פרשת בהעלותך

הרב דר צבי אבינר תשפ

מה יש לזכור בפרשת מרים

 

מצווה לזכור את מרים יום יום ולכן היא מזכרת בסידור לאמרה כל יום בסיום התפילה.  היא מיוחדת גם בזה שממנה למדים מידת קל וחומר.  והשאלה היא מדוע דוקא ללמוד ממרים ולא מפרשה אחרת בתורה שיש בה קל וחומר? ויש לזכור את הכלל  שבכל מקום שמושג כלשהוא מופיע בתורה לראשונה, שם נמצא את הגדרתו.  כך למשל אם נרצה ללמוד שם האלוקים נלך לבראשות, שפ הויה נלך לסוף פרק א, .שם א-דני נלך לאברהם,   שם ישראל נלך ליעקב עם המליך. כלומר פרשת מרים יורדת  לעומק של קל וחומר יותר מפרשיות אחרות.

נסקור את ההקשר בפרשה. יש בבעלותך שרשרת של שבעה פוערנויות  המופיעות אחת אחר השניה וכולן  קשורות ל”קול”. השיא  מגיע בלשון הרע של מרים.

 נביא בקצרה את הפרושים השונים כדי שנבין מה מיוחד בפרשה

 

נבואה מול לשון הרע

 

ותדבר מרים ואהרון – היא פתחה, אהרון קיבל ולכן הכתוב מאשים אותה (רשי

במשה – כנגד משה.  להלן נראה מובן הפוך נ

אודות האשה הכושית – ידועה המחלוקת מי היא האשה . האם היא צפורה המדינית שהיתה “כושית” או “יפת מראה” בגמטריה, או יפה בלשון סגיא נהור?  האם היא אשה כושית מארץ כוש כפי שמסופר  דברי הימים ?  מה בדיוק אמרה מרים? האם שמעה את צפורה מתלוננת על שמשה פרש ממנה? או שפסקה מלהתקשט ומרים הבינה  מעצמה משה פרש מאשתו? מכל מקום הבטוי  ותדבר במשה” מתפרש שאמרה לשון הרע נגדו. ואפילו אם כוונתה היתה טובה , קל וחומר למי שכונתו רעה.

וידועה גם המחלוקת בין רבי עקיבא ובן בתירה.  שרבי עקיבא ניסה לתאר  במה  חטאה ועל כך נזף בו בן בתירה שאם התורה העלימה את דבריה, מדוע אתה מפרשמם?  ואם פרשת לא נכון הרי חשדת בכשרים! ואכן  לפנינו פרדוקס. אי אפשר להלחם כנגד לשון הרע  על יד כך שנספר לשון הרע.

הרק במשה דיבר השם?  כאן יוצאת האמת מאחורי טענתה, שקנאה במשה . היא המעיטה בחשיבותו: שהרי הקבה “דיבר במשה” לא לפני שמשה הגיע לגבורות,  בעוד ש”בנו דיבר השם” לפני כן בצעירוותנו (מדרש).  וחובת הלבבות (מצוטט ביד נחמה  ליבוביץ)  מעיר שאדם המנסה לעלות מעל חבריו יתקל בהתנגדות מצדם.  בלשוננו נאמר  שהדבר דומה למתח של משטח פנים של נוזל, שכל המולקולות בסביבה מושכוצ זו את זו שלא  לאפשר לאחת מהן לעבור קדימה. כך יש  בקרבנו מנגנון פסיכולגי של ה”אני” או האגו המונע מלאפשר לאחרים להתשא. תמיד נמצא סיבות להכפיש את המתנשא – אפילו אם זכאי לעשות זאת.  ואמנם מתח פנים חברתי זה הוא היבוד של לשון הרע.

הרק במשה דיבר השם- הביטוי “דיבר במשה” שפרושו נבואה עומד  בפרוש מול הביטוי הקודם “ותדבר מרים במשה” שהוא לשון הרע . התורה מציגה כאן את הנבואה הנגד לשון הרע. שניהם מונעים על ידי הלשון.  זה לכוון של תועבה, וזה לכון עליון של דבקות בשכינה.  האדם  עומד כבככול מול בחירה: או שנדבר לשון הרע או שנשמע את הקבה מדבר בנו דברי נבואה.  האדם היר הוא יצור מדבר בהגדרתו.  הוא יכול לעשות .בדיבורו כרצונו. יכול לרדת לשפל המדרגה של לשון הרע ויכול לעלות לגובה של נבואה.  למעשה לשון הרע מונעת נבואה ,  ועל כך ידבר הפסוק להלן.

 גם אנו כלים ראויים לספוג נבואה

 

 הרק במשה דיבר השם – הנבואה לא באה “מלמעלה” כביכול אלא מנגנת בתוך משה(מורה נבוכים) כביכול משה הוא כלי  שבתוכו מצלצלת הנבואה כמו בפעמון.  ובקבלה הנושא מתפתח  לתורת הכלי.  נביא הוא כלי לקבל את הנבואה, את האור והשפע האלוקי.   אילו היה הכלי שקוף, היה האור עובר בכלי ללא רושם.  הכלי  חייב להיות אטום כדי לספוג את האור ולהפכו לחום.  ככל שלהאדם יש “אני” או אגו גדול ומפותח יותר,  כך גדלה יכולתו  לספוג את האור.  למלאכים אין אני או אגו והם שקופים והין השפע  האלוקי נספג בהם. אך לנביא  יש  בהכרח רצון משלו ותשוקות משלו ויש לו אשיות חזקה, אחרת לא היהי סופג את אור הנבואה.

 מרים טוענת שגם בנו דיבר השם, גם אנו כלי נבואה כמשה .  ויש לנו יצר רע ואשיות, ואנו לא פרשנו מבנות אות בני זוגנו.  משה לדבריה לא היה צריך לפרוש מאשתו כלל כי הנביא אינו מלאך השם אלא להפך, הוא אדם בעל יצרים ואשיות חזקה אחרת לאהיה כלי נכון לספוג את הנבואה. מעשיו של משה, לדבריה, הם מנוגדים לנבואה

.

ענווה  וחשיבותה

 

וישמע השם – שלא סיפרו לשון הרע בקהל, קל חומר לאלה ההולכים ומספרים רכילות.

והאיש משה עניו מכל אדם על פני האדמה- לפי הפשט היה אניו שלא טען כננגם. אבל  בעומק העניין הפסוק עונה לטענתה- משה לא גאותן ומתנשא אלא להפך, איש עניו מכל אדם על פני האדמה. מהי חשיבות הענווה? הפסוק יפרט להלן.

 ויאמר השם פתאום- המדרש אומר בפשטות שהקב”ה הופיע שלא כדרכו ללא אזהרה כדי למנוע מהם חרטה. שערי תשובה ננעלו בפניהם כך שגזר הדין ינתן.מיד . וזאת חייב על אדם המספר לשון הרע לזכור ולדעת.

צאו שלשתכם- לכאורה שוים. אך מיד “ויקרא אהרון ומרים” הפרידם להשמיע להם את הדין

אם יהיה נביאכם השם, במראה אליו אתודע

במראה- בקמץ תחת האלף. יש “מראה שקופה” ויש “אטומה” (אספקלריה מאירה ושאינה מאירה)  הרעיון קשור לבריאת האדם (רבנו בחיי). שם אמר הקבה “נעשה אדם בצלמנו וכדמותנו”. כלומר הקבה ישב כביכול מול “מראה” ובה ראה את דמותו וצלמו.  ואז אמר נעשה אדם כדמות הזאת שבמראה.   כלומר אנו “רחוקים” מהקבה פעמיים- כי אנו  בנויים כמו הדמות שלו  המשתקפת במראה.  אך מאז אנו חיים כביכול בצד אחד של המראה והקבה מצדה השני. המראה מפרידה בינינו.  כאשר האדם מנסה לראות את הקבה דרךהמראה , כל מה שהוא רואה ושומע הם ההשתקפות שלו במראה. כלומר הם דבריו של עצמו. וזה תלוי בחוזק האני שלו, באגו שלו.  אם יש לו אגו גדול וחזק הרי שכל מה שיראה וישמע האדם הוא דברי עצמו.  אם הוא עניו והאגו לא מפריע, יראה האדם את הקבה כביכול בצד השני של המראה.  היא שקופה לגביו. ככל שיהיה עניו יותר, כך יוכל לראות ברור יותר לצד השני שבו יושב הקבה.

 לכן   אומר הפסוק שכל הנביאים רואים  במראה (אלף קמוצה)  את עצמם בעוד שמשה רואה  במראה (אלף סגולה) לצד השני. משה יכול לראות את הקבה כאילו שאין מראה חוצצת, שכן הקבה  מדבר אליו פה אל פה  ותמונת השם יביט.

ויש כאן כאילו פרדוקס.  מצד אחד כדי שהנביא יספוג את נבואתו עליו להיות כלי חזק ואטום. שיהיה לו אגו. ואשיות  חזקה. אך מאידך ככל שהאגו  של הנביא גדול יותר כך הוא יפריע לנביא לראות במראה, יחצוץ  בינו לבין הקבה. אלא שהמושג ענווה אין פרושו שלמשה אין אגו ושהוא שפל. המדרש  אכן מרחיב כאן את הדיון על הענווה. משה היה עשיר חכם וגיבור, אחרת לא היה זוכה לנבואה.  הענווה פרושה שמשה מכניע את האגו שלו לעבודת השם, שהוא רואה את עצמו עבד להשםכפי שכתוב כאן משה עבדי נאמן בכל ביתי.

 אם כן למדנו משהוא על האגו ועל הגאווה שהיא מקור ללשון הרע. האדם המספר לשון הרע  מנפח את האגו שלו  ובכך בונה חייץ בינו לבין הבורא.  אם הוא נביא, לשון הרע שלו תחבל בנבואתו.

נזכור גם את בריאת האדם. שם שאלו המלאכים את הקבה מדוע אתה מדבר אלינו בלשין רבים? האין אתה פותח בכך מקור לעבודה זרה שאנשים יחשבו שיש להם יותר מבורא אחד? ועל כך ענה הקבה  אני מודע לסיכון אך מדבר בלשון רגים כדי ללמד אדם ענווה, שיהא  הגדול נמלך בקטן. יוצא איפא שמכל חולשות האדם בחר הקבה ללמד אדם ענווה, כמגד האני של האדם שישאף למלוך לבדו בגאווה.  המדרש  הזה מרמז שכדי שהאדם הבנוי  כצלפ ודמות יראה את השם וידבק בו, עליו קודם כל להלחם בגאוותו ובאגו שלו. להכניעם לעבודת השם.  רק כךיזכה להיות טוב מאד

 

 הענווה, לושן הרע ואדם שההלכה כמותו

 

לשון הרע פוגעים בכושר האדם לספוג את השפע היורד מלמעלה כולל הנבואה.  אדם המספר לשון הרע  מנפח את האגו שלו  ומדים חייץ בינו לבין הקבה. אין הקבה ואדם גאותן יכולים להיות באותו החדר,  כי האגו המצנפח שלנו מנסה לתפוס ולמלא את כל חלל החדר כך שלקבה לא יהיה מקום לשכון בו.

אבל עדיין לא מיצינו את חשיבות הקטע.

לאחר תפילתו הקצרה מאד של משה, אומר הקבה

 ויאמר השם אל משה ואביה ירוק ירק בפניה

מרים ואהרון אמרו “הרק בנו דבר השם”- והקב”ה ענה להם בלשונם, “ירק ירק” אביה בפניה.  מילה כנגד מילה. ה”רק” כנגד יריקה.  מידת הדין פועלת

והקבה משמיע את מידת הקל וחומר הקלסית- אם  אביה היה יורק בפניה ומענישה ומרחיקה ממנו שבוע,  הרי אביה שבשמים חייב להענישה כפלים, שבועיים.  ומכאן לומדים מידת קל וחומר, שהיא יסוד של התורה שבעל פה  

שואל אור החיים הרי מצד הצרעת היתה חייבת לשבת שבועיים? והרי לא היה שם כהן שכן כהן בן משפחה פסול לקביעת צרעת.   אלא כנראה נרפאה מרים מיד עקב תפילתו של משה , והנזיפה מאביה היתה מרחיקה אותה שבוע, קל וחומר לאביה שבשמים שירחיקה יותר,  למשל שבועיים.

הדין -קל וחומר – דורש הרחקה של שבועיים, אך מרים הורחקה רק שבוע, מכאן שאין מענישים מן הדין אלא דיו לדין שיהיה כנידון. אין מענשים מהדין. מדוע? אולי משום שהקבה בענותותו ויתר על העונש הכפול הבא מן הדין.  וזה נכול לכל התורה שבעל פה שאין אנו דורשים עין תחת עין לפי הדין אלא פוסקים עונש כספי לפי התורה שבעל פה שהיא תורת רחמים.

ומכאן לכל התורה שבעל פה. אם ברצונך להשיג את ההלכה לאמיתותה, לכוון לרצון של הקבה, עליך להמנע מלשון הרע ולשעבד את האגו שלך לעבודתו יתברך.

אם ברצונל ללמד הלכה של התורה שבעל פה, עליך להשגיח שהפה שלך יהיה נקי ושלא תלכלך אותו בלשון הרע

  ועתה מובן מדוע עלינו לזכור את מה שעשה הקבה למרים. לא רק את הצרעת אלא את העובדה שאין מענישים מן הדין, ושעלינו לשעבד את האני שלנו לעבודתו כדי  שנזכה- אם לא לנבואה,  אזי לאמר ולכון הלכה לאמיתותה.  .