בהעלותך

מדוע אין עונשים מהדין ?

0

 

הפרשה האחרונה בשרשרת הפורענויות שבפ’ בהעלותך היא סיפור צרעת מרים.  והמסר הבולט ביותר בה הוא  ההכרזה  “והאיש משה ענו הוא  מכל האדם אשר על פני האדמה”. והרי זה פלא: התורה כביכול חיכתה לרגע זה לספר לנו על ענוונותו של משה דווקא על רקע של לשון הרע.  בדרך זו מביעה התורה שאכן חיים ומוות ביד הלשון. בעוד שלשון הרע מובילה לאבדון, נבואת משה מעניקה חיים

הבה ונעיין בפרשה. מה מלמדת היא על נבואה ועל הנביא?

0

  האשה הכושית אשר לקח

 

 0 “ותדבר מרים ואהרון במשה על אדות האשה הכושית אשר לקח

כי אשה כושית לקח” (יב א) 0

התורה פותחת בהצצה לחיים האינטימים של משה. הוא נשא אשה כושית, שאת זהותה המדויק התורה מסתירה.  חז”ל והמפרשים מציעים כמה אפשרויות:

0   (א) האשה הכושית היא צפורה המדינית, שעורה היה כהה. . מרים ואהרון לא אהבוה משום מה ודברו כנגדה. . קשה לקבל פרוש זה משום שהתורה מספרת על צדקותה

0  (ב) להפך, הם  אהבוה מאד והצטערו על שמשה פרש ממנה שלא כדין מתוך התנשאות יתירה כנביא. “גם בנו דיבר השם” ולא פרשנו  ממשפחותינו ! (רשי והמדרש) 0

0  (ג) נשא אשה כלשהיא מארץ כוש לפי ששלט שם ארבעים שנה (רשב”ם על פי דברי הימים). מרים ואהרון דברו כנגדה .

0   (4) נשא אשה כושית כלומר יפה. המדובר בצפורה, או באשה יפה אחרת . מרים ואהרון סברו שאין זו דרך נאותה לנביא ללכת אחר יופי חיצוני. קשה לקבל פרוש זה (ראה נחמה ליבוביץ)  0

מכל מקום אנו רואים שהתורה פותחת את ההצהרה על נבואת משה בסיפור על אהבתו לאשה. ונשים לב גם שמרים, אשה, פתחה בתלונה שכן כתוב “תדבר מרים ואהרון”. אהרון שמע לה ולא מחה.

 

הנבואה מבחוץ או מבפנים ? 0

 0 “ויאמרו הרק במשה דבר השם הלא גם בנו דבר” 0

בטענתם נראה שהקב”ה לא דיבר  א ל  משה אלא  ב מ ש ה, בתוכו. הנביא הוא כלי או פעמון (מדרש) המתמלא  בדברי השם .  הנבואה בנשמעת לנביא מתוכו, לבו ומחשבותיו.  מרים ואהרון ידעו זאת מבשרם שכן “גם  ב נ ו  דיבר השם”. 0.

הפסוק מנפץ את הדעה הרווחת שהנבואה באה משמים, מבחוץ.  הפסוק שלנו קובע ההפך, שהקב”ה מדבר לנביא מתוכו ,מנשמתו.  לכן חשוב שהכלי יהיה טהור וזכאי לקבל את דברי הנבואה. לפי הרמב”ם (מורה) כל אדם יכול להכשיר עצמו לנבואה.  הנבואה כאילו צפה במישור גבוה מסוים והיא נכנסת מאיליה לכל מי שראשו  מגיע לגובה הנכון.   וכראיה לכך מביא הרמבם את “בני הנביאים” שאליהם הצטרף שאול. הנבואה איפא דבר הנרכש 0

 

מי שמע את לשון הרע.

  0″וישמע השם, והאיש משה ענו…”   חז”ל קראו זאת כמשפט אחד ללא הפסק:  השם שמע וגם האיש משה. משה לא הגיב. 0

וכך התדרדרה טענתם מלשון הרע לרינון נגד התנשאותו כנביא. אך הם לא הוציאו דיבתו ברבים. 0

וכאן התורה מגיבה לדברי מרים ואומרת: “והאיש משה ענו מכל אדם על פני האדמה”.   מהי ענוונותו של משה והאם היה עניו מכל אלה שהיו לפניו? 0

 

ע נ ו ו ה

 

מהי ענוונותו  של משה לעומת אלה שקדמו לו? 0

0 (א) קיבל טענות ללא מענה

הפרוש הבסיסי ביותר לענונותו של משה היא העובדה שסבל טענותיהם בשתיקה גמורה, שמחל על כבודו.  אמנם להלן בפרשת קורח הוא יגיב בנפילת אפיים ואף יטען כנגד קורח במילים כואבות, אך שם המרידה היתה כנגד סמכותו כמלך ונביא לציבור, בעוד שבפרשתנו הטענה היתה נגד חייו האישיים.  על הפגיעה האישית מחל בענוה אך לא על כבודו כמלך ונביא. שכן מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול 0

 

0 (ב) האם היה עניו כאדם הראשון? 0

מדוע נברא האדם יחידי? שלא יתגאה אדם ויאמר אבי גדול מאביך או גזעי גדול מגזעך.  ואמר בן עזאי : “זה ספר תולדות האדם הוא כלל גדול בתורה”  0

האם משה ותורתו לוקים בגזענות? זוהי שאלת השאלות ביחסים בין ישראל לאומות העולם. לאחר גירוש ספרד פיתחה הכנסיה הנוצרית את התיאוריה שהיהודים רקובים מגזעם ולכן עברתם על דתם לא תפחית את טבעם  הרע.  גישה גזענית זאת כנגד המורנים התפתחה במשך הדורות לתורה הגזעית הנאצית שהשמידה את עמנו, אף את אלו שהיו דור שלישי להתבוללות.  0

ולכאורה התורה עצמה, וספר דברים בפרט, נגועים בגזענות קשה, באהבת הקב”ה לישראל משום טבעם שהם בני האבות.  ובמתן תורה נאמר “אתם תהיו לי ממלכת כהנים וגויי קדוש” שפרושו כביכול מעל האומות.  ורבי יהודה הלוי בכוזרי והמהר”ל בעקבותיו  תארו את העולם כבנוי מדומם, צומח, חי , מדבר וישראל.  כביכול  עומדים ישראל מעל שאר המין האנושי  0

אבל דעה זו היא במיעוט ומעולם לא שלטה ביהדות  להפך, הדעה המקובלת היא שאם ישראל הם ממלכת כהנים הרי שאומות העולם הם העדה שאותה ישראל משרתים. שהרי אין מובן למושג של כהן בלי עדה שאותה הוא משרת.  וכשם שבני אהרון הם כהנים לישראל ובלעדי ישראל אין משמעות לכהונתם, כך ישראל הם כהנים לאומות ואין משמעות לכהונת ישראל בלי האומות.  תפקיד ישראל הוא לשרת את האומות וללמדם שבע מצוות השייכות להם.  עליונותם של ישראל היא רוחנית בלבד וכרוכה בקבלת התורה.  קח מהם את התורה ואין בהם כל עליונות כלשהיא מטבעם. אולי ההפך הוא הנכון: בלי התורה הם גרועים מאומות העולם.

 

 0 (ג) עניו הנמלך באחרים

ואם עוסקים אנו באדם הראשון נזכור שהוא נברא במידת ענווה שכן נאמר ” ויאמר אלוקים נעשה אדם בצלמנו וכדמותנו” ושם מעיר רש”י שהקב”ה נמלך במלאכי השרת ודיבר בלשון רבים  כדי ללמד את האדם מידת ענווה, שיהיה הגדול נמלך בקטן .0

ענווה כאן מתפרשת כצורה של שלטון.  מי שבידו הכח, העליון, נמלך עם הכפוף לו, התחתון.  והבט זה של ענווה מתאים לענונותו של אלוקים.

כי במשך ששת ימי בראשית ברא אלוקים (מידת דין) את העולם כשליט יחיד, כדיקטטור, בלי להתיעץ או להימלך במישהוא.  הוא צווה “יהי אור” ואור היה . צווה “תפרד היבשה” והיא נפרדה מהים.  צווה “תדשא הארץ דשא” והיא הוציאה מיד דשא. כך פעל וברא במשך ששת הימים כשליט יחיד ללא עוררין.  רק ביום השישי לפני בריאת האדם “ירד” אלוקים מכסאו הגבוה כשליט יחיד והודיע בלשון רבים “נעשה אדם”.  כלומר מדיקטטור הוא הפך למשול כמלך הנמלך בברואיו. משליט יחיד מפואר בעל כח, הופיע אלוקים כמלך דמוקרטי המולך ביצוריו בענווה תוך המלכות בדעתם.

וכשהמלאכים שאלוהו מדוע דבר בלשון רבים ענה “ללמד את האדם ענווה,” כלומר שהאדם יעשה כמוהו וימלןך על מלכותו הקטנה ללא ביד רמה אלא באוזן קשבת.

האדם איפא נולד לתוך מבחן הגאווה והענווה. יש לאדם שתי אפשרויות: הוא יכל לחקות את ‘האלוקים של מעשי בראשית’ ולמשול ביד רמה, או לחקות את ‘האלוקים של בריאת האדם’ ולמשול באורח דמוקרטי באוזן קשבת לדרישות אלו שעליהם הוא מופקד. .

שכן האדם נולד לרדות בסביבתו.  מיד עם בריאתו ברך אותו האלוקים “פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים”  וכו’. לשם כך העניק לו האלוקים את כל הכשרונות הנחוצים למלוך שנאמר “ויברא אלוקים את האדם הצלמו, בצלם אלוקים ברא את האדם”  אלוקים נטע באדם שכל, דיבור, תפיסה עצמית, רצון חפשי, ויצר גדול להתפתח ולהתנשא ולעשות לעצמו שם.  תכונה זאת נטועה באדם ואלמלא היא לה היה טורח לעשות דבר. ונגד יצר עצום זה  ל י מ ד אלוקים את האדם מידת ענווה,.

אלאמלא לא היה האלוקים משנה את שלטונו העריץ  והיה נשאר דיקטטור כמו בששת ימי בראשית, היה מחריב את העולם בסוף הים השישי שכן נאמר “ויכולו השמים” מלשון כליה.  כך עשה האלוקים לעולמות שקדמו  לעולמנו. רק  משירד  מכסאו הגבוה והופיע כמלך הנמלך, המתייעץ, ניתנה לעולם האפשרות להמשיך ליום הבא, לשבת.

ועל האדם ללמוד מכאן שהדבר נכון גם לגביו: אם לא יתגבאר על יצר ההתנשאות הטבעית, אם לא למישול בענווה, הוא יחריב את עצמו וסביבתו.0

דהיינו מידת הגאווה וההתנשאות היא כשלעצמה ברכה מהבורא, מהאלוקים.  מיד עם בריאתו של האדם בירך אותו האלוקים “פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים וכו”. כלומר ברכו ביצר חזק להתרבות ולשלוט. בלשוננו: יצר חזק של מין ויצר לצבור כח ולשלוט. יצרים אלו מצווים גם בטבע והם כרוכים זה בזה. אך באדם יצרים הללו הם ברכה מאלוקים כלומר חזקים יותר ממה שנמצא בטבע בחיות.  הם ידחפו את האדם קדימה יותר חזק מכל יצר אחר.  ואמנם בגלל היצרים הללו אנו טורחים כל ימנו על פני האדמה ליצור ולגדול ולהוליד ולשלוט. אמנם יצרים אלו הם מתנה מאו ברכה מהאלוקים.  אך כל מה שהאלוקים עושה או נותן הוא למען שנעמוד בדין, במשפט.  ולכן המבחן הקדמון ביותר והעמוק ביותר בנפשנו הוא מבחן הגאווה והענווה. .

כשאדם עומד מול האלוקים, האני שלו עומד מול האני של האלוקים.  ככל שהאדם יצליח וירבה בצאצאים ויצבור כח ועושר, כך גם יגדל ה”אני” שלו. מבחן הגאווה מול האלוקים יהיה קשה יותר ויותר. דורנו זכה להתפתחות עצומה של  טכנולוגיה וידע ועושר, מעל כל מה שהשיגו הדורות הקודמים.  ולכן גם הכפירה גדולה יותר. האני שלנו עומד ומתנשא מול שאני של  האלוקים ומנסה להתעלם ממנו.  כך נכשל דורנו  במיבחן הענווה מול האלוקים

אך האדם לא עומד רק מול האלוקים.  האדם נוצר על ידי “הויה אלוקים”( (בראשית פרק ב) דהיינו על ידי שתי המידות גם יחד. עד כה דנו בשאלה כיצד עומד האדם בענווה מול האלוקים,  וענינו על כך שהענווה כאן היא מידת שלטון.  האדם צריך לחקות את האלוקים ולמשול בענווה. השאלה הבאה היא כיצד יעמוד אדם בענווה מול הויה? 0

שכן הויה מידת רחמים (חסד) אינה שואפת כלל לשלוט.  בשבת, מקום משכנה, אין משפט.  היא אינה שואפת להתפשט ולהתנשא ולגדול ולעשות רושם. ענונותה מתגלה בכך שהיא ככלה צנועה העטופה בצעיף, שהיא מופיעה בתורה  לראשונה בראשי תיבות  (י ום ה שישי ו יכולו ה שמים).  שהיא קרן אור או יונה צנועה או כרוב יפהפה. ענווה היא עצם מידתה. היא והגאותן אינם יכולים להיות בחדר אחד.

ענווה מול הויה היא לא במידת שלטון אלא במישור האישי.  כשמשה שותק  מול מרים הוא מגלה ענווה מצד הויה. ולכן הויה היא שמגינה עליו ותובעת את עלבונו.

אך משה גילה גם ענווה מול האלוקים. למרות שמעמדו היה מלך, הוא נטבע בזכרוננו כ”משה רבנו”.הוא גם נמלך בבני אדם וברוחם לפני שיתן להם תורה. להלן בפרשת פנחס הוא יבקש מהקב”ה. “א-ל אלוקי הרוחות לכל בשר” ש מנה איש על העדה אשר רוח בקרבו כלומר שידע רוח כל איש ואיש.  משה עצמו היה איש כזה שנאמר כאן “והאיש משה”.  משה לא יפסוק הלכה שאין הציבור עומד בה ולא יאמר תורה מעל תפיסת כל איש ואשי  אכן משה עמד בענווה גם מול האלוקים.

וענוונותו זאת נראית יפה גם בפרשה הקודמת, בנבואת אלדד ומידד.ששם הוא אומר “מי יתן כל עם השם נביאים” כלומר לא אכפת לו שיהיו עוד נביאים כמוהו 0

  .

 0 (ג) עניו שלא כקין והבל

למה קראה שמו קין? כי “קניתי איש את הויה.”  ובכך מינתה חווה את בנה הבכור “לקנות” את היחס בין איש לקב”ה. כלומר קין נתמנה לכהן הבכור הראשון בעולם. עליו היה לקשור את האדם לשכינה.  אך קין נתמלא  גאווה ולכן קורבנו נדחה. הבל לעומתו היה עניו, חשב עצמו להבל, ולכן קורבנו התקבל על ידי הויה.  מידת הגאווה בקין הביאה אותו לקינאה. פניו נפלו ואז קם ורצח את אחיו.  הבל היה בן חמישים שנה, וחמישים יובלות לאחרי מותו קיבל משה את התורה בסיני מסרה לישראל. התורה היא תרופה נגד גאווה ונגד יצר שפיכות דמים.  במובן זה היה משה סמל לענווה כמו הבל.

 

0 (ד) עניו שלא כאנשי נמרוד

מהו היצר ש דחף את דור ההפלגה להצטרף לבניין המגדל? משום שאמרו “הבה נעשה לנו  ש ם  בארץ”  הטכנולוגיה החדשה של עשיית לבנים נתנה להם אפשרות להצטרף למפעל אדיר הבנוי על היאררכיה כמו צבא ושם יכל אדם לעשות שם לעצמו, לעלות בדרגה, מה שלא יכל לעשות באחוזתו. המגדל הו סמל לארגון אדיר ששואף לעלות מעלה מעלה בגאווה.  הוא בוי על גאוות אדם ליצור ולהתפתח ולעשות לעצמו שם גדול בארץ .

ואכן, אומרת התורה, מפעל כזה אין שום סיבה שלא יצליח. הדבר השלילי היחיד שמצא בו הויה הוא שהמפעל היה בנוי על חוסר רגישות לסבל היחיד, ולהתעלמות מצרכיו. במילים אחרות המפעל היה בנוי על אכזריות, דבר השנוא על מידת הרחמים. ולכן בלבלה את שפתם והפיצה אותם בארץ. 0

האם משה חפץ היה לעשות לעצמו שם בארץ? יש לאמר שהדבר הדוחף את נביאי השקר למיניהם הוא לעשות לעצמם שם בארץ .  לא  כן משה שברח מגדולה וסירב בתחילה להיות שליח השם.

0

 0  (ה) עניו ונכנע כאברהם

אברהם אמר “א-דני אלוקים (הויה בניקוד אלוקים) מה תיתן לי..”  כלומר קיבל עליו עול שמים כאילו הקבה קנה אותו והוא עבדו.  שכן איו אדון אלא בעל העבד. וכן אמר אברהם לפני הפיכת סדום “ואנכי עפר ואפר” ובזאת גילה הכנעה וענווה כאחד.  ולפני העקידה כשקרא לו האלוקים “אברהם אברהם” ענה לו הנני, כלומר אני מוכן ומזומן למלא את דבריך. ביטל רצונו מול רצון האלוקים.

משה ענה לאלוקים בסנה באורח דומה.  כשקרא לו האלוקים “משה משה” ענה לו “הנני”. ובכך הראה ענווה כאברהם  0 .

 

0 (ו) עניו כהויה

ומיד  לאחר התגלות האלוקים בסנה התגלתה אליו הויה ושלחה אותו להוציא את ישראל ממצרים.  אך משה סירב.  האם גילה כאן ענווה? 0

והתשובה מתבארת מהמשך הדיאלוג ביו הויה למשה.  משה שואל את הויה לשמה והיא עונה “אהיה אשר  אהיה”.  כאילו אמרה אין השם חשוב. שיהיה אשר יהיה.  אך השם הלא חשוב הזה הוא לפי רבינו בחיי הגבוה והקדוש שביותר מעל כל השמות ומידות. ולמרות קדושתו הוא היחידי שאפשר למחקו ללא כל חשש. דהיינו הוא השם הגדול ביותר שניתן בענווה.  ובכך אומר הקב”ה למשה: השליח כשולח, אתה עניו וכך אני.  ולכן אין כמוך מתאים לייצג אותי לפני פרעה ולפני העולם כולו. 0

 

  מבחן הנבואה מהמראה

 0 “אם יהיה נביאכם הויה  במראה אליו אתוודע

בחלום אדבר עמו

לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא

פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחדת ותמונת הויה יביט” 0

לפנינו הצצה אינטימית לתהליך הנבואה. משה הוא לא רק ענו אלא גם נאמן.  בניגוד לנביאי שקר אין הוא מיסב את הדברים לטובתו האישית , כמו בלעם, אלא נאמן הוא עד הסוף לדברי הקב”ה.  .לעולם לא יעוות או יסלף את דברי הנבואה. 0

ויש כאן גם רמז: שהנבואה ניתנת לעיתים בחידות וברמזים. לא כן משה שנבואתו ברורה

אבל נבואת משה מתוארת להפליא במילים: “במראה אליו אתודע”. לפי חזל מדובר במראה כמו של זכוכית.  והדמוי הוא כך: בבריאת האדם אמר אלוקים נעשה אדם בצלמנו וכדמותנו.  כביכול הבורא נמצא מצדה האחד של המראה ורואה בה את “דמותו וצלמו”.  והוא בורא את האדם בצדה השני של  מראה לפי הדמות והצלם שבבמראה. מרגע זה ואילך הבורא כביכול יושב מצדה האחד של המראה בעוד האדם מצוי בצדה השני, עולמנו.  כאשר האדם מנסה להביט לכוון אלוקים אין הוא רואה במראה אלא את השתקפות דמותו שלו במראה. ככל שיש לאדם אגו גדול יותר, ככל שהוא מעריך את עצמו, דמותו במראה תהא גסה ואטומה יותר ותסתיר את הקבה מהצד השני. . ככל שהאגו שלו קטן יותר כך גם תקטן  דמותו במראה.  אדם החסר אגו , שהוא עניו, יראה את הקבה ישירות דרך המראה. משה יכל היה לפי הפסוק שלנו לראות את הבורא בצדה השני של המראה ללא הפרעה מהאגו שלו עצמו.

יוצא שיש כאן מבחן קשה לכל נביא.  הוא שומע דברים מהמראה ורואה בה דמויות נפלאות , והנביא נוטה לחשוב שאין אלה אלא דברי השם מצדה השני של המראה והדמויות הן קודש.  ובהתלהבותו הוא יקום ויבשר את נבואתו לעולם בלא שידע שהקולות ששמע והדמויות שראה אינם אלא החזר אור של עצמו מבמראה.  וככל שהנביא יהיה נגוע באגו גדול יותר, כך תגדל טעותו. רק אדם יבעל ענווה יתירה יזכה לשמוע ולראות את האמת.

 

פה אל פה באופן אינטימי

משה לא רק רואה דברים במראה השקופה אלא שהקבה כביכול מדבר אליו פה אל פה, בנשיקה.  ומכאן הרעיון שאדם נקשר לשכינה באפן אינטימי.  “ידיד נפש אב הרחמן, משוך עבדך אל רצונך… אל נא רפא נא לה” וכו שהיא תפילתו של משה כאן עבור מרים.

 

קל וחומר

אם משה עניו מכל אדם אשר על פני האדמה, והוא מוחל על כבודו, מה לגבי הקב”ה? מדוע הקפיד על כבודו? מדוע הופיע פתאום ברוגז? האם השולח שונה משליחו? לכן כתוב כאן קל וחומר:  0

0″ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים

תסגר שבעת ימים מחוץ למחנה ו אחר תיאסף

ותסגר מרים שבעת ימים ” 0

מן הראוי היה מקל וחומר להעניש את מרים שבועיים. כי אם אביה היה מענישה שבוע, הרי אביה שבשמים צריך היה להענישה שבועיים.  זה הדין, אך למעשה הורחקה מרים מהמחנה שבוע אחד בלבד ללמדנו כלל חדש וחשוב בתורה: שאין מענישים מן הדין.

מדוע אין מענישין מן ןהדין? משום שהקב”ה כאן  מ ח ל   על עלבונו בענווה.  אין הוא חפץ בעונש חמור יותר מאשר היה מגיע לה מצד אביה בשר ודם.   יוצא שצרעת מרים הביאה לנו דבר טב: מידה חדשה בתורה שמלמדת על ענוונותו של הקבה וענונותו של משה כאחד, שהשליח אגן דומה לשולוחו, ששניהם ענווים.

סוף השיחה

ר

 

 

 

.

 

 

 

 

היינו  מכל חולשות הא’דם בחרה התורה להתחיל במידת גאווה. חזקה על האדם שיהא גאוותן. וזה מתקבל מהפסוקים שכן האדם

.

ש      .