלכות, אומר אברבנאל.  .   הספר מזכיר לו את הברית בין הקבה לישראל

משה הרחיב את התורה כאן בהוסיפו. מצווה חדשה, והיא ״הקהל״. האם היא תרמה לכך שלא נעלם מבמת ההיסטוריה?

נזכור לשם כך את המלך יאשיהו. לאחר תקופת מנשה שארכה ארבעים שנה שכח העם את התורה  ועבד את אלילי אשור  אך לאחר מנשה  קם המלך הצעיר יאשיהו שחזר בתשובה מלאה.  מסופר  בספר מלכים שכאשר פתח המלך את ארון הברית במקדש מצא   את ספר הברית, כנראה את ספר דברים, וכאשר קרא בו התמלא בדמעות. הוא הקריא את הספר לקהל שגם הוא נשטף בדמעות של תשובה.  ההיסטוריונים  מכנים זאת מהפכת יאשיהו , שהצילה את היהדות מכליה.

התורה שהיא שירה

ועתה כתבו לכם את השירה הזאת

ולמדה  את בני ישראל שימה בפיהם

לפי כל המפרשים וגם לפי הפשט מכוון משה כאן לשירת האזינו. הוא הוסיף לתורה את שירת האזינו.  אך הפסוק משמש גם מקור למצווה חדשה והיא כתיבת ספר תורה על ידי כל יחיד מישראל.  למעשה המצווה היא לכתוב את שירת האזינו, אך משום שאין כותבים את התורה פרשיות נפרדות הרי שהמצווה היא לכתוב את כל התורה שבה פרשת האזינו.

אך בכך הוסיף משה רבנו באחרית ימיו נדבך חדש לתורה שהוא שירה.

ומהי שירה אם לא נבואה.  ואכן שירת האזינו היא נבואה וחזון לכל ההיסטוריה היהודית מאז ועד היום, כפי שנראה בפרשה הבאה

 נשים. לב. לרקע שבו הפסוק מדבר.

משה מדבר על תקופה נוראה של הסתר פנים, עקב זה שהעם היושב בגולה יסטה אחרי אלוהי נכר  כלומר אלילי העם שבתוכו   יושב בגולה.  העם הגולה ישבה בקסם אלו שבתוכו הוא יושב ויתבולל פיזית ורוחנית בתרבות הזרה.  וזה תהליך טבעי שכל העמים שהלכו לגולה חשים על בשרם והתוצאה היא התבוללות מחלטת בעם הכובש.  כך קרה לכל העמים שגלו, וכך יקרה לעם ישראל בגולה.

אך התורה אומרת שעקב כך יהיה  ״הסתר פנים״ וצרות ורעות רבות.  הקבה לא יתן לעם להתבולל ללא תוצאות חמורות. גורל עם ישראל יהיה שונה מכל העמים.

ולשם כך, אומר משה, כתבו לכם את השירה הזאת, שתסביר את מה שיקרה להם.

ואכן בשירת האזינו מתרומם  משה רבנו ממורה תורה לנביא האומר שירה,     .

האם תרמה הנבואה להישרדות עם ישראל?

וכאן אומר בעל הטורים שהסתר פנים הכוונה לאסתר, וכן הוא מוצא סופי תיבות של המן בפרשה.  ואמנם המהפכה של יאשיהו לא ארכה זמן רב. הדורות שלאחריו הכעיסו את השם כפי שהנביא ירמיה מתאר בפרוטרוט. והחורבן שעליו ניבא אכן אירע.  התוצאה הייתה איומה -הזקנים באו לנביא יחזקאל  בשאלה , או בדרישה, לצאת מהברית שבין ישראל לקבה.  הברית הזאת  לא עובדת  טוב עבורנו ואנו רוצים להסתלק ממנה.  ומדוע שלא יהיו כשאר העמים? גורלם יהיה טוב יותר.  כך חשבו

והתשובה היחידה שהנביא  אמר הייתה : היכן הגט ? הקבה נשא את ישראל, ועדיין ישראל נשואים לו ואין כאן גט ואין גירושין.

אך הקבה בחכמתו העמיד עליהם רשע כהמן שהחזיר אותם בתשובה.  והדבר קרה דווקא מתוך העם שאליו רצה ישראל להתחבר  ולהתבולל. שכן מגילת אסתר פותחת במשתה אחשוורוש שבו השתתפו מיטב היהדות של הממלכה למרות שאחשוורוש הוציא והשתמש בכלי המקדש לעיני כל.  ישראל עמדו להתבולל בעם שלתוכו גלה.    והנה קרה דבר בלתי הגיוני לחלוטין – שהמלך הנערץ הזה שאת מלכותו קיבלו, הסכים להשמידם כליל בלי להניד עפעף.  אלמלא אסתר -אחרון הנביאים- היה ישראל כלה ויורד מבמת ההיסטוריה.

הנביאים הצילו את ישראל.  כי לפתע קרא העם את עמוס וישעיה והושע ומיכה והבין את טעותו.  היו אלה אנשי כנסת הגדולה שחזרו לארץ כפי שניבא ירמיה, שספחו את כתבי הנביאים אל התורה.  ודבר זה הציל את היהדות ושינה אותה לדורות, שכן הם אלה שכתבו לנו את תפילת שמונה עשרה ויצקו את מטבע הברכות ושהניחו יסוד לתורה שבעל פה.

כלומר השירה, הנבואה, שהוסיף משה בפרשת האזינו היא זאת שהצילה את היהדות ושינתה את פניה לבלי הכר

ועתה כוללת התורה גם את שכבת הנביאים , שאמנם קדושתה פחותה אך היא קדושה כשלעצמה וגם ממנה לומדים הלכות

ולכן כותבת התורה  מיד לאחר מכן

ויהי ככלות משה לכתוב את דברי התורה הזאת על ספר עד תומם (לא כד)

כתבו לכם את השירה הזאת

אך לא רק שירה של נבואה הוסיף משה לתורה.  לאחר הנבואה ועם חתימתה, החלה תקופת החכמים יוצרי התורה שבעל פה ומפרשיה.  התורה עברה מנביאים לחכמים.

אך היה הבדל ברור: זו שבכתב ראה כל אדם, וזו שבעל פה יכול היה אדם לרכוש רק בלימוד. והיו כאלה שלא קיבלו את לימוד  התורה שבעל פה ומרדו בחכמיה.

העם התפצל.  והנה עמד רבי יהודה הנשיא ולמד כי יש להעלות את התורה שבעל פה  על הכתב כדי להצילה מכיליון.  ובשם הראש נכתב שרבי יהודה הנשיא למד את  הפסוק: כתבו לכם את השירה הזאת״ כהוראת משה רבנו לכתוב גם את השירה, ומהי התורה שבעל פה אם לא שירה.

האם אפשר. לתאר את היהדות ללא התלמוד והפוסקים הראשונים והאחרונים? הם אלו שהחזיקו את רוח העם מלהתבולל בעמים שאליהם גלה.  כל אלו שעזבו את התורה שבעל פה אינם אתנו היום

ושירה היא גם החסידות והקבלה שאמנם נראים כהרחבה של התורה אלא שהם הצילו את ישראל מכליה .

התורה הזאת כוללת ברכה

 ולכאורה מה יש עוד למשה להוסיף? אך הוא אומר

לקח את ספר התורה הזה (לא כו)

 ועל כך אומר אברבנאל שמשה הוסיף רובד חדש לתורה והיא ״זאת הברכה״.

שירה היא לא  סוף פסוק.  התורה היא ברכה לעולם

הבה ונדבר על הסתר פנים

ויאמר השם אל מש-ה הנך שוכב עם אבותיך

וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ אשר הוא בא ש-מה בקרבו

ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי אתו

וחרה אפי בו ביום הה-א ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכל

ומצאו רעות רבות וצרות ו-א-מר ביום ההוא

הלא כי אין אלוהי בקרבי מצאני הרעות האלה

ואנוכי ה-סתר אסתיר פני ביום ההוא  

על כל הרעה אשר עשה

כי פנה אל אלהים אחרים

 ראינו כי בעל הטורים רואה כאן רמז לאסתר ולהמן.  הגאון לא דמיין לעצמו שיש דוגמא אחרת לפסוק.   אך כידוע מגלה כאן המחשב את המלה ״השואה״ בדילוג של חמישים אותיות   כאמור לעיל.   והפלא הוא שהמלה השואה נופלת בדיוק על הרקע הנכון – הסתר פנים

לשואה הסברים רבים.  אך מצד התורה יש הסבר אחד : התבוללות עם ישראל בעם שבתוכו הוא שוכן.  כך היה במצרים שדוקא לאחר שבני ישראל אמצו לעצמם את עבודת אלילי מצרים וספגו לגמרי את תרבותם, דוקא המצרים הללו הפכו עורם ונהיו אויבים

וכך היה לאחר כיבוש הארץ בידי היוונים.  חלק גדול מהעם נמשך לתרבותם ודתם.  שמות יונים הפכו לשמות יהודים.  ודווקא אלה שאותם חיקו היהודים בהערצה, דווקא מהם יצאה שנאה נוראה שהיא מקור האנטישמיות עד ימנו (ראה ספר מכבים ב׳ הפתיחה).  ואין זה פלא שדוקא מהגרמנים שאותם העריצו היהודים יותר מכל גלות אחרת ושלתוכם התבוללו באלפיהם- דוקא אלה  הפכו  להיות מבצעי השואה.

ואפשר לשאול מדוע הכעס הנורא    מהקבה?  מה אכפת לו שעם ישראל יתבולל?

ועל כך יש לשים לב לפסוק.  מיהו בעל החרון אף? הויה, השכינה.   יתכן שמצד הדין אכן  אין לדרוש מעם ישראל יותר מאשר מעם אחר בעולם.  אך כאשר מדובר בשכינה – היא כועסת ומאוכזבת כאשר עוזבים אותה וזונים אחרי דתות אחרות.  השכינה שואלת את עצמה הרי נתתי להם מלכים ונביאים,  גאוני תורה  אדירי עולם שהם קנאת כל האומות, וכיצד מעיזים אלו להיות כל כך כפויי תודה?

בדור המבול כתוב שהשכינה נעצבה על כי עשתה את האדם. היא השאירה את הבמה למידת הדין שתביא את המבול, אך היא נשארה בבית הדין כביכול להציל את נח.

ובמהפכת סדו ם כתוב שהשכינה כעסה  כעס נורא על אכזריותם שנאמר הכצעקתה. היא חגרה את חרבה כאשר השקיפה על סדום. והיא זאת שהפכה את סדום לא במים אלא באש וגופרית

בהסתר פנים השכינה מסתירה פניה מלהסתכל ברע שנעשה בעולם.  הרע הזה,  העונש הזה, אומר אור החיים הקדוש, הוא מידה כנגד מידה.  הם פנו אחרי אלוהים אחרים והשכינה הסתירה מהם פניה.  וכאשר השכינה אינה מגינה עלינו חס ושלום, מי יצילנו מידי מידת הדין הקשה?

משה רבנו ראה את השואה. אך הוא ראה גם את השירה שבאה בעקבותיה. והיא שירת החלוצים ועובדי האדמה שבנו את ארץ ישראל ויסדו חברה חדשה שיש בה יותר לומדי תורה מכל דור אחר שלפנינו.  והתורה היא שירה חדשה שכן  אנו עוסקים בדיני ממלכה ומשטרה וצבא ודיני מלך ודיני סנהדרין ברמה שלא ידעו אבותינו.  ובדרך זאת אנו מביאים ברכה לעולם